מנחם הרן, האסופה המקראית - חלק ד, ההקדמה

מנחם הרן, האסופה המקראית - חלק ד. תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי 

מוסד ביאליק

הצורה עד מוצאי ימי הביניים, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד

הקדמה

מבחינה קאנונית וגם לפי המסורה נחשבים עזרא ונחמיה כספר אחד, אף-על-פי שבפועל הוא נחלק לשניים: עזרא ונחמיה (ממש כך נחשב גם תרי-עשר, למשל, כספר אחד, אבל נחלק לשנים-עשר ספרים נפרדים). עזרא-ונחמיה הוא ודאי מן הספרים המאוחרים ביותר שהגיעו לקאנוניזציה, כלומר, למעמד קאנוני, שהוא יותר מסתם קדושה. ספרים קדושים מצויים בכל הדתות, אבל ספר קאנוני הוא ספר שחיי יום-יום של היחיד ושל הציבור נגזרים לפי הכתוב בו. ספר כזה (או קבוצה של ספרים כאלה) מונחים ביסוד הדגם 'דת של ספר', שמבחינה היסטורית הופיע לראשונה ביהדות וממנה עבר לכל הדתות המונותיאיסטיות. מספרם של הספרים הקאנוניים, היינו ספרי מקרא מן המניין, הוא כ"ד וספר עזרא-ונחמיה (שכאמור, נחשב כאחד) הוא אחד מהם.

הבדל בולט מסתמן בין שני הספרים המיוחדים כעזרא ונחמיה. עזרא חסר כותרת וששת פרקיו הראשונים עוסקים בזמן שקדם לעזרא האיש חמישים ושמונה שנים. הרבה מן האיזכורים של עזרא בשמו נעשים בפרקים התלויים בנחמיה. פרקים אותנטיים של עזרא הם הארבעה ז–י בלבד והם מפוצלים לשני זוגות (ז–ח, ט–י). משמע שזהותו של עזרא נקשרת בספר זה ברפיון כלשהו ובשלב ראשון, בשל היעדר כותרת, אפשר שהוא לא נחשב כעזרא כלל. מה שאין כן ספר נחמיה, שהקשר שלו לנחמיה האיש בא לידי ביטוי מפורש בכותרתו, 'דברי נחמיה', ואף ניכר מאמץ לטבוע בו תו של שייכות לנחמיה על-ידי סידור הספר (שנפתח בקטע גדול של זכרונות נחמיה [א,א–ז,ה] ומסתיים שוב בזכרונות נחמיה, אבל בקטע קטן [יג,ד-לא]; אל העורך הכרוניסטי הגיעו שרידים ולא הכול ניתן לו כרצונו). אחיזתו, שהיתה רופפת בתחילה, של עזרא בספר שלבסוף נקרא בשמו, מוכחת על-ידי העובדה שבן-סירא ב'שבח אבות-עולם' מזכיר את זרובבל עם ישוע בן יוצדק שבנו את בית המקדש (ב"ס מט,טו-יז) וגם את נחמיה שהקים את חומת ירושלים (שם, יח-יט), אבל עובר בשתיקה על עזרא. אפשר שסיבת השתיקה היא שדמותו של עזרא נתגדלה עם הזמן ובתקופת בן-סירא עדיין לא הגיעה דמותו לאותו שיעור-קומה שניתן לה בדברי חז"ל, כפי שנאמר. עם זה אפשר שבעשרת פרקי ספר עזרא לא נאמר על עזרא משהו מעורר ומאתגר שיהיה בו משום 'סיפור' – לא בניין מקדש ולא חומות ירושלים (קריאת התורה שבעקבותיה נכרתה האמנה מסופרת בפרק ח של  נ ח מ י ה ). אפשר אפוא שזה טעם שתיקת בן-סירא על עזרא.

לצד עו"נ היו עוד ספרים מבין הכ"ד שכניסתם למעמד קאנוני היתה מאוחרת. כאלה היו ספרי דניאל (על הסיפורים והחזונות שבו, והורכב לא לפני התקופה ההלניסטית) ודה"י (מכל מקום אחרון באסופה המקראית). ספר דה"י הניב את האסכולה הכרוניסטית, הקרויה על שמו, chronicorum, אף שסיגנונו של דה"י עצמו אינו עקיב (פרקים המופיעים בו עם השפעה של עברית מקראית מסבירים אותם כתלות במקור המקראי). בדומה לאסכולה הדבטרונומיסטית עסקה גם הכרוניסטית הרבה בעריכה ופירושה בהקשר זה הוא בעיקר הרחבה ועיבוי של כתבים בני הזמן. אבל זמנה היה מאוחר משל הדבטרונומיסטית. האסכולה הכרוניסטית גם נטפלה די הרבה לספר עו"נ גופו ונוכחותה בו ניכרת היטב. יש בעו"נ קטעים העטופים בגושפנקה כרוניסטית באופן שאין הדבר מקל על הבנתם המלאה.

נוסף להבדל שהזכרנו בין הספרים עזרא ונחמיה יש ביניהם, כמדומה, עוד הבדל חשוב אחד. עזרא לא נתחבר בכתיבה ספרותית רציפה. הוא הורכב מארבעה קטעים שנלקטו מן המוכן. פירוש הדבר הוא שהמחבר, במסגרת ההכנה של ספר עזרא, פעל לאו דווקא כסופר אלא כסדרן. ארבעת הקטעים שהשתמש בהם המחבר הם: 1. עז' פרק א, שהוא המשך של דה"י ונזכר בו האירוע החשוב ביותר של הזמן, הוא הכרזת כורש (קטע זה אינו צריך שום כותרת כשהוא בדה"י ומכאן היעדר הכותרת בראש ספר עזרא); 2. עז' ב,א-סט; רשימת העולים עם זרובבל, ובפועל היא כוללת כמה גלי עליה נוספים; 3. עז' פרקים ג–ו: פרשת הקמת הבית השני על תהפוכותיה; 4. עז' פרקים ז–י: זכרונות עזרא. ארבעה קטעים אלה אינם אחידים בלשונם ואין צורך לומר בתוכניהם. חוץ מן הפרקים שנמסרו בארמית (ד,ח–ו,יח; ז, י_ב-כו) יש בקטעים אלה ריכוזים נפרדים של פרזיאולוגיה כרוניסטית וגם זליגות כרוניסטיות בודדות ועמהם דיבורים של פרוזה רגילה ללא סגולות מיוחדות. אבל החוט הסיפורי משתמר בכל קטע. עם ארבעת הקטעים בא ספר עזרא לסיומו ובספר נחמיה, במיוחד בדברים של נחמיה, כבר אנו נמצאים בספירה אחרת. במקום דיבור באמצעות קטעים מן המוכן בא סיפור מתמשך ובלשון רהוטה כל צורכה. לא חסרים בסיפור זה דברים מן המובחר. ולא עוד אלא שהקטע הגדול של זכרונות נחמיה, שספר נחמיה מתחיל בו, וכן הקטע הקטן שהספר מסתיים בו, שניהם מראש ועד סוף כתובים בגוף ראשון יחיד, המקנה לשניהם צליל נעים וחום (דבר זה אינו יכול להיאמר על זכרונות עזרא שגם בהם יש הרבה אמירות בגוף ראשון יחיד – אבל יותר מזה אמירות בגוף שלישי יחיד וגם בגוף ראשון רבים, באופן שהצליל האינטימי מתקהה). רק לאחר הקטע הגדול של זכרונות נחמיה מובא הנוסח השני של רשימת העולים עם זרובבל (ז,ו-עב; הנוסח הראשון הוא מס' 4 בקטעי ספר עזרא). אחרי זה בא הגוש הקלימקטי של נחמ' ח–י ומסופרים בו אירועים מכריעים כקריאת התורה לראשונה וכריתת האמנה. גוש זה רצוף ומבחינה ספרותית הוא יחידה אחת, אף שיש בו עניינים שונים.

התרומה הייחודית של הסופר הכרוניסטי שעמד מאחורי האיסוף והסידור של ספר עו"נ היא משפט חיבור, המופיע בספר עו"נ שתי פעמים, פעם בעזרא ופעם בנחמיה, בנוסח זהה – למעשה, המסתיים בשני המקומות במילית היחס 'אל'. משפט החיבור מחבר בין קצוות של פער טקסטואלי, שנתהווה בשל קיצוץ המשפט המקורי שמשפט החיבור בא על מקומו ואי-אפשר שלא לחוש בזרות העניינית של משפט החיבור לסביבתו, למרות הרצף המילולי, שהוא תנייני. משפט החיבור הוא עז' ב,ע–ג,א (מתחיל: 'וישבו הכהנים והלוים ומן העם... בעריהם' ונמשך: 'ויגע החדש השביעי וכו' ומסיים: ויאספו כל העם כאיש אחד אל'; והשווה נחמ' ז,עג–ח,א [האתחלה עם ההמשך והסיום כנ"ל]). משפט חיבור זה עומד על מקומותיהם של שני משפטים מקוריים, מעזרא ומנחמיה, שבהכרח היו שונים זה מזה – ושניהם נקצצו, מן הסתם מסיבות שונות. כאן אנו נוגעים בצד החלש, הרפיף, של ספר עו"נ, שככל הנראה לא היה מצב-השימור שלו הטוב ביותר. קיצוץ של משפט אינו נעשה בכוונת מכוון דווקא והיעדרם של משפטים הוא אחד הביטויים של טקסט רופס. סיבות הרפיסות יכולות להיות שכחנות, חוסר ריכוז וגם בלאי. ואילו משפט החיבור נאמר בצורה כללית ביותר ובלתי-תלויה, באופן שהוא מתאים לכל מצב שבעולם. משפט החיבור דנן מדבר על קבוצות מישראל ועל ישראל בכללם שיושבים בעריהם. זוהי אמירה סתמית על-ידי הכרוניסט המחבר והוכנסה לעזרא וגם לנחמיה. יש לזכור שבלא משפט החיבור היה המשפט המקורי – אם נשתבש או נתעוות (וכל שכן אם נמחק ונוצר פער) – חסר משמעות עד לאין יכולת להבין במה מדובר. מילית היחס 'אל' שבמשפט החיבור, נצמדת בכתוב לשם הנחוץ לפי העניין (עז' ג,א 'כאיש אחד אל ירושלם'; נחמ' ח,א: 'אל הרחוב אשר לפני שער המים' שממשיך בסיפור). על-ידי כך משתלב משפט החיבור בסיפורים שונים ושילובו מקיים בכל מקום את הרציפות.

נוסף לקיצוצים שנעשו בכתוב, המצב הבעייתי של ספר עו"נ מתבטא בכל מיני גילויים יוצאי-דופן הנוגעים לעצם תוכנו של הכתוב ולפחות במבט ראשון הם מעוררים תמיהה. כך, למשל, שלושת הפרקים ח–י בספר נחמיה, שכבר אמרנו שהם גוש רצוף, שפרקיו מקושרים זה לזה ואף אפשר לראותו כיחידה אחת. ובמיוחד צריך לעורר תמיהה, לכאורה, פרק ח, שהוא השאור שבעיסה. וזה התוכן הכללי והעיקרי של הפרקים בגוש זה. פרק ח: קריאה בתורה בציבור בפעם הראשונה; פרק ט: ישראל 'מתוודים על חטאותיהם ועוונות אבותיהם' אגב סקירה מקיפה מבריאת העולם עד מצוקת ההווה. פרק י: 'ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים' (פס' א) וחותמים בהתחייבות 'ללכת בתורת האלהים' (פס' ל) ולא להתחתן בעמי הארץ (פס' לא) ולקיים מצוות שונות המותנות בוויתור חומרי (פס' לב-מ) 'ולא נעזב את בית אלהינו' (פס' מ). החלוקה השיטתית בין הפרקים גלויה לעין וגם המעברים ביניהם באים לידי ביטוי בכתוב (בין פרק ח לפרק ט – קריאה בתורה בסוכות וצום בעשרים וארבעה 'לחדש הזה'; לאחר פרק ט – 'ובכל זאת אנחנו כורתים' ופרשת האמנה).

אין ספק שהפרק החשוב ביותר בין שלושת הפרקים, מבחינת העניין הנדון בו, הוא פרק ח, שמתואר בו המפגש הראשון של קהל ישראל עם התורה הנקראת, ברחוב [= ברחבה] אשר לפני שער המים. אמנם בכל שלושת הפרקים מתוארים ישראל כנמצאים על מישור אחד, באשר כולם חדורים יראת שמים. כולם מקבלים בהסכמה ובצייתנות את הנאמר להם ואין פוצה פה ומצפצף. ובווידוי הארכני של פרק ט (שגם בו קוראים בתורה אבל 'רביעית היום') וכן באמנה של פרק י אין שום ספקות ולא היסוסים וכל שכן לא התנגדות. ובכל זאת נשמרת לפרק ח זכות הראשונות ועמה באה גם עדיפות מסוימת. פרק ח הוא הקטן בשלושת הפרקים, אבל יש בו ריכוז רב עם תיאור עצים של נסיבות, תיאור המחפה על עוצמה רגשית. נקודת המוקד היא בכי העם 'כשמעם את דברי התורה' (פס' ט) וזה הבכי היחיד שדובר בו בשלושת הפרקים. סיבת הבכי היתה התפרקות ממתח ואומנם כמה פסוקים לפני כן נאמר: 'ואזני כל העם אל ספר התורה' (פס' ג). משמע שקריאת התורה גרמה להם את המתח שקיבל ביטוי בדמעות. קריאת התורה לא נעשתה על-ידי מישהו מן הציבור. לשם כך היה להם מועמד מן המובחר, הוא עזרא, סופר מהיר בתורת משה, שהכין לבבו לדרוש את תורת ה'. ואילו המלך נתן לו כל בקשתו וגם העניק לו את כתב הנשתון (עז' ז,ו-יא). במועמד זה התאחד הכושר של עזרא עם האינטרס של המלכות ואין פלא שעזרא מופיע בפרק זה כדמות פעילה ובולטת ביותר. הוא הביא את ספר התורה לעם, וגם אומר לעם מה לעשות וכיצד לנהוג וההנהגה נאספת אליו 'להשכיל אל דברי התורה'.

כאן אנו מגיעים אל התמיהה לכאורה, בסוגיה זו, היא התמיהה של פרק ח שבספר נחמיה. בפרק ח הקטן הוזכר עזרא בשמו שש פעמים ועוד כמה פעמים הוא מוזכר בפרק זה בהתייחסות אליו בגוף שלישי. השאלה היא אם איזכורים אלה, או כמה מהם, אכן מתכוונים לספר עזרא, או שלפחות יש להם קשר לספר עזרא. אם כך הדבר הרי שזו באמת תמיהה גדולה. שהרי פרק ח, כמוהו כפרקים ט–י (עם עוד עשרה פרקים), הם חלקים מספר נחמיה ואת התלות הזאת אי-אפשר לשנות. אם אכן יש בפרק ח התייחסות  ל ס פ ר  עזרא, יהיה פירוש הדבר שבספר נחמיה יש קרע המכיל קטע, או קטעים, של ספר עזרא – וזה מסוג הסברות שקשה להעלותן על הדעת. על כורחנו אנו אומרים שהאיזכורים התכופים של עזרא בפרק ח, כולם מכוונים לעזרא האיש, שיש לו נוכחות מסיבית בפרק ח ושוויון השמות של האיש ושל הספר, אינו אומר כלום. עם זה ראוי לציין שבפרקים ט–י אין השם עזרא בא אפילו פעם אחת. וכשהוא מופיע בפרק ח ובצורה בולטת בהחלט, יכול אדם להיתפס לספקולציות ביחס לעזרא הספר. מוטב לזכור את הגבול: כל איזכורי עזרא בפרק ח מדברים, כאמור, בעזרא האיש. וסימן לכך היא העובדה שלכשמדובר שם בעזרא הוא מכונה הכוהן, הסופר, או שהוא עושה פעולות של אדם: מביא את ספר התורה, קורא בו, עומד על מגדל עץ, פותח את ספר התורה, מברך את ה', 'ויאמר להם' (פס' י). מכל מקום, עם הקביעה שעניינו של פרק ח הוא בעזרא האיש ואין בו כלום על עזרא הספר – סמי מכאן התמיהה שהזכרנו. עזרא הספר לא  ה ו ז כ ר  אפילו בספר עזרא (אבל שם הוא קיים בפועל). הפרדה זו שעשינו לאחרונה בין עזרא הספר לעזרא האיש, שבו בלבד מדובר בפרק ח, מייתרת את ההנחה שהחזקנו בה, שלכשהורכב ספר נחמיה כבר היה ספר עזרא במצב קאנוני מלפני זמן-מה והיה חסום מפני הכנסת דברים חדשים ולפיכך נדחו הפרקים ח–י לספר נחמיה (ראה להלן, פרק ד, סי' 13). דברים שנכתבים צורכים זמן ובמהלך הזמן מתרחשות הסטות קלות בהצגתם ויש גם מצבים של דו-משמעות. ואמרו חכמים: 'מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן'.

במבט כולל אפשר לומר שספר עזרא-ונחמיה הוא מן העוללות של האסופה המקראית ושרד כשהוא חבול במידה לא קלה ואין בו מחסור בקשיים ובתמיהות. הזכרנו קשיים של טקסט מקוצץ ויש בעיות הטבועות בגוף העניין הנידון (כגון חוסר הסדירות שהיה ב'ארכיון' של אותם זמנים, שנתן את אותותיו בבילבול כלשהו של הכתבים שלפנינו [ראה פרק ד, סי' 21]. יש קשיים שהם בבחינת מן הנמנע ויש תמיהות שלאחר בחינה זהירה ושיטתית עשויות להתבטל. גם המטבע הרטרואקטיבי של תיאורים היסטוריים אינו מקל לפעמים על תפיסה ממשית של הכתוב (ביחידות מדרגה שנייה יש סדירות מלאה). אבל כל התקלות והפגימות שניתן למנות אינן מכריעות את העובדה, שלאחר הכול יש בספר עזרא-ונחמיה יסוד בר-ערך ועם כל הקשיים הוא חלק מן האסופה המקראית. על הכתוב 'ודגלו עלי אהבה' (שה"ש ב,ד) אמרו חז"ל: 'ודילוגו [גם כשהוא דולג, ר"ל אינו עושה מה שראוי לעשות] 'עלי אהבה', הוא חביב עלי עם מגרעותיו (מדרש רבה על שה"ש, עם מתנות כהונה ואסיפת אמרים, תכופות). מעין זה אפשר לומר אף על הספר דנן: 'ודילוגו עלי אהבה'. אל לנו לשכוח שלצד התמיהות, הקשיים והשריטות יש בספר עזרא-ונחמיה ניצוצות ופינות של חן. אבל מעל הכול יש לזכור את המעמדות בעלי חשיבות היסטורית המתוארים בספר זה, שרובם יחידים במינם, ללא זכר בשום מקום אחר, ויש להם משקל היסטורי רב-חשיבות לפי כל קנה-מידה. כאלה הם: הקמת הבית השני בהנהגת זרובבל וישוע (עז' ג–ו); בניית החומה סביב ירושלים, שעשתה אותה עיר מבצר ולטווח רחוק טמנה את הגרעין למדינת החשמונאים; קריאת התורה לראשונה (נחמ' ח), שהיתה מעמד מרגש, מלווה בדמעות ולימד את הציבור תורה מהי; וכריתת האמנה (שם, י), שהיתה צעד ראשון של הפיכת הציבור לעדה של מאמינים. ספר עזרא-ונחמיה אינו חסר בעיות, אבל הוא גם מיטלטל בין הצנוע והנשגב, והמעמדות הנזכרים הם קובעי גורל.

הריני מביע תודה ליורי גולר ותמיר סגל שסייעו לי בדרכים שונות.

ירושלים, כסלו תשע"ד