עמיקם יסעור, מאסאי, סופר ומשורר
על הזיכרון
כאשר הייתי תלמיד כיתה י"ב בבית הספר "הריאלי" באמצע שנות השישים, למדנו את מאמרו של ברל כצנלסון, "מקורות לא אכזב", בו כתב בצורה נפלאה על שני כוחות שניתנו לנו: הזיכרון והשכחה, ועל הצורך לאזן ביניהם.
כמה מאפיינים של הזיכרון
שרירותי.
לא תמיד נעים.
יש זיכרונות מודחקים.
הוא לא תלוי בכושרנו לזכור.
לפעמים מופיע על ידי אסוציאציה.
אין לנו שליטה על עיתוי הופעתו.
לא תמיד אנו מודעים לכוחו..
יש זיכרונות הנכתבים ביומן..
זרם התודעה מציף אותנו בזיכרונות.
יש זיכרונות חושניים.
מהפנט יכול להוציא מאיתנו זיכרונות חבויים.
רבה חשיבות הזיכרון בפסיכולוגיה יונגיאנית פרוידיאנית.
אומרים שנשים זוכרות יותר פרטים.
בבית הספר בנות בגיל צעיר מנהלות ספרון של זיכרונות. בכיתה י"ב גם כותבים בספר שכבה.
בני אדם אוהבים לכתוב זיכרונות לדורות הבאים של משפחתם
נודעת חשיבות מיוחדת לזיכרונות של מנהיגים , מצביאים, פוליטיקאים.
גם ההכחשה היא מנגנון הגנה של הזיכרון.
אחד ההישגים המופלאים של הזיכרון הוא שחמט עיוור. מנחם -מיגל ניידורף היהודי ארגנטינאי החזיק בזמנו שיא .
של משחק סימולטאני עיוור נגד 45 יריבים.
איבוד הזיכרון כחוויה קשה. למשל הספר בה| הדיקטטור הגדול ". העשיר באו"אורות הכרך" שני סרטי צ'פלין.
תחרות בזמננו בין זיכרון האדם לזיכרון המחשב.
חוסר היכולת ללמוד מההיסטוריה כפגם בהפעלת הזיכרון.
הזיכרון ככוח מסייע לבלשים.
הזיכרון ככוח המסייע לאדם צ'יסובסקי, גיבור "השד מכיתה ז"..
הזיכרון והשמיעה האבסולוטית של גאוני מוסיקה. ילדי פלא מוזיקליים.
זיכרון השואה ומקומו בתרבותנו.
האמרה כי עם שאינו זוכר את עברו אין לו עתיד.
תרבות השינון בחדר היהודי והלימוד בעל פה שהיה נהוג פעם בארצנו.
הפגם בזיכרון כגורם מפריע ומגביל בתהליך הלמידה.
חידון התנ"ך כתחרות של זיכרון ושל דעת.
כוח הציטוט כגילומו של הזיכרון.
אבק המכסה קלאסיקה כביטוי לפגם בזיכרון קולקטיבי של דברים מהותיים בתרבות
הנצחה כתפקיד תרבותי שהוא גם פועל יוצא של הזיכרון
תרבות שמרנית כשבויה בזיכרונות העבר. זיכרון ככוח רודף וגורם מועקה.
שאלת הזיכרון ההיסטורי ביחסי ישראל גרמניה.
מהן האסוציאציות העולות במוחי בהקשר לנושא זיכרון? כוחה של המסורת. הזיכרון הרופף של הקלאסיקה הנשכחת המעלה אבק. הזיכרון הפנומנאלי של המלומדים השונים המשמר את הדעת האנושית. הפחד מפני אותה מחלת זקנה איומה, בה מאבדים את הזיכרון. הגישה הנהנתנית, המבקשת לשכוח את העבר ולהתמקד רק בהווה, הזיכרון הנקמני של בדואים, המבקשים לנקום לאחר ארבעים שנה, והזיכרון הנקמני הנורא של עם ישראל, "זכור את אשר עשה לך עמלק". הזיכרון ממנו התפעלתי פעם, ואני מתפעל פחות כיום, כפי שהתבטא בחידוני התנ"ך השונים עם עמוס חכם, יחיא אלשיך, יצחק שלו ואחרים, שזכה להנצחה סאטירית באותו מערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין בתוכנית "לול".. זיכרונות ארץ ישראל, אותו מדור ברדיו המעורר בנו נוסטלגיה, ונוסטלגיה היא אחת מתענוגותיו הגדולים של הזיכרון. הסופר ואיש העסקים ,דיויד סלע, שגדל בחיפה ברחוב פבזנר, כתב על ילדותו את הרומן היפהפה, "בשבוע הבא אמריקה". הוא גם עורך כתב עת אינטרנטי הנקרא "נוסטלגיה און ליין" אפשר להיכנס וליהנות.[
הזיכרון הוא קטלני בחיי בני זוג. הוא כעין מחסן, בו נאגרת תחמושת. מדי פעם הם יורים זה על זה. האישה זוכרת פרטים קטנים. הבעל עושה טובה, ונזכר לפעמים ביום הנישואין.
הזיכרון הסלקטיבי הוא בעייתי, משום שהוא משמר רק חלק מהאמת. בני אדם נהנים לזכור רק מה שנוח להם במיוחד, כאשר הם נמצאים בקונפליקט עם זולתם. זיכרון סלקטיבי הוא גם דרך לערוך מניפולציות. כמו, משל, השימוש התכוף בנושא השואה כדי לנפנף בו מול הגויים.
תרבות השכול שואבת את משמעותה מן הזיכרון, ימי זיכרון, טקסי ועצרות זיכרון. האנדרטאות והמצבות הרבות בארצנו זכו כבר למחקרים של מעוז עזריהו, אסתר שמיר ואחרים. אולי משום כך התעורר באנשים מסוימים הזעם על אותה שורה בשיר השלום של רוטבליט ורוזנבלום האומרת, "הניחו להולכים".
הדתיים למיניהם נהנים להציג את החילונים כחסרי זיכרון. כחסרי יחס לעבר. אין בכך שמץ של אמת, לחילונים יש זיכרון הנובע מתוך מורשת של תרבות חילונית. . כל תרבות בנויה על זיכרון. אפילו שעשועיו ותעלוליו של הפוסט-מודרניזם, (שעדי צמח קורא לו פוץ מודרניזם) לא ישכיחו את העבר.
לימוד טכנוקרטי של היסטוריה לפי תאריכים ושל כלכלה לפי נתונים ומספרים נועד גם לעצב תודעה וזיכרון מוגבלים. שלא נתעמק יותר מדי בתהליכים היסטוריים ובפילוסופיה ובמגמות ובאינטרסים העומדים מאחורי מהלכים כלכליים. כך נדמה יותר לרובוטים. והזיכרון של רובוט טוב ככל שיהיה עדיין חסר את האיכות של הזיכרון האנושי ולעולם לא יהא בכוחו להתחרות ברגישות וברגש האנושי הנלווים לאותו זיכרון.
וולטיר טען, כי הפרטים עושים את הדברים למשעממים. הדבר איננו נכון במקרה של יצירות טובות בפרוזה. יצירות המשחזרות לנו פרטים, חפצים וניואנסים שונים מן העבר. גם השחזור של מקומות היסטוריים הוא חלק מיצירתו ושימורו של זיכרון קולקטיבי.
עיצובו של אזרח טוב ייעשה גם בחינוכו על ידי פיתוח הזיכרון. לימוד היסטוריה כללית לפחות כמו זו הישראלית, כדי שלא יהא אדם פרובינציאלי וצר אופק. כדי שיזכור, כי מלבד עם ישראל והיהדות היו גם תרבויות זוטרות כמו זו של יוון הקלאסית, אירופה, סין ועוד... כך, בעזרת הזיכרון המעוצב טוב יותר מבחינה תרבותית, יקבל פרופורציות נכונות הן לגבי עצמו, והן לגבי עמו.
זיכרון, המשולב ברצון לנקום ,הוא קטלני לגבי הנוקם. זיכרון של התחשבנות קטנונית ממר את חייו. זיכרון של דברים מעיקים מכביד עליו. במיוחד זיכרונות טראומטיים.
אצל אפלטון ניתן לעורר את הזיכרון. בדיאלוג "מנון ", אחד הדיאלוגים המוקדמים ביצירתו מוציא סוקרטס מעבד צעיר את משפט פיתגורס. הוא מעורר את זיכרון הנשמה.
הזיכרון הוא אירוע מן העבר אך נודעת לו השפעה גם על ההווה. השמרן מתגונן בזיכרונות עבר. המהפכן מתבונן בהווה וחושב גם על העתיד. תיאוריות שמרניות ולאומניות נמשכות אל עבר פראי קדמון כדי לשחזרו. כך הנאצזם בגרמניה . כך הפאשיזם באיטליה.
שטיפת מוח בנויה בדרך כלל על העט מעת אספקטים מסוימים שהיו קבועים בזיכרון תוך השמטתם של פרטים אחרים. אזרח נטול תודעה היסטורית עלול להיות צייתן יותר.[מחמאה גדולה לזיכרון העניק חז"ל בהדגישם "בור סוד שראנו מאבד אף טיפה. והתלמיד האידיאלי לפי ספר האגדה הוא מהיר לשמוע וקשה לאבד. לעתים זיכרון הוא קטלני כמו אותו זיכרון של השבוי במלחמת יום הכיפורים אשר נלכד בידי הסורים במוצב החרמון ופ-ט סודות רבים.
דמויות מן העבר שבות לנקום. כל ארבעת האקדוחנים בסרטו של פרד זינמן "בצהרי יום". פנלופה, סולוויג ולילי גבורת בת מונטזומה אינן מתירות לעצמן לשכוח את בעליהן הנמצאים במרחקים. קליטמנסטרה נוקמת בבעלה שהקריב את בתה האהובה , אייגניה. נער היחדות ממומביי קונה את עולמו בזכות כוח הזיכרון. אשתו של מנשה חיים שוכחת אותו בסופו של דבר ומתחתנת בסיפור "והיה העקוב למישור".
דן בן אמוץ כתב את "לזכור ולשכוח" לעמיחי יש קובץ שירים הנקרא "שלא על מנת לזכור"שוב המתח הזה בן זכרון לשכחה המופע גם בסרטו של היצ'קוק "בכרבלי השכחה" עם גרגורי פק בתפקיד הראשי.
פירמידות ואובליסקים נועד ולקבוע שמות שלטים בתודעת הדורות הבאם. כך גם שמות נדבנים פילנתרופים החקוקות על בניין שלהקמתו תרמו כסף.
אמרות על הזיכרון
הזיכרון הוא חרב פיפיות. שני כוחות מגולמים בה: כוח האהבה וכוח הנקמה.
אנציקלופדיות הן תמצית הזיכרון של התרבות האנושית.
כאשר הזיכרון מתחיל לבגוד בך נפתח השער לממלכת הזקנה.
פרופסור מפוזר הוא סינתזה מוזרה ומרתקת של זיכרון ושכחה.
החתול מאושר גם בשל קוצר זיכרונו.
נקמת הדם היא התגלמות הסכינאות של הזיכרון.
כאשר איננו רוצים לזכור דבר מה, אנו מנסים לגבור על כוח הזיכרון בסיוע כוחה של ההדחקה.
האל הטוב זוכר את חטאיו של כל אדם בלא הצורך להסתייע במחשב.
נאמר על הבורבונים כי לא למדו דבר ולא שכחו דבר מכאן ניתן להבין כי היעדר הזיכרון והאפשרות ללמוד לקח הכשילו וקיצרו את שהייתם בשלטון לאחר שובם אליו.
