יום רביעי, 28 בספטמבר 2022

הוראת נביאים אחרונים ביישוב בארץ ישראל בתקופה שלפני קום המדינה

ד״ר תמר למפרום, המכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין

קולות שונים בהוראת נביאים אחרונים ביישוב בארץ ישראל בתקופה שלפני קום המדינה*


בחינוך הציוני במחצית הראשונה של המאה ה-20 בארץ ישראל התחזקה הוראת נביאים אחרונים באופן מיוחד, ואף הועדפה על פני הוראת חוקי התורה. הדברים השתקפו בתכניות הלימודים של הזרמים הלא אורתודוכסים: "הזרם הכללי" ו"זרם העובדים", ובהתייחסות הנלהבת של מורים להוראתם. היו שטענו כי הסיבה להעדפתם