משה אילן, איש מקרא, מחנך, מנהל האגף לתכניות לימודים (עד 2001)
המקרא כתוב מתוך השקפת עולם דתית מובהקת. התאולוגיה המקראית מניחה כי ה' אלוהי ישראל הוא בורא העולם, שלטונו (דינו) והשגחתו (חסדו) חלים על עולם ומלואו, על האדם, על עם ישראל ועל כל החי והדומם. קיומו של עם ישראל מעוגן בברית שכרת עמו ה' בחורב, ברית שנכרתה לפני כן עם האבות. שמירת תנאי הברית היא המבטיחה את קיום העם. ועוד, גם כאשר הנושא הוא הוא אישי חברתי, כגון: היחסים שבין אדם לחברו או התייחסות מיוחדת לחלש ולעני - גם אז פועלים על מערכת יחסים זאת עקרונות תאולוגיים של שכר ועונש. הדמות הראשית בהיסטוריוגרפיה המקראית היא אלוהים. הסיבתיות ההיסטורית היא סיבתיות דתית, מקורה באלוהים ומהותה מתן גמול – שכר ועונש – לתבל, ליושבי בה ולעם ישראל.
בביה"ס הכללי אנו מלמדים מקרא מגן הילדים ועד כיתה י"ב, ואם אנו מלמדים מקרא מתוך יושר אינטלקטואלי ומתוך ניסיון להעביר את המסרים הרעיוניים של המקרא כמו שנתכוונו כותביהם, הרי לכאורה אנו עוסקים ב"שטיפת מוח". מה הם יעדינו החינוכיים אם טקסטים אלה עומדים במרכז לאורך שנות הלימוד של ביה"ס הממלכתי? ומה עוד שתכנית הלימודים מציבה כמטרה ש"הלומד יכיר את מגוון הדעות וההשקפות שבמקרא ואת מקומן במורשת ישראל"? בצד מטרה זו מוצגת בתכנית הלימודים מטרה נוספת, והיא: "הלומד ינקוט עמדה כלפי הערכים, תפיסות העולם והדמויות במקרא ויטפח זיקה אליהם". תכנית הלימודים, בדורשה מן הלומד נקיטת עמדה אינה מתכוונת שהלומד יושפע ויקבל באופן אוטומטי את תפיסות העולם המקראיות, אלא שיתמודד עמן, שיסנן אותן דרך עולמו שלו, דרך ערכיו וערכי החברה שבתוכה הוא חי, שיידע להבחין בין המקובל בספרות המקראית לבין העולם שבו חי הלומד. כאשר תכנית הלימודים מציבה את המטרה שהלומד יטפח זיקה אל ערכי המקרא הרי זיקה זו יכולה שתהיה ברצף שבין הזדהות מלאה ועד להתנגדות מוחלטת וכל מה שביניהן.
חינוך כללי או אפילו חילוני אין פירושו התעלמות מהשקפות דתיות, אלא התמודדות איתן מתוך דו-קיום רעיוני דיאלקטי. מאחר שתרבות עם ישראל לדורותיה היא ברובה צומחת ויונקת משורשים ומרבדים דתיים אמוניים, הרי חינוך בישראל, כולל חינך חילוני, אינו אמור להתעלם, אלא חייב להתמודד.
תכנית הלימודים אינה ממליצה על חינוך חילוני כמו שאינה ממליצה על חינוך מסורתי, כמו שאינה מתיימרת לקבוע ולהכתיב בתחום של השקפות עולם. היא מאפשרת ואף מחייבת נקיטת עמדות, והעמדות החילוניות הן לגיטימיות כמו עמדות השקפתיות אחרות ואפשר וצריך לפתח נקיטת עמדות ולחנך באמצעותה.
גישתה זו של תכנית הלימודים למקרא בחינוך הכללי- הממלכתי תובלט עוד יותר אם נשווה לנאמר בתכנית למקרא בביה"ס הממלכתי דתי, המניח הנחות יסוד כגון: התורה שבכתב ופירושה בתורה-שבעל-פה הם המקור להוראות להתנהגות היחיד והחברה בישראל.
קיומו ושלמה של ישראל בארץ-ישראל קשורים בשמירת תורה ה' ומצוותיה.
המטרות החינוכיות של הוראת המקרא – שהלומד יאמין בבורא העולם ומנהיגו, ירצה לכונן את חייו על פי התורה, ישאף לעבוד את ה' בלבב שלם.
כאן אין מתן בחירה חופשית בנקיטת עמדה, אלא קביעת העמדה שאותה צריך לנקוט.
החינוך הכללי איננו קובע ומנסח באופן דוקטרינרי את העמדה שחניכיו צריכים לקבל ולהאמין בה וגם להתנהג באורח החיים הנובע ממנה. הוא בוחר בדרך של התמודדות, התלבטות, הפעלת שיקולי דעת וחשיבה. החינוך הכללי משאיר בידי הלומד את המשימה והחובה לנקוט את עמדתו כפי שהגיע אליה בכוחותיו האינטלקטואליים ובעמדותיו הנפשיות כמובן בהדרכה זהירה מושכלת ונבונה של מוריו ומדריכיו החינוכיים.
על גישה חינוכית דומה אפשר ללמוד מתכנית הלימודים לתורה-שבעל-פה, גם היא לבית הספר הכללי. הנחת היסוד היא ש"התורה שבעל פה היא חטיבה תרבותית לאומית שהקיפה את כל חיי העם" ולא רק את הפן הדתי של חיי העם. תכנית הלימודים משתדלת לאתר ולחשוף מתוך מכמני הספרות של חז"ל תופעות ונושאים שיש להם משמעות על-זמנית והם מעסיקים גם את עולמו של האדם המודרני. חז"ל בדורם עסקו בבעיות שגם אנו בדורנו מתלבטים בהן. שאלותיהם, רעיונות שהעלו, ויכוחים שניהלו, חילוקי דעות שבררו, ואף פתרונות שהציעו מעשירים אותנו ותורמים לחשיבתנו.
נושאים כמו ארץ ישראל במקורות, המשפחה, תקנות ציבור, יחסי שכנים, התנהגות ברשות הרבים, המערכת השיפוטית, גרות וגיור, מקומה של השבת – כל אלו מוארים מן המקורות ועל פי עמדות חז"ל ועשויים לשמש בסיס ונקודת מוצא במסגרות של החינוך הכללי המוכן לראות במקורות ספרותיים של תרבות ישראל מקור להשראה, לעימות לדילמות ערכיות ולפיתוח האישיות המוסרית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה