יום שישי, 26 באפריל 2019

אגדת איש הצחוק ואיש העצב

פרופ׳ עדנה אפק, משוררת, סופרת וחוקרת*


זה היה מזמן, ואולי לא כל כך מזמן, ואולי זה קורה עכשיו, ואולי זה לא קרה אף פעם.
היה איש אחד שנולד באדמת הצחוק ואדמת הצחוק גידלה אותו ,וצימחה אותו, וליטפה אותו, והצחיקה אותו, ודגדגה אותו, ושימחה אותו. והאיש שנולד וגדל וצמח באדמת הצחוק, היה צוחק עם בוקר ונושם צחוק ואוכל מזון הצחוק. מרצפותיו צחקו אליו ודלת ביתו חייכה. והאיש שצחק עם הצחוק וסרק את שערותיו הצוחקות במסרקות של צחוק, ועטף את גופו בשמיכות של צחוק, ונעל נעלי צחוק וגרב גרבי צחוק, רצה שכל העולם יצחק אתו. והאיש שגדל בארץ הצחוק, ונשם את אווירי הצחוק, ופלט את שיירי הצחוק, רצה תמיד לצחוק.
ושם בדיוק מזמן, אולי לא כל כך מזמן, או אולי עכשיו, ואולי אף פעם, היה איש אחד שנולד באדמת העצב, והעצב היה זורם משערותיו ונושר מריסיו ומשקה את עצמותיו. עיניו היו עצובות, והיגון היה מתנבל בקולו. והאיש הזה שגדל באדמת העצב, וינק את גרגיריה, היה לובש בגדים עצובים, גורב גרביים עצובים ונועל נעליים נוגות. והאיש הזה שנולד, וגדל וצמח באדמת העצב, וינק מאדמת הקדרות, האיש הזה לא רצה להיות עצוב, אבל הוא לא ידע אחרת.
המים ששתה באדמת העצב היו נוגים, והאוכל שטעם היה אוכל-נכאים. כשסרק את שערו היו שערותיו מבקעות את מרצפות ביתו וצמחי העצב היו עולים מתוכן. כשנשרו ריסיו היו רהיטיו נסדקים והיגון היה בוהה בו מסדקיהם. כל דמעה שנשרה מעיניו הייתה משקה בעצבותה את אדמת העצב. 
ועצב הלך לעצב, ועצב גדל מעצב, ועצב עצם בעצב. והאיש העצוב שעוצב בעצב, לא רצה להיות עצוב. והאיש שגדל באדמת העצב עזב את ביתו ויצא לחפש. והאיש שגדל באדמת הצחוק , וינק ממנה וצמח בה, עזב את בית הצחוק ויצא אנשים לשמח.
והאיש העצוב שר בדרכו את שיר העצבות הגואה:\עצוב לי היום\עצוב לי הליל\ועצוב החלום עמדי.
ועצוב לי בגדי\ועצוב לי לחמי ואין לי מאום זולתי.
ונמק אז גופו בעצבות.
והאיש הצוחק שר בדרכו את שיר השמחה העולה: צוחק לי היום \צוחק לי הליל\ וצוחק החלום עמדי.
וצוחק לי בגדי\ושוחק לי לחמי\וכל העולם הוא שלי.
והולך האיש העצוב ושיר העצבות הגואה נח בפיו. תרמילו העצב העציב את גבו
ונמק אז גופו , בעצבות , וקדרות זרותו בכתה עמדו, והוא עייף ועצוב.
ופתאום למולו שיר של שחוק ושמחה, שיר של איש שגדל בצחיקה. ופתאום למולו , איש הצחוק, תדהמה.
עמד איש הצחוק בגופו הצוחק וצחק אל מול איש העצבות. ואמר בלבו האיש העצב:
לי הוא לועג. לי הוא בז בליבו. 
ואמר איש הצחוק: מה עצב הוא האיש והייתי רוצה להשחיק מנת חלקו.
וסבב על עקביו האיש העצב, ופנה לשוב ולהעצב , בדרכו.
אז האיש הצוחק רץ צוהל אחריו וקרא: זהו! ותפס ואחז באיש הנוגה , ובלע תרמילו בכפו. והאיש העצב התפרפר וגופו מצטחק אז החל, והצחוק עלה וקיסס את עוצבו ופיו אז החל מצחק.
ועורב העצב בצחוק ובת קול רחוקה נשמעה:
ערב, ערב, עורב יערב\עצב בשמחה\שמחה בבכי\בכי בצחוק.\ערב, ערב , עורב יערב\שחוק בשחוק
שמחה בשמחה\שמחה בכאב.
ערב, ערב, לא יהיה עוד כאב.

* מתוך: עדנה אפק, משהו היה חסר, הוצאת צבעונים, 2017. מתפרסם כאן באדיבות המחברת. 

אין תגובות:

פרסום תגובה