׳כמו סופיה ומרסל וליזי׳

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית*

פרופ׳ רחל אליאור

"התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון."  (יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ב כד)   

בראיון שהתפרסם לפני כמה שנים הגדירה הסופרת הישראלית ילידת 1972, דורית ראביניאן, בתמצות נוקב את עומק מצוקתן של נשים שבמחיצתן גדלה: 'כמו סופיה ומרסל וליזי שלא יישארו במקום שבו האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת וכוח הרצון מתגמד'.[1]

השאלה שאני מבקשת לדון בה היא האם מקומות מעין אלה שבהם האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת וכוח הרצון מתגמד, היו נחלתן של נשים ממוצא עדתי מסוים בלבד או היו מנת חלקן של רוב הנשים עד למחצית השנייה של המאה העשרים. אקדים ואומר שאני נוטה להנחה המנוסחת בחלקו השני של המשפט לעיל שכן התיעוד ההיסטורי מלמד שגורלן של רוב הנשים בכל המקומות עמד בסימן דבריו של קריאון מלך תבי: "הנחו אותן אל תוך הבית, משרתים, את חירותן של הנשים יש להגביל" (סופוקלס, אנטיגונה, תרגום אהרון שבתי, שורות 578-579).

יחד עם זאת נראה לי שדבריו הנודעים של טולסטוי בפתיחת אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה" נוגעים לענייננו. שכן נשים מאושרות בכל העדות ובכל התקופות היו דומות זו לזו בכך שחופש בחירה, חיים של חירות וכבוד ואפשרויות שונות בהן קולן נלקח בחשבון, נפתחו בפניהן,  במידה כזו או אחרת, בצורה שאפשרה להן לנהל את חייהן לפי רוחן בגבולות הקהילה שבה חיו, שכן אלה הסובלות מכפייה, הדרה, הפלייה, נחיתות, תיוג, השתקה ושעבוד לא היו מאושרות בשום מקום אף פעם.  אפשרויות בחירה ומידה של חופש היו נתונות לגברים ונשים במידות שונות במקומות שונים  בכוח אהבת הורים, אחווה משפחתית, אהבת בני זוג ואהבת ילדים או בכוח חוכמתם של יחידי סגולה אמיצים ומפרי מוסכמות, שאפשרו למשועבדים להיחלץ מכבלי הסדר החברתי הפטריארכלי שבו גברים בלבד עומדים בראש כל מוסדות החברה, החל במשפחה וכלה בהנהגה, ואילו נשים מנועות מלהשמיע את קולן ולקחת חלק בכל זירה ציבורית של דעת, השפעה, הוראה, משפט, חוק, חירות וסמכות. 

אהבה, חכמה, דעת, צדק, סובלנות, שיתוף, חופש ושוויון בתחומי המשפחות המאושרות, אפשרו מפעם לפעם לנשים בודדות למצוא עצמן במקום שבו אפשר היה להעיז ולעצב את חייהן בצורה בה בחרו, אולם נשים אומללות בכל העדות סבלו מחיי כפייה ואומללות במקומות שבהם האפשרויות מוגבלות, התעוזה נחנקת, הקול מושתק וכוח הרצון מתגמד. שלילת החירות, ההגבלה, הכפייה, ההפליה, השוליות, הבורות,  ההשתקה וההדרה הוטלו על נשים בידי גברים בני משפחתן ובני קהילתן בתוקף חוקים עתיקים, הלכות משתנות, צווים מלכותיים ומיתוסים רבי כוח שקבעו את  מקומן הנחות מאז ומעולם. דבריו הקצרים של ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה לספירה, יוסף בן מתתיהו, שנודע כמפקד מבצר יודפת שבגד באנשיו וערק לאויב, וכתב ברומא כדי להבהיר לעובדי אלילים את תורת ישראל, מיטיבים לחשוף את השקפת העולם הפטריארכלית בדבר מערכת יחסי הכוח והשעבוד, הקול והשתיקה, בין גברים לנשים, השקפה המעגנת את סמכותה המפורשת ואת התועלת המובלעת הגלומה בה, במקור סמכות אלוהי שמן הנמנע לחלוק עליו או להסיר את המסוה מעל כוונותיו האנושיות :

"התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון".[2] 

בן זמנו, היהודי הפרושי שאול מתרסוס, שנודע לימים כפאולוס, פיתח עמדה זו וכתב בברית החדשה את המשפט המשקף את תפישת העולם הרווחת בחברה היהודית בת זמנו, המקשרת בין סיפורים מיתולוגיים לבין עונשים קונקרטיים של הדרה והשתקה: "האישה תלמד בדומיה, בהכנעה שלמה. אינני מרשה לאישה ללמד, אף לא להשתרר על האיש, אלא להישאר בדומיה. כי אדם נוצר ראשונה ואחרי כן חוה. אדם לא נפתה, אלא האישה שמעה לקול המפתה ובאה לידי עברה. אבל היא תיוושע בלדתה ילדים, אם תעמוד באמונה, באהבה בקדושה ובצניעות".[3]                                           

כל עדות ישראל חיו עד למאה העשרים במידה כזו או אחרת על פי הסדר הפטריארכלי המשתקף בדברי יוסף בן מתתיהו ובדברי שאול מתרסוס, שבו נתונה לגברים בלעדיות סמכות הדעת, השלטון והחוק ובלעדיות עיצוב הזירה הציבורית,  שכן רק להם הותר להשמיע קול ברבים משום שרק הם נתפשו על פי מהותם כטהורים העשויים להתקרב למעגלי הקדושה והלימוד ולהפוך לתלמידי חכמים. ואילו הנשים היו בעלות מעמד משני, נחותות מבחינה חברתית, מופלות בדיני ירושה, חסרות רכוש, דוממות, משוללות קול ציבורי, מנועות ממעגלי הלימוד, בורות בעל כורחן ומופלות מבחינה חוקית, שכן הן נתפשו כטמאות באופן מחזורי במחזורי טומאת נידה המדירה ממעגלי הקדושה והלימוד, ונתפשו כחוטאות, אשמות ונענשות מאז חטא חוה.[4] נשים כגברים הפנימו את מכלול האמונות והדעות שיצרו דימוי נחות לנשים כטמאות, כחוטאות, אשמות ונענשות, בורות שותקות, תלויות ברכוש בעליהן, וכפופות לאבותיהן ולבעליהן משעה שדוברי הסדר הפטריארכלי קשרו חטא מיתולוגי [חטא חוה המתרועעת עם הנחש] בעונשים קונקרטיים ['והוא ימשול בך'] שעיצבו את הסדר החברתי המקובל ואת יחסי הכוחות בין השולטים לנשלטות, בין המדברים למושתקות ובין בעלי הרכוש היורשים לחסרות האמצעים המודרות מהירושה. יתר על כן מנהיגי סדרים אלה איימו על הנשים באמצעות מערכת המתייגת את החורגת מכבלי הסדר הפטריארכלי או יוצאת נגדו בביקורת מכל סוג שהוא, כמורדת, זונה, יצאנית, מופקרת, בוגדת, סוטה, פרועה וקולנית. כך נוצר מצב שבו נשים [טמאות, שותקות, עניות ובורות, בשל היותן מורחקות מהקודש, מהדעת ומהירושה] היו בדרך כלל משועבדות לגברים [טהורים ומשכילים, מדברים ומלמדים את בני מינם בלבד, קרובים אל הקדושה והלימוד באופן בלעדי, ובעלי המונופול על הרכוש והזכות לירושה] בתחומים רבים, הן בסדר החיצוני הגלוי והן בסדר הפנימי הסמוי, שכן תחומי דעת רבים היו סגורים בפניהן, כניסה לבית המדרש נאסרה עליהן, וכניסה לבית הכנסת נאסרה או נמנעה מהן, ושתיקה גמורה נגזרה עליהן ברשות הרבים.[5] תלותן במשכילים ובבעלי הרכוש הייתה שלמה, ומרות אבותיהן ובעליהן עליהם הייתה כמעט מוחלטת. כאלה היו פני הדברים משום שנשים שהיו ברשות אבותיהן עד לנישואיהן ותחת מרות בעליהן משעה שנקנו בידיהם מאבותיהן ("האישה נקנית בשלוש דרכים",  משנה קידושין א, א ), היו משוללות עצמאות כלכלית ומעמד ריבוני, משוללות נגישות למעגלי הלימוד הקדושה והסמכות, ועיקר יעודן היה להינשא בנעוריהן, לשרת את בעליהן ולמלא את כל צרכיהם, וללדת להם ילדים.[6]

האם אמנם סבלן של בנות עדות מסוימות היה גדול בהכרח מזה של חברותיהן בנות עדות אחרות בשל מוצא עדתי שונה? האם נישואין בכפייה או נישואין בשידוך מוסדר בידי ההורים בגיל שתים עשרה או שלוש עשרה היו קשים יותר לילדה בתימן מאשר לילדה בברלין? האם לידת ילדים בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה הייתה קלה יותר לזו היושבת בפרנקפורט מאשר לזו היושבת בעדן? האם בורותן של נשים הסבה להן מצוקה שונה בקזבלנקה או בוונציה? האם כמיהתן של נשים ללמוד הייתה שונה בווילנה, בג'רבה, במז'יבוז', בדרעה או בצנעה? האם נשים שנאנסו סבלו בקונסטנטינופול וברבאט יותר מאשר במוסקבה או בלודז'? האם עוני ותלות כלכלית היו קשים יותר לנשים בז'יטומיר ובקראקוב מאשר לנשים בקהיר ובבגדד? דומה שבכל רחבי הקהילה היהודית רוב הנשים היו תלויות תלות כלכלית מוחלטת בבעליהן בשל גיל הנישואין הצעיר, בשל נישואי השידוך הרווחים, בשל חוקי הירושה והבעלות המנוסחים במקרא ובהלכה (האישה אינה נוחלת נחלה ואינה יורשת בשווה עם אחיה), בשל חוקי הנישואין והבעלות המפורטים במקורות אלה, ובשל הנורמה הרווחת שרק גברים הם תלמידי חכמים ורק נשים אמורות לסייע להם במימוש תכלית ראויה זו שעמדה בראש סולם ערכיה של הקהילה, ששמרה את הנגישות ללימוד, את הבעלות על הרכוש ואת בלעדיות סמכות הדעת לגברים בלבד. הנשים שקולן לא נשמע מחוץ לתחומי ביתן, הסכינו בעל כורחן לגבולות הסדר הפטריארכלי ולייצוגיהן השליליים בו, בשל בורותן, שעבודן, תלותן, עונין ונחיתותן, המעוגנים הן בהלכה והן במיתוס חטא חוה וקללתה. כל אלה לצד מוסכמות חברתיות בדבר גיל נישואין מוקדם מאד ועובדות ביולוגיות שקבעו את מצבן כהרות ומניקות מגיל נעורים מוקדם ובמשך חלק ניכר מחייהן, מנעו מהן להתריס כנגד סדרים מקודשים אלה. בכל מקום היו נשים שסבלו מאד מהשלכותיו של סדר משובש זה שנתלה במסורות מקודשות ובמיתוסים עתיקי יומין וחיפשו דרכים שונות, מפורשות ומובלעות, כיצד להיחלץ ממנו.

מטבע הדברים כל קהילה אנושית פועלת בנסיבות תרבותיות פוליטיות גיאוגרפיות והיסטוריות שונות, התלויות במציאות גיאוגרפית ובנורמה החברתית הסובבת, בחוק הרווח ובמוסכמות מקודשות, אולם התורה שעיצבה את ההבדל הפיסיולוגי בין המינים כעונש וקבעה את יחסי הכוח ביניהם כשאמרה בקול חד-משמעי של קללה אלוהית: "אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשובתך והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז), [7] אחת היא. לצדה נוצרה ההלכה שקבעה בכל קהילות ישראל את נחיתותה של האישה בשעה שאמרה בצורה נחרצת : "האיש קודם לאישה להחיות" (משנה,  הוריות ג, ז) והוסיפה: "אין איש מגרש אלא מרצונו והאישה מגורשת בעל כורחה מדין תורה" (משנה, יבמות א יד). משפטים רווחים הבאים לצמצם את סגולות הנשים כולן לתחום צר אחד כגון 'אין חכמה לאישה אלא בפלך' או 'נשים דעתן קלה' או 'אל תרבה שיחה עם האישה', היו קשורים לנאמר בברכת השחר שנשמעה מדי יום  בפי גברים ברחבי קהילות ישראל בסמוך לתודה על כך שהבורא לא עשה את המתפלל עבד, הזכירה את מדרג הערך של חבריה על פי מינם:  "ברוך שלא עשני אישה" (תוספתא, ברכות פ"ז י יח). כל אלה הטביעו את חותמם על התודעה המשותפת של עליונות ונחיתות מגדרית וקבעו את צביון היחסים בין גברים לנשים כיחסי שליטה וכפיפות, ריבונות ותלות, דעתנות ובורות, שיעבוד וציות.  התקדים ההלכתי המכריע שקבע את הדרתן של נשים ממוקדי הסמכות וממוסדות השיפוט: "אין האישה דנה ולא מעידה" (ירושלמי, יומא פ"ו ה"א דף מג ע"ב), האמירה המדירה שהרחיקה נשים מרשות הרבים: "קול באישה ערווה" (בבלי, קידושין ע ע"א),  וההלכה שהסבה נזק מכריע להשכלתן של נשים וקבעה את בורותן לדורות בכל רחבי העולם היהודי שבו הזכות המכרעת היא לימוד תורה: "המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות" (משנה, סוטה פרק ג  הלכה ד) ;"כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" (בבלי, סוטה כ ע"א),  לצד ההצהרה הנוראה הסמוכה לה שמנעה פתיחת מוסדות לימוד לנשים לאורך הדורות: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" (ירושלמי, סוטה פ"ג ד) – כל אלה קיבעו את הסדר הפטריארכלי, של יחסי כוח בין משכילים לבורות, משעבדים ומשועבדות, אדונים ומשרתות, עשירים ועניות, מדברים-מצווים ושותקות-צייתניות, סדר אותו היטיב לסכם בקצרה החכם הספרדי ר' דוד אבודרהם במאה ה-14: "האישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו" (פירוש הברכות התפילות לאבודרהם, עמ' כה). המשנה במסכת כתובות מפרטת את המלאכות שאישה מחויבת לבעלה לפי דעתם של התנאים: "טוחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, ומצעת את המיטה, ועושה בצמר" (משנה, כתובות ה, ה). עבודות בית אלה היו קשות ותובעניות עד לעידן המודרני שבו הגיעו לראשונה מים לבתים בברזים, וחשמל וטכנולוגיה הקלו על אלה שעבודת הבית המשעבדת היתה מוטלת עליהן. את משמעותו של סדר זה שבו האישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, פירש הרמב"ם במאה השתים עשרה בלשון נחרצת: "כי כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא א ב). שכן לדבריו: "מעשה ידיה לבעלה...וצריכה לשמש לפניו" (שם, פרק כא, א ד). התלמוד מקדים ומעגן מעמד זה במיתוס עתיק הקובע את יחסי המרות בין המינים, עבור קוראים שלא נתנו דעתם לפסוק "והוא ימשול בך": " ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" . (בבלי, סנהדרין לט ע"א). משפט נוקב זה קשור לעובדה המאלפת שאין מרבים לתת עליה את הדעת שהמלים שפחה ומשפחה קשורות זו בזו בשפות שונות: המילה פמיליה family  נגזרת מהמילה הלטינית לעבד-משרת: famulus. וקשורה לפמלית המשרתים של האדון.[8] המילה הרבנית ליחסים אינטימיים בין גברים לנשים היא שימוש מלשון כלי להשתמש בו, או בעילה מלשון בעלות, דהיינו השפחה שניתנה לאדם הראשון לשמשו, חוה אם כל חי, הארכיטיפ לכל הנשים כולן, "משועבדת לבעלה לעשות צרכיו", כדברי אבודרהם, נתונה למרותו המינית וכפופה לו בחובת עשיית כל מלאכה שיטיל עליה, הואיל והוא הבעלים והיא קניינו או רכושו כדברי המשנה: "האישה נקנית בשלוש דרכים בשטר, בכסף ובביאה" (קידושין א א), ברשימה מדורגת המתארת את דרכי רכישה של עבדים וקניינים אחרים. היות האישה רכוש בעלה עולה גם מדברי הרמב"ם המובאים לעיל, שכן סירוב הקניין לציית לבעליו מקנה לבעל הקניין רשות לנהוג באלימות ולכפות על קניינו את רצונו בשוט במישרין או בעקיפין. ההלכה היהודית לא הייתה יוצאת דופן ביחסה לנשים ולא פעלה בבידוד. בתרבויות שונות ניתן ביטוי ליחסים בין גברים ונשים בזיקה לקניין ובעלות, כפייה, בורות וציות, הענשה, הלקאה ואילוף: האישה הנתונה למרות בעלה, בדומה לעבדים הכפופים למרותו, הוגדרה במשפט הלטיני בביטוי sub-virga שעניינו 'מתחת לשוט' ומשמעותו הייתה הרשות הנתונה לאדון להלקות את הכפופים למרותו כדי להענישם ולאלפם בינה. הביטוי האנגלי Rule of thumb  שתרגומו 'מבחן האצבע' נגזר במקורו מהרעיון שהבעל רשאי להכות את אשתו בשוט שעוביו לא יעלה על עובי אגודלו! איש לא הטיל ספק בזכות הבעל לאלף את אשתו באמצעות הלקאה בשוט או במקל, הדיון היה רק בעוביו של המקל שבו רשאי הבעל המאלף להכות את אשתו הסוררת, טעונת האילוף. בספרות השאלות והתשובות קיימים דיונים בנושא הכאת נשים בידי בעליהן  ומחקריו של אברהם גרוסמן על אלימות נגד נשים מביאים לכך שפע של תיעוד.[9] שיעורי האלימות במשפחה או ליתר דיוק שיעורי הכאת נשים וילדים בידי גברים, הידועים היום, יונקים במישרין מתודעה עתיקה זו של זכויות הבעל וחובותיה של אשתו, גם בשעה שהנורמות המשפטיות והחברתיות השתנו במידה ניכרת.

יש להעיר שבשעה שהעולם המקראי הכיר שלל אפשרויות לחיי נשים ברשות הרבים (מרים המשוררת, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, נשים מלכות, נשים ניגשות למשפט כמו בנות צלפחד, נשים חכמות כגון אביגיל "טובת השכל", האישה החכמה מתקוע או מלכת שבא, ונשים מנהיגות כגון, עתליה או איזבל ועוד), הרי שעולמם של חכמים סגר בפני נשים את כל דרכי החיברות וחסם את כל דפוסי המימוש העצמי מלבד האפשרות המשפחתית המעוגנת בנישואין ובאמהות. יש חוקרים הסבורים שהרפורמות החוקתיות של אוגוסטוס בתחילת המאה הראשונה לספירה, אשר כוונו להגברת הילודה ולייצובו של התא המשפחתי החוקי, השפיעו מאוד על החקיקה התנאית ודיוניה (במיוחד אלו המיוחסים למחלוקות בית הלל ובית שמאי), ביו השאר בענישת הנואפים, העמדת תוקף או פקיעת תוקף של נישואין באופן טקסי וציבורי, קביעת גיל מקסימום לנישואין, וסנקציות על זוגות נשואים ללא ילדים). מכל מקום עמדת חכמים שהגבילו את מקומן של נשים לתחום הבית והמשפחה וקבעו את ערכן כנשים לבעליהן וכאמהות לילדיהן באופן בלעדי ואף אסרו עליהן השתתפות במעגלי הלימוד והקדושה, היא שעיצבה את חייהן של נשים בקהילה היהודית. הציטוטים המובאים לעיל ממקורות יהודיים בעלי סמכות מקודשת והשפעה רחבה הם רק מקצת שבמקצת מהנחות התשתית התרבותית והחוקית בעולם היהודי ובקהילה התרבותית הסובבת שהפכו את הנשים לבורות משועבדות ונשלטות בידי בעליהן הרשאים להכותן, ולכפות עליהן את רצונם. ההלכה המפלה אחת היא בכול קהילות ישראל, וחוקיה חלים בשווה בלי קשר למיקומן הגיאוגרפי של הקהילות [כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו...] ועקרונותיה, שנקבעו כולם ללא יוצא מן הכלל בידי גברים, שרק להם הייתה שמורה בלעדיות סמכות הדעת, בהיותם מקודשים יותר בשל היותם מחויבים במצוות, חלים בשווה על כלל הנשים הנשלטות וכלל הגברים השולטים.  ואילו הסבל פנים רבות לו [שכן  כל משפחה אומללה על פי דרכה] ולכל קהילה היו מנגנונים ייחודיים משלה לתרגם את הזכויות השונות של גברים ונשים בעולם המעשה ולאכוף שעבוד, אפליה והדרה בתחומים שונים. היו קהילות רבות שהשיאו ילדות בנות שתים עשרה לילדים בני שלוש עשרה [10],  והיו קהילות שהאביסו ופיטמו את הארוסות במידה כזו שלא יכלו לזוז כדי שתנעמנה לבעליהן במשמניהם והיו אף כאלה ששמרו אותן בחדר סגור. היו קהילות שהתירו משרתות לשימוש מיני לבני הבית,[11] והיו קהילות שנשים רבות ברחו מהן למנזרים מרוב ייאוש.[12] 

הסטריאוטיפים הפטריארכליים שבאו להנציח ולהצדיק את שליטתם של גברים בנשים, הדעות הקדומות של גברים על נשים, חוסר האמון בנשים ובכישוריהן, החשדות המיניים הכרוכים באופן בלתי נמנע ביחסי שולטים ונשלטים, הפחד ממין בלתי נשלט, דו הערכיות שבין תשוקה ומשיכה, לכוח ופחד,  והמתח שבין משכילים לבורות התלויות בחסדן, באים לידי ביטוי מגוון בתרבות היהודית המשקפת היטב את נקודת המבט הגברית על תכליתה של האישה ומקומה : "אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לבנים" (בבלי, כתובות נט ע"א). "אין חכמה לאישה אלא בפלך" (בבלי, יומא סו עב), "נשים דעתן קלה עליהן" (בבלי, שבת לג עב), "גויים, עבדים, נשים, שוטים וקטנים פסולים לעדות" (בבלי, ב"ב קנה ע"א). המושג מעמד האישה נגזר מהשאלה היכן אסור לנשים לעמוד. מיקום הנשים בהלכה האחרונה, 'גויים, עבדים, נשים, שוטים וקטנים פסולים לעדות', עם אלה שאינם נמנים עם בני הקהילה מלידה וממילא משוללי זכויות, או עם מוכי גורל שנבצר מהם להשתתף בחיי ציבור, מלמד על מעמדן או על המקום שנאסר עליהן לעמוד בו: בית הדין, בית המדרש, בית הקהל, בית הספר, בית הכנסת, הישיבה, החדר, הכולל, הספרייה ומוסדות ציבוריים נוספים של דעת וסמכות, השכלה, הוראה ומשפט, שהקול הנשמע בהם היה לעולם גברי בלבד.

כדרכם של משעבדים המבקשים צידוק שאי אפשר להתווכח עמו לצדקת השעבוד, דמות המשועבדות עוצבה לא פעם בלשון שלילה גורפת או בלשון סמכות אלוהית הנתונה בידי המשעבדים ביחס למשועבדות. מעניין להתחקות אחרי המעבר מ'עזר ומשענת' ל'משועבדת' 'משמשת' ו'משרתת' ש'כופין אותה בשוט' לדברי הרמב"ם, או מונים אותה בין אלה ש'את חירותן יש להגביל' כדברי מלך תבאי במחזהו של סופוקלס. 

בספר טוביה העתיק מן המאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מתוארת כוונת הבורא בבריאת האישה בתפילת טוביה בליל כלולותיו: "ברוך אתה ה' אלוהי אבותינו וברוך שמך הגדול והנכבד לעולמים..אתה עשית אדם ותיתן לו עזר למשענת את חוה אשתו, ומהם נולד זרע בני אדם".[13] בהקדמה לטור אבן העזר העוסק ביחסים בין המינים מתאר המחבר בעדינות את כוונת הבורא: "ויבן אותה לאישה ויביאה לו למען היותה לו לעזר ולהועיל", אולם ממשיכיו פירשו את "למען היותה לו לעזר ולהועיל" בלשון בוטה: "האישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו" (פירוש התפילות לאבודרהם, עמ' כה); "מעשה ידיה לבעלה...וצריכה לשמש לפניו" (רמב"ם, היד החזקה, הלכות אישות, פרק כא, א ד).

כיצד הרגישו נשים אלה שהיו צריכות לשמש לפני בעליהן ולעשות כל צרכיהן כל חייהן? לרחוץ את רגליהם, להציע את מיטתם, לטחון את הקמח ולאפות את לחמם, לבשל את מאכלם, לטוות, לארוג, לתפור ולכבס את בגדיהם, להניק את ילדיהם ולסדר את ביתם? תשובה רחוקה על כך, הקולעת ללב המצוקה, נמצא במקור לא יהודי שנכתב בידי אישה החייבת להתפרנס למחייתה, מקור המתבונן בתרבות מנקודת המבט השולית ולא מנקודת המבט ההגמונית: אני מביאה מקור זה משום שאין מקורות יהודיים שנכתבו בידי נשים, שרובן לא ידעו קרוא וכתוב, המתעדים את שעבודן. כך כותבת בחורה בת עשרים באנגליה במאה התשע-עשרה:

"ניסיתי לא רק למלא אחר כל המטלות שמיועדות לנשים, אלא אף לנסות להתעניין בהן עד מאד. לא תמיד אני מצליחה, משום שלפעמים כשאני תופרת אני מעדיפה הרבה יותר לכתוב או לקרוא, אבל אני מנסה למנוע את התחושה הזאת מעצמי" (שרלוט ברונטה 1816--1855; מכתב).

העוינות של בעלי הכוח, הכופים על נשים לשרתן, או העוינות של 'המשתמשים', כלפי הנתונות למרותן, 'המשמשות לתשמישן', ניכרת בלשון ההכפשה הסטריאוטיפית המציירת את הנשים מאז העת העתיקה ואילך כחוטאות ואשמות במוות שנגזר על המין האנושי כפי שאומר בראשית המאה השנייה לפני הספירה הכוהן יהושע בן-סירא : "מאישה תחילת עוון ובגללה גווענו יחד" (ספר בן-סירא כה, כח), ועונה בעל ספר חנוך השני כנגדו בסיפור בריאה מחודש שבו אלוהים הוא הדובר: "ואקח ממנו צלע בשנתו ואברא לו אישה: למען יבוא לו המוות על ידי האישה" (חנוך ב יא סח-סט). העונש על החטא מתפרש בדברי פאולוס שגדל בחוגי הפרושים והטעים את משניות האישה, את חטאה ואת עונשה: "איני מרשה לאישה  ללמד, אף לא להשתרר על האיש, אלא להישאר בדומיה: כי אדם נוצר ראשונה ואחרי כן חוה. אדם לא נפתה, אלא האישה שמעה לקול המפתה ובאה לידי עברה" (הראשונה אל טימותיאוס). על נשים נאסר ללמד גברים בשל חטא חוה, שכן חוה נתפתתה וחטאה ועל כן אדם ילמד וילמד בכל הקהילות ואילו חוה תישאר דוממת, צייתנית ונטולת ביקורת. חובת הציות של חוה החוטאת לאדם, הופכת לחובת הציות הדומם של כלל הנשים לכלל הבעלים. הנשים לא רק חסרות מעצם משניות בריאתן כעולה מסיפור הצלע, אלא הן נתפשות כחוטאות ואשמות במוות שנגזר על האדם ואשמות בכל חטאיו המיניים, הואיל והן נתפשות כמאיימות ומפתות: "כיון שנבראה חוה נברא שטן עמה" (בראשית רבה פ"ז) . מעמדן הנחות כחוטאות ונענשות נגזר בהתאם והמסקנה הייתה שהן טעונות פיקוח, אילוף ושליטה: "אישה גולם היא ואינה  כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר (ישעיה כד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו" (בבלי, סנהדרין כב ע"ב). הפיכת האישה מסובייקט בעל דעה  לאובייקט דומם שמשתמשים בו, או היחס לאישה ככלי או כחפץ נטול אישיות המיועד לספק את תשוקת בעליו, ניכרת היטב בדברים אלה. 

הסטריאוטיפים העולים בעת העתיקה מדברי ראובן בן יעקב, הנאשם באונס בלהה אשת אביו או בהחפצתה האכזרית, מעניינים במיוחד כמופת להפיכת הקרבן לנאשם: "כי רעות הן הנשים בני וכי אין להן אומץ וכוח, לגבר תעשינה בערמה ביפי תארן למען משוך אותו אליהן... כי רוח זנות תמשול בנשים יותר מאשר בגברים ובלבבן תתנכלנה לאנשים ובעדיין תולכנה אותם שולל".[14] 

הפמיניזם התריע מראשיתו מפני הסכנה הטמונה במגמה הרווחת לייחס לנשים טבע נצחי כלשהו הטבוע בחותם הסטריאוטיפ המשפיל ומצמצם ואף הזהיר מפני הנטייה לשלול מנשים היסטוריה ייחודית, שהרי מאז ספר תולדות אדם בספר בראשית פרק ה נשללה היסטוריה מנשים נטולות שם, הנזכרות רק כיולדות ונולדות, בשעה שהגברים נזכרים באופן מובחן  כאבות ובנים בעלי שמות המקנים להם הקשר חברתי וזיכרון היסטורי. 

שלילת ההיסטוריה וייחוס טבע נצחי מקלים על הגברים לכתוב אודות הנשים סיפורים מיתיים מאיימים ומשפטים מכלילים העומדים בסימן שלילת אנושיותן והפיכתן לאויב נצחי  כגון: "כי רעות הן הנשים בני.." או "מוצא אני מר ממות את האישה" או "משנבראה חוה נברא השטן עמה". אלה הן דוגמאות מאלפות ליחסי הכוח שמתייגים, מדכאים, מדירים ומשתיקים קבוצות מסוימות באמצעות הכללות סטריאוטיפיות, ומעניקים כוח, מעלות טובות, חכמה, משאבים וסמכות בלעדית לקבוצות אחרות בזכות היפוכן של הכללות אלו. שתי מגמות אלה ניכרות הן בלשון החוק והן בלשון המיתוס שנכתבו בהיסטוריה היהודית מנקודת מבט גברית בלבד.

יש עניין בעובדה שבשעה שבפועל הגבריות היא העיקרון הקובע של הסדר הטבעי וגברים הם בעלי הכוח להרוג ולחיות כפי שעולה מכל המקורות ההיסטוריים, הרי שבמיתוס נשים הן אלה המצטיירות כממיתות. יתר על כן בשעה שבפועל גברים אונסים הרי שבמיתוס הנשים הן אלה המפתות והמדיחות בעצם הווייתן וממילא האשמות הבלעדיות באינוסן.  בשעה שבפועל גברים מעצבים את הרוב הנורמאטיבי והנורמלי  הקשור במישרין אל הקודש (רק גברים מקודשים במצוות ורק לגברים נמסר מסורת השם המפורש) ונשים נתפשות כמיעוט האחר, החריג, הפגום והשולי, הרי שבמיתוס  הנשים הן הליליות ומלכות השדים רבות הכוח שלהן היכולת לטמא גברים, ולהן נמסר השם המפורש כעולה ממיתוס לילית. בשעה שבפועל רק לגברים הייתה בלעדיות על הידע, הרי שבמיתוס נשים הן בעלות כשפים, אשר על כן רוקח הוא פרמקיאוס ] Pharmaceus מכאן בית מרקחת Pharmacy] או חכם חרשים, מידה הנדרשת מחכמי הסנהדרין, ואילו פרמקיאה Pharmacia היא מכשפה או בארמית חרשתא, חורשת מזימות – גם אם שניהם עוסקים ברקיחת סמים למרפא ושותפים לידע זהה שתכליתו לרפא.  בשעה שבפועל רווחת אלימות ל גברים נגד נשים, הרי שבמיתוס הנשים קשורות לכוחות דמוניים ולכוחות מאגיים, והן סמל הרוע והנחיתות המוסרית. אין פלא שהמשנה אומרת "מרבה נשים מרבה כשפים" (אבות, פרק ב),  בתרבות הקובעת כחוק אלוהי את ההוראה "מכשפה לא תחייה". ספר בן סירא, הטבוע בחותם שנאת נשים, שמחברו כותב: "מאישה תחילת עוון  ובגללה גווענו יחד" (כה, כח), מונה כבר במאה השנייה לפני הספירה את דאגות האב ביחס לבתו, מסכם ואומר: "מפחדה לא יישן בלילה...הזקינה תעשה כשפים" (בן סירא מב, יא-יד). התלמוד מספר  ש"שמעון בן שטח, אחיה של המלכה שלומציון, הורה לתלות שמונים נשים מכשפות באשקלון" (סנהדרין פ"ו מ"ו).

מר גורלם של גברים שהיו אבות לבנות וחיו בקהילה החיה על פי הסדר הפטריארכלי, שהתיר בין השאר לאב למכור את בתו לשפחה והכיר בזכותו של אב המשפחה למיניותן של שפחות המצויות במשפחה, מתואר בעת העתיקה בלשון מאלפת: "אוי לו למי שבניו נקבות" (בבלי, בבא בתרא טו עב). פירוט מצוקתם של אבות,  המופקדים על שמירת מיניותן של בנותיהם עד שזו תועבר כדת וכדין מן האב לבעל, תמורת מוהר הבתולות, המתיר לחתן לבעול את כלתו ולהפכה לקניינו,  מצוי בדברים המיזוגניים המובאים בגמרא, בהשראת ספר בן סירא, המאירים את הסיפור ההגמוני המקבע ומעצב את דמותה של הנשלטת:

"בת לאביה מטמונת שוא

מפחדה לא ישן בלילה

בקטנותה שמא תתפתה

בנערותה שמא תזנה

בגרה שמא לא תינשא

נשאת שמא לא יהיו לה בנים

הזקינה שמא תעשה כשפים"

 (בבלי, סנהדרין ק ע"ב ).

דומה שדברי שיר אלה מיטיבים להמחיש את הטענה שמגדר הוא המשמעות שמעניקה התרבות להבדלים שיצר הטבע בכוח המיתוס השיר והחוק. דומה שמותר לומר בפראפרזה על דבריו של הוגה הדעות פרנץ פאנון, "מה שחשוב הוא לגרום לשחור לא להיות עבד לארכיטיפים של הלבנים"  - מה שחשוב הוא לגרום לנשים לא להיות שפחות לארכיטיפים של הגברים אודותיהן.

דומה שהאישה מזווית הראייה הגברית איננה אישיות ריבונית מובחנת אלא היא תופעה בת כלאיים כזו שיש להעניק לנוכחותה משמעות שתתיר להשתלט עליה. האישה לעולם חשודה ומאיימת, מפתה וסוטה, מדיחה ומכשילה, בזיקה לשליטה במיניותה ובצניעותה, אולם איש בעולם המסורתי אינו מתאר את ענותה של זו הנמכרת בידי אביה לידי בעלה, את סבלה והשפלתה של הנאנסת, את ייסוריה של זו הסובלת מגילוי-עריות במשפחה, [15] או את כאבה והשפלתה של זו החיה במשפחה פוליגאמית (המותרת לכלל הגברים על פי הסדר הפטריארכלי המקראי והמשנאי). איש בעולם המסורתי, שבו הכתיבה שמורה לגברים בלבד, אינו מקשה ושואל מדוע באיסורי העריות המפורטים בספר ויקרא אין איסור מפורש של יחסי מין בין אב לבתו ואיש אינו כותב על קשייה של האישה  ההרה מדי שנה, מניקה כל העת ומגדלת ילדים בעצב, או מתאר את אימת קיומה של זו החיה בסמיכות לאיומי עריות המצויים במשפחות רבות. איש גם אינו מצייר את תסכולה של זו האמורה להקדיש את כל עיתותיה לשימוש בעלה ולמילוי צרכיו תחת הכותרת עקרת הבית או מבאר את מצבה הנואש של האישה התלויה תלות מוחלטת בבעלה לשם פרנסתה.[16]

כל המובאות לעיל מתקופות שונות ומקהילות שונות, שאפשר להוסיף עליהם בנקל את חוקי הייבום, חוקי האונס, חוקי העגינות, דיני הצניעות, איסורי היציאה מהבית, חוקי הירושה, חוקי העבדים ועוד חוקים רבים נוספים שמדירים נשים משוויון הזדמנויות, מחופש תנועה, מחירות ביטוי, מחירות משעבוד, ומזכאות לשוויון במשאבים כלכליים ובייצוג משפטי, נכתבו בידי גברים בעלי כוח, ידע וסמכות בחברה שהיו קיימים בה סוגים שונים של בני אדם: גברים בעלי זכויות שעלולים בנקל להפוך למדכאים  ונשים נטולות זכויות, שעלולות על נקלה להפוך למדוכאות. מערכת דיכוי מתוחכמת זו הנשענת על סמכות הדת והמסורת ועל נורמות חברתיות רווחות בעולם הסובב הייתה יכולה לפעול בשל הכרת היסוד בעולם המסורתי בסוגים שונים של בני אדם – אלה השווים למין הגברי המקודש [17], המחויב במצוות ומחונן בזכויות שליטה בחסד אלוהים, המעוגנות במיתוס מקודש ובבלעדיות סמכות הדעת, ואלה השונים ממנו, הכפופים לו ובשל כפיפות זו פטורים ממצוות ומקודשים במידה פחותה לאין ערוך ונחשבים כחסרי דעת. בשל חלוקה זו התקיים בחברה היהודית חוק שונה לשווים [גברים מקודשים חופשיים ללמוד לעבוד ולהתפרנס, לדבר ברשות הרבים ולמשול בנשותיהם] ולשונים [נשים שאינן מקודשות ומשועבדות לעול הבית והמשפחה ולבעל המושל בהן ומחויבות בציות ושתיקה] והתקיימו בה בעלי זכויות שונות הנגזרות על פי מינם של החברים בקהילה ועל פי שיעור המצוות שהם מחויבים בו. 

חלוקה בין גברים ונשים נוצרה בחברות שונות בעולם הלא יהודי בעקבות הפילוסוף היווני אריסטו שביסס את ההשקפה הרווחת בדבר נחיתותן הטבעית של נשים לעומת מעלתם המולדת של גברים. הוא הבדיל בין גברים לנשים הבדל של מהות  כאשר זיהה בין הגבר לצורה ולרוח  spirit -וכלל המעלות הטובות הרוחניות, המעניקות לו זכות שליטה,  וזיהה בין האישה לגשמיות ולחומר matter וכל המעלות הרעות החומריות המחייבות את הפיכתה לנשלטת. חלוקה זו בין רוח לחומר או בין נפש לגוף, משמעה גם היחס בין פועל לנפעל, בין הרציונלי לאי רציונאלי, בין הבועל לנבעלת, ובין השולט לנשלטת. אין פלא שרוחניות נשמרה בחוק האריסטוטלי לגברים בלבד והמילה הרווחת באנגלית למעלה טובה, virtue  , נגזרת מהמילה הלטינית לגבריות virility, vir כפי שכל מילון אטימולוגי יראה בנקל. כנגד זה החומריות הפכה לתחומן של נשים שכן המילה הלטינית לאמהות madre  או mother קשורה לmatter  או לחומר, אותו פסל אריסטו כנחות לעומת הרוח. 

בחברה המסורתית שייחדה את תפקיד האישה לאמהות, לשימוש הבעל, למילוי צרכיו ולשירות בני הבית, והציגה את מיניותן של נשים הנשלטת על ידי בעליהן כמהות קיומן, הקהילה לא הכירה בחירותן של נשים על גופן או על רוחן, בזכותן לרכוש השכלה, לבחור מקצוע או להשתתף בחיים הציבוריים, ואף לא הכירה בחירות הביטוי או בחירות התנועה שלהן, בזכותן לבחור לעצמן בן זוג או בזכותן לבחור בחיי רווקות (בעברית מקראית לא קיימת המילה רווקה) או  בזכותן שלא להינשא ולא ללדת ילדים. קל וחומר שלא הכירה בזכותן לחיות עם בת זוג או להקדיש את חייהן למטרה שונה מזו הכרוכה בשימוש הבעל ושירות המשפחה. 

לאורן של עובדות חשוכות אלה אין לתמוה שבספרייתו של עם הספר, בין שירת דבורה לסיפוריה של דבורה בארון, אין בנמצא אף ספר כתוב עברית שנכתב על ידי אישה והפך לנחלת ציבור הקוראים בימי חייה.[18] אלם ספרותי זה בחברה אוריינית שציפתה מכל בניה להיות יודעי קרוא ומנעה מכל בנותיה לקחת חלק במעגלי הלימוד, משמעו שמכלול החוק, הספרות והתרבות הכתובה, נוצר בידי גברים בלבד, ואילו נקודת מבטן של בנות, בתולות, ארוסות, נשים, נבעלות, אימהות, אלמנות וגרושות, משרתות ומשמשות, עקרות בית, אנוסות ונפגעות גילוי עריות, שבויות ונפגעות אלימות, בורות מוכות ונשלטות, סהרוריות ואחוזות דיבוק, איננה זוכה לשום ביטוי, שכן העולם נתפש ומיוצג מזווית ראייה גברית בלעדית. ניסיון חייהן של נשים, תחושותיהן, ערכיהן, מאווייהן, תסכוליהן, דיכוין וקשיי חייהם, כמו תבונתן, תושייתן וחכמתן או נקודת מבטן, או דחיית תפקידיהן המסורתיים כרעיה וכאם באמצעות פרישות מינית, או ניסיונות הדחייה שלהן ביחס לציפיות חברתיות ותפקידים מסורתיים באמצעות פרישות, הימנעות מחיי אישות, מחלה, שיגעון או דיבוק, אינם מהווים חלק מהשיח הכתוב, מעולם הפרשנות או ממורשת התרבות. דומה שערכים נשיים מטפחי חיים כגון חמלה, טיפוח והזנה, אחריות על הזולת, אחווה, תמיכה, סעד, שיתוף והתנגדות למלחמה ולכפייה, מצויים בתחתית סולם הערכים הגברי, כשם שמחלות נשים מתויגות בתיוגים משפילים. די להזכיר שהיסטריה, מחלה נשית אופיינית במילון הרפואי הגברי, אינה אלא רחם ביוונית.[19] היסטריה נקראה בשפת העם 'דיבוק', והתיעוד ההיסטורי מגלה שזו מחלה שהייתה כרוכה פעמים רבות ביחסי כפייה מיניים סביב נישואין לא רצויים. לעומת זאת אורח חיים שהיה כרוך בפרישות או בדבקות, היה עשוי להציע לנשים אוטונומיה דתית, נגישות להשכלה ויחסי גומלין חברתיים חלופיים, נמנע מנשים יהודיות מכל וכל, בעוד שהותר לנשים נוצריות בסביבתן, משום שנשים בחברה היהודית נותבו לחיי נישואין ומשפחה כאפשרות בלעדית. אין פלא שהירח או הלבנה, סמלן של נשים מאז ומקדם בשל מחזוריותו הדומה למחזוריותן החודשית, נקשר לשיגעון בכל השפות וראו סהר סהרוריות, ירח,  luna, שיגעון  lunacy.

ככל הידוע לי אין אף חיבור יהודי שנכתב בעולם המסורתי בשפה העברית או הארמית והובא לדפוס בחיי המחברת, שמובאת בו נקודת מבטן של נשים על אבותיהן, בעליהן או בניהן או על מסגרות הדיכוי המסורתיות שבקרבן חיו. נשים נמחקו מן הזיכרון החל מספר תולדות אדם,  המונה את שמותיהם של אבות העולם אולם עובר בשתיקה על שמותיהן של האמהות בספר בראשית פרק ה, וכלה בהיסטוריה של קהילות ישראל הזוכרת גברים בלבד ושוכחת את הנשים בתהום הנשייה. הציונות ירשה רבים מדגמי דיכוי, אפלייה והשכחה אלה, כפי שעולה בעליל מיומני פועלות חלוצות ועולות ומתעודות שכונסו במחצית השנייה של המאה העשרים בידי רחל כצנלסון-שז"ר, ברכה חבס, מיכל הגתי, יפה ברלוביץ, מרגלית שילה ותמר הס, אולם הספרות העברית פתחה פתח רחב להתבוננות בחיי נשים בנות דורות קודמים מזוויות בלתי צפויות, החל משירו של ביאליק 'שבעה, שבה הוא משרטט את דיוקנה המצמרר של אמו האבלה, וכלה בסיפורו של עגנון 'בדמי ימיה', המשרטט בתמצות חודר במשפט הפתיחה הנודע שלו לא רק את גורלה של אמו אלא את גורלן של נשים רבות: "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה" (על כפות המנעול, כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, תשל"ה, ה). אמו קשת היום של הסופר חיים באר וסבתו שגדלה בעולם החרדי ולא ידעה לקרוא, שדמותן משורטטת ביד אמן בספר חבלים, כמו אמו המיוסרת של הסופר עמוס עוז שתוארה בסיפור של אהבה וחושך, מתירות לקוראים הצצה לעולמן של נשים שלא ידעו לספר את סיפורן, אולם בניהן העניקו להם קול שאין דומה לו. תיאורו מכמיר הלב של המסאי והמשורר היהודי-רוסי, יוסף ברודסקי, את חיי אמו ברוסיה הסובייטית במסה 'בחדר ומחצה', בספרו המנוסה מביזנטיון, מעניק אף הוא חרך הצצה מופלא לעולם שחלף. תיאור אמו של הכותב ותיאור קרובת משפחתו,  סבתא שושנה, בספר המסות של אריאל הירשפלד, רשימות על מקום, פותח צוהר לעולמן של נשים מזוויות מכאיבות ולא מוכרות.  חשיבות רבה נודעת לעדויות אלה שכן לא הייתה  בקהילה היהודית עד למאה העשרים כתיבה המתבוננת בחברה מנקודת מבט נשית או מציעה עמדה ביקורתית, חלופית, שנכתבה בידי נשים ועדיין כמעט שאין בה תיעוד היסטורי או ספרותי על אמהות  שנכתב בידי נשים.

בשליש האחרון של המאה השבע-עשרה נשמעה לראשונה קריאת תיגר על הסדר הפטריארכלי בפיו של גבר יוצא דופן, המקובל שבתי צבי (1626--1676), שראה עצמו כגואל חוצה גבולות המשנה סדרי עולם, ונתפס בחוגים השבתאיים כאישה וכאנדרוגינוס, כפי שעולה מדברי ממשיך דרכו, יעקב פראנק: "אמרו על הראשון [שבתי צבי] שהיה ממין נקבה בסתר". [20] שבתי צבי  שהגדיר עצמו ואף הוגדר בידי אחרים כזכר ונקבה או כאנדרוגינוס, [21] התייחד בכך שהזדהה עם נשים ועם סבלן, נשא כמה נשים והתגרש מהן בעל כורחו משום שנבצר ממנו למלא ציפיות שתלו בו כבן זוג, אך נשאר מיודד עד מאד עם גרושותיו כל ימיו וארח להם לחברה בניגוד לאיסורי ההלכה בנידון. נשים וגברים שנמנו על חוגי השבתאים  גמלו לו בשירי תשבחות מלאי אהבה שנכתבו במאה השמונה עשרה בחוגי הדונמה, בהם נאמר: "שבתי צבי שכינה, לנו הוא חירות עשה". [22] עדות מאלפת על ביקורת נוקבת על מצב הנשים בקהילה היהודית שביטא שבתי צבי, מובאת בספרו של הכומר הפרוטסטאנטי תומס קונן, שכיהן בשירות ההולנדים באיזמיר בשליש האחרון של המאה השבע-עשרה.  קונן, שנחשב כותב מהימן ביותר בידי חוקרי התקופה, מספר כעד ראייה על התנהגותו של שבתי צבי בעירו: 

עוד ביקש למשוך אליו את ידידותן של הנשים ולהנעים עצמו עליהן...כשהיה בחברתן נהג לצטט את פסוק י במזמור מ"ה [בתהילים] : בנות מלכים ביקרותיך,  נצבה שגל לימינך בכתם אופיר". והוסיף משלו: ואתן נשים עלובות, מה אומללות אתן, כי בגלל חוה כה מרובים מכאוביכן בעת לדתכן, וגדולה מזו - משועבדות אתן לבעליכן, ולא תוכלו לעשות קטנה או גדולה בלי הסכמתם; ועוד כהנה וכהנה. אך הודו לאלוהים שבאתי לעולם לגאול  אתכן מכל ייסוריכן ולשחרר אתכן ולעשותכן מאושרות כמו בעליכן, כי באתי למען בטל את חטאו של אדם הראשון. [23]

בשלהי המאה התשע-עשרה ולאורך המאה העשרים משעה שנשים בנות עדות שונות זכו לאור ההשכלה בעקבות האמנציפציה, המודרנה ואביב העמים, והחלו לתת ביטוי למחאתן כנגד בלעדיות הסיפור ההגמוני הגברי, כנגד צמצום האזכורים הנוגעים לחיי נשים וכנגד הטייתם המגדרית הקשה של רבים מאזכורי נשים בספרות גברית, החלו להישמע קולותיהן של המושתקות מכיוונים שונים. דומה שזכות ראשונים לקריאת תיגר נשית על עולם גברי משובש זה של מדכאים ומדוכאות, שמורה לסופרת ילידת רוסיה, דבורה בארון (1887-1956) אשר נתנה קול בסיפוריה הנפלאים על בית דינו של אביה, רב העיירה אוזדה בפלך מינסק, בספרה 'פרשיות מוקדמות' (ירושלים תשמ"ח), לזעקתן של נשים אשכנזיות שסבלו מהתאכזרותם של בני זוגן ומנחת זרועם של בעליהם המכים בחסות צנעת הפרט.  ההיוודעות למשמעות האכזרית של "הטוב" שלכאורה, החבוי מאחרי דלתות הבית המסורתי בקהילה התימנית, שמורה לסופרת והמשוררת ילידת תימן, ברכה סרי (ילידת 1940). בסיפור המצמרר 'קריעה' (1983), חשפה את הזוועה המסתתרת מאחרי האינטימיות שבצנעת הפרט והיטיבה  להמחיש את הקריאה הפמיניסטית הנוקבת "הפרטי הוא הפוליטי". בסיפורה זעקה את ענותן של בנות תימן שנאנסו בנשואי שידוך ונכפו בידי בעלים אנסים מבוגרים וזקנים שמיהרו לבצע 'בעילה של מצווה' בילדות המומות חפות מכל ידע מיני, שנמכרו בידי אבות תאבי בצע לבעלים בעלי רכוש. [24] רשימותיה של ז'אקלין כהנוב, המסאית חדת העין בת אלכסנדריה, ממזרח שמש (תל אביב 1978), מלמדות על חיי נשים במצרים, באירופה ובישראל, בעולם הלבנטיני החילוני והמסורתי,  מזווית בלתי מצויה. סיפוריו של דן בניה סרי על נשים בעדה הבוכרית עוגיות המלח של סבתא סולטנה (1981) וציפורי הצל (1988), מלמדים על ענותן של נשים בקהילות המזרח בהן שלטו סדרים מסורתיים מפלים.

סופרות ומשוררות כמו נחמה פוחאצ'בסקי, אסתר ראב, שושנה שבבו, רבקה גובר ורבקה אלפר נתנו ביטוי מזווית ראיה נשית לחיי נשים במחצית הראשונה של המאה העשרים, וודאי יש רבות אחרות שכתבו על ניסיון חייהן וחיי דורות קודמים, שאינן ידועות ואינן מוכרות בציבור די הצורך.

עבודת המחקר של ורד מדר על קינותיהן של נשים בנות תימן שראתה אור ב"פעמים", האירה מימדים מרתקים בתודעתן העצמית של המקוננות, עבודת המוסמך של מיכל בועז האירה את יחסם השלילי של גברים בעת העתיקה לנשים רווקות או אלמנות שרצו לקחת חלק בחיי הדת, לצום, להתפלל ולפרוש מחיי נישואין, והעלתה את השאלה אלו דרכים דתיות נחסמו בפני נשים יהודיות משלהי העת העתיקה ואילך, ועבודת הדוקטוראט של מיכל הלד על סיפורים עממיים של נשים בשפת הלאדינו מגלה כמה וכמה דברים על יחסי העריות שבנות ונשים חיו בצילן, בשעה שהסיפור ההגמוני אשר בו מעוות השולט את הנשלטת, מתחלף בסיפורה של הנשלטת המאירה את זוועת ההגמוניה המדכאת. דיוקנאות של נשים בנות עדות שונות, שציירה עמליה כהנא כרמון, בכוח מעשה האמנות המציל מפני השכחה, בספריה 'בכפיפה אחת' 'וירח בעמק אילון',  חשפו את האמת הנסתרת על חיי המשפחה בישראל מנקודת מבט נשית אמיצה ולא שגרתית. שיריה של ויקי שירן (שוברת קיר, 2005) ומאמריה בבמות שונות, הצביעו על אפליה מורכבת מעמדית, כלכלית, פוליטית ומגדרית של נשים מזרחיות בחברה הישראלית ופתחו אפיק חדש לדיון ביחסים מגדריים במדינת הגירה ועלייה. 

אני מבקשת לחתום דברים אלה,] שהם חלק ממאמץ להעניק קול לקבוצות שקולן לא נשמע ושייצוגן טבוע בחותם הסטריאוטיפים השליליים, הפוגעים, המקטינים והמדירים, והם חלק מניסיון שירטוט קוים ראשונים לבעיה מורכבת ורבת פנים בדבר סוגיה השונים של האפליה וההדרה, וסוגיה השונים של הדחיקה והשכחה במאבק על זיכרון ונשייה, בשבע שאלות מטרידות המתייחסות לכלל קהילות ישראל ומבקשות להציל את העבר מתהום הנשייה ומצולות השכחה, בין אם הוא נתחם בגבולות גיאוגרפיים, היסטוריים, פנומנולוגיים, מגדריים או מעמדיים ובין אם הוא חורג מעבר להם:

א. האם  לא התירו גברים לנשים ללמוד לקרוא ולכתוב משום שחששו במודע או שלא במודע שנקודת מבטן בעלת הייחוד המגדרי תנתץ מוסכמות תרבותיות, תגלה את מנגנוני הדיכוי של נשים, תפרק את הסולידאריות של הקולקטיב הנאמן לעבודת השם  ואת מיתוס האחווה של הקהילה הגברית המסורתית?  

ב. האם העובדה שגברים יהודיים שללו מנשים יהודיות גישה למוקדי הדעת והסמכות בזירה הציבורית של הקהילה, בכך שגזרו עליהן בורות ותלות באבותיהן ובבעליהן, קשורה בחשש מפני שינוי מאזן הכוחות בין קבוצות מדוכאות למדכאות?

האם עמדה זו קשורה בעובדה המאלפת, המגלה את הקשר בין אוריינות לחירות, שבעלי העבדים בדרום בארצות הברית חקקו חוקים שקבעו שכל אדם המלמד את עבדיו לקרוא ולכתוב ייענש בחומרה רבה, בעונש מלקות, בקנסות ובמאסר.[25]

ג.  האם הגברים, שהיו ברובם המכריע יודעי קרוא וכתוב, היו מודעים לגילויי חתרנות והתנגדות שיצרו נשים שנמנע מהם קרוא וכתוב, בשירת נשים בעל פה ובסיפורי עם? 

ד.  האם לא הגיעה העת להפסיק ולאחוז בטיעון הרווח שגם בחברה הלא יהודית נהגה אפליה, כצידוק לעובדה שבחברה היהודית נהגה אפליה, בשעה שבכל תחום אחר היהודים התבדלו במודע מבני סביבתם?

ה. האם הגיעה השעה לבחון כיצד דפוסי האפליה וההדרה שרווחו בחברה המסורתית ונסמכו על טקסטים מקודשים ועל מפרשיהם קובעי הנורמות המקודשות, חלחלו לעומקה של החברה החילונית הציונית שלא קיבלה על עצמה את קדושת ההלכה או את 'דעת תורה'?. 

ו. האם לא הגיעה העת לעיין בשיטתיות בכל החוקים שנכתבו על ידי גברים ופירשו גברים ביחס לנשים ולפסול על פניו כל חוק שמשקף מיזוגניות, אנדרוצנטריות, בלעדיות סמכות הדעת, אפליה, אי שוויון, מונופול על משאבים כלכליים, וכפייה מינית? האם צדק חברתי, שוויון כלכלי ועקירת הפטריארכיה מן היסוד הם בבחינת חלום באספמיה או אפשרות סבירה הניתנת להשגה?

ז. האם העובדה שאין עדיין חוקה שוויונית במדינת ישראל החלה בשווה על כל אזרחי הארץ, גברים ונשים כאחד, קשורה בעובדה שהמפלגות הדתיות החרדיות שאין בהם מקום לנשים כחברות מפלגה או כחברות כנסת, סירבו להכניס את המילה שוויון לחוקי היסוד בזיקה לכל האמור לעיל?

הערות

 1 ראיון, ידיעות אחרונות, מרס 1999

2. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ב כב; מהדורת א' כשר, ירושלים תשנ"ז, עמ' סג .

3. הברית החדשה, איגרת שאול הראשונה אל תימוטיאוס, פרק ב , 11-15)                                             

 4. ראו: רחל אליאור, "נוכחות נפקדות", טבע דומם" ו"עלמה יפה שאין לה עינים":לשאלת נוכחותן והעדרן של נשים בלשון הקודש, בדת היהודית ובמציאות הישראלית", אלפיים 20 (2000), 214—270.  

5. דוגמה מאלפת לקשר בין תיוג נשים כטמאות טומאת נידה [מלשון נידוי] לבין הדרתן השלמה מבית הכנסת מצויה בבריתא דמסכת נידה, תוספתא עתיקתא, מהדורת חיים מאיר הורוויץ הלוי, פראנקפורט תרנ"ב: "אסור לנידה להתפלל ולהיכנס לבית הכנסת" [הורוויץ, 3, 17 ] .עיינו בגמרא במסכת עירובין ק ע"ב  על הקשר בין חטא חוה לעונשיהן של נשים.

 6. גיל הנישואין של יהודי ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית רומית נמצא בהתאמה לדפוס שהיה רווח בחברות ים תיכוניות באותה תקופה – נשים נישאו סביב גיל שתים עשרה וגברים נישאו לקראת סוף שנות העשרים לחייהם. ראו: עדיאל שרמר, זכר ונקבה בראם, הנישואים בשלהי ימי הבית השני ותקופת המשנה והתלמוד,  ירושלים, תשס"ג,  עמ' 125, הערה 66. קשר הנישואין הראשון, שהיה אנדוגמי בדרך כלל נוצר ביוזמת הורי הנערות ובבחירתם (שם עמ' , 136-142, 165). הפרשי הגילים ותוחלת החיים הממוצעת הובילו למספר מחזורי נישואין ואלמנות בחייהן של נשים. סקירה מקיפה על המשמעות האנדרוצנטרית של סדרים אלה ועל השלכותיהם בעולם היהודי בשלהי העת העתיקה ראו :  Shaye J. D. Cohen, From the Maccabees to the Mishnah, Westminster John Knox  Press 1988 (2d edition), pp. 70-73. למצב בימי הביניים ועד ראשית העת החדשה ראו להלן הערה 10.

7. בגרסאות עתיקות כמו תרגום השבעים מהמאה השלישית לפנה"ס, בספר היובלים מהמאה השנייה לפני הספירה ובתרגום התורה לגעז כתוב 'אל אישך תשובתך' ולא תשוקתך!

B. Gottlieb, The Family in the Western World: From the Black Death to.8 the Industrial  Age, New York and Oxford 1993. P.7

9.  אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים תשס"א, -373--398.

10. ראו: יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר, ירושלים תשי"ח, 163-175; השוו: א'  גרוסמן, חסידות ומורדות, 63--118

11. ראו: אליוט הורוביץ, "בין אדונים למשרתות בחברה היהודית האירופית בין ימי הביניים לראשית העת החדשה", בתוך: י' ברטל וי' גפני (עורכים), ארוס ארוסין ואיסורים, ירושלים תשנ"ח, עמ' 193--212.

 12. ב-1730 נפתח בליטא מסדר נזירות בשם 'ברית מריה' שהטביל נערות יהודיות לנצרות. עד 1820 המירו במוסד זה 2000 נערות יהודיות את דתן. ראו: מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפראנקית, תל אביב תרצ"ד, א, עמ' 92; יהודית קליק, הכנסייה הקתולית והיהודים בממלכת פולין-ליטא במאות 17-18, ירושלים תשנ"ח, עמ' 104.

13. ספר טוביה, ח, ה-ו; הספרים החיצונים, מהד' א"ש הרטום, תל אביב 1969, עמ' 27.

14. צוואת ראובן ה א-ג; הספרים החיצונים, מהד' אברהם כהנא, א. תל אביב תרצ"ד.

15. מתוך סטטיסטיקות מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל 40% מהפניות שהגיעו למרכזי הסיוע בשנת 1998 היו על רקע גילוי עריות. ראו לסטטיסטיקה מפורטת http://www.1202.org.il/English/template/default.asp?siteId=1&maincat=18

16. ספריהן של וירג'יניה וולף, חדר משלך ושלוש גיניאות ; אדריאן ריץ, ילוד אישה,  ומרלין פרנץ, חדר הנשים, תיארו מעט ממשמעותו של סבל זה מפרספקטיבה של נשים בעולם המודרני.

 17. ראו הסברו של הרמב"ם מדוע  האיש קודם לאישה להחיות  "כבר ידעת שכל המצות חובה על הזכרים, והנקבות אינן חייבות אלא במקצתן כמו שנתבאר בקידושין והוא מקודש ממנה ולפיכך האיש קודם להחיות". (רמב"ם, פרוש למשנה, מסכת הוריות, פרק שלישי, ז')

18. ראו: רחל אליאור, "נוכחות נפקדות", אלפיים 20 (2000), 214-270 .

19. ראו: רון ברקאי, מדע, מגיה ומיתולוגיה בימי הביניים, ירושלים תשמ"ז. רחל אליאור, "הדיבוק: בין העולם הנגלה לעולם הנסתר: קולות מדברים, עולמות שותקים וקולות מושתקים", דרך הרוח, ספר היובל לאליעזר שביד (עורך י' עמיר), מחקרי ירושלים, יח-יט, תשס"ה, 2005, עמ' 499-536.

20. ראו: רחל אליאור, "ספר דברי האדון ליעקב פראנק" בתוך: החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה–משחיות שבתאות ופראנקיזם, א-ב [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, טז-יז ), ירושלים תשס"א (עורכת ר' אליאור). ב, תשס"א, עמ' 534.

  21. ספר שירות ותשבחות של השבתאים, תרגום משה אטיאש, הערות וביאורים גרשם שלום, הקדמה יצחק בן צבי (תל אביב תש"ח), ראו שם, עמ' 37, 64, 156, 211.

22. ספר שירות ותשבחות של השבתאים, עמ' 99.

 23. תומאס קונן, ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלמו בדמותו של שבתי צבי, תרגום מהולנדית ארתור לאגאביר ואפרים שמואלי, מבוא והערות, יוסף קפלן, ירושלים תשנ"ח, עמ' 54-55.

24. ברכה סרי [פועה מרי-דור], 'קריעה', נוגה 1 1980; חזר ונדפס בתוך הקול האחר, (בעריכת לילי רתוק), תל אביב 1994. סיפור זה הומחז והועלה כהצגת תיאטרון. גברים תימניים הפגינו במשמרות מחאה נגדו אולם נשים תימניות צידדו במחברת ובסיפור כדברי אמת נכוחים ואמרו : המחזה "היה שום דבר לעומת הסבל האישי של הרבה נשים". ראו חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, חיפה 2006, עמ' 127--128.

25.  , Reviews in American History Liberation, Kim Warren, 'Literacy and .Vol. 33, Num. 4, December 2005, pp. 510-517. 

חוקים אלה הוחמרו במידה רבה בעקבות מרד שהנהיג מטיף שחור, משכיל, בשם נאט טרנר,  ב1831-שלחם בשעבוד השחורים לאדונים הלבנים.

* גרסה מעודכנת של המאמר שהתפרסם בכיוונים חדשים 17 (תשסח) 144-163.