הפקת לקחים היא סינתזה בין התבונה לבין הזיכרון.
אילו האקדוחן הפזיז היה זוכר את אזהרותיהם של ותיקים ממנו, היו מתארכים חייו במערב הפרוע.
לזקנים הכוח לזכור ולייעץ. לצעירים הכוח לצפצף ולשכוח.
אי רצון ממסדי לזכור הוא לעיתים מזומנות מעשה זדוני הגורם להזנחה חברתית.
הפרעונים בנו פירמידות מתוך הצורך המגלומני להיזכר לעולמים
הגביר בעיירה היהודית אהב להזכיר לתלמידי החכמים הסמוכים על שולחנו מיהו בעל המאה.
סביר להניח כי זה הדורך על גוויות בדרכו לפסגה אינו זוכר בדיוק את מעשי רגליו.
במחשבותיו של גנרל מובס מתקיים תמיד דרבי בין הזיכרון האמיתי לתירוצים. לדרבי הזה חוקים משלו.
לעולם הוא מסתיים בניצחונם המכריע של התירוצים.
שקיעה בזיכרונות תמיד מסוכנת פחות משקיעה בבוץ.
כאשר הסנוב אינו זוכר אותך סימן שהשאיפה ליוקרה נטרלה את כוח הזיכרון.
להיסטוריונים יש זיכרון דומה אך פרשנותם היא שונה.
האדון מעדיף כי העבד יזכור רק את מטלותיו.
הביורוקרטיה זוכרת מספרים במקום לזכור אזרחים ובני אדם.
העני זוכר תמיד את דבר קיומו של אי שוויון העשיר זוכר תמיד כי העני הוא קוטר.
כאשר אני מהרהר אודות השינון. אני מעדיף את השינון של קלאסיקה בגימנסיות אירופיות עלפני השינון בצל ההצלפות בחדר בעיירה היהודית.
התיאולוגים היהודים ניסו לתרץ את תגובת התנהגותו של האל בעת השואה. לכן לא דיברו על כוח זיכרונו ,אלא על החלטתו להסתיר פניו מבני עמו.
אחד הטקסטים היפים בדבר הזיכרון הוא הדיאלוג האפלטוני "מנון" בו מוציא סוקרטס בחקירתו את משפט פיתגורס ממוחו של עבד עול ימים.
העדכון התכוף של האקטואליה באמצעי התקשורת של ארץ הקודש בא כביכול להגביר את כוח זיכרוננו. לאמתו של דבר הוא מצליח בעיקר לשטוף את מוחותינו..
תסכול הוא משאו הכבד של זיכרון הכישלונות על גבו של הפוטנציאל להצליח.
ההדוניסט שוכח את החטא וזוכר רק את עקרון העונג.
צלקות הן מופת לכוח זיכרונם של הגוף ושל הנפש.
הפוטנציאל של הזיכרון משתרע בין טעם גן עדן לבין תחושת הגיהינום עלי אדמות.
האושר מתמקד ביכולת להתמקד בהווה או ברגעים נפלאים מבלי לחיות בצל זיכרונות מעציבים.
הבדואי זוכר את חוקי המדבר, את מקומם של מאגרי המים ואת העלבון שעליו ינקום.
רמי מעלה באירופה של המאה ה19 לא היו אנוסים לאמץ את זיכרונם כדי לשמר את עלבונם. הם מיד הזמינו את המעליבים לדו קרב..
מי שזוכר רק מה שנוח לו ,מאמין כי הזיכרון הוא מקום מפלט.
החבר האמיתי זוכר אותך. החבר התועלתן נזכר בך.
ספרי ההיסטוריה מתעקשים להדגיש כי בעיקר המהפכות היו עקובות מדם
האזרח משתדל לשכוח ולהדחיק את צרות השלטון. השלטון מאידך אוהב לזכור ולאגור כל פרט על האזרח.
* כל הזכויות שמורות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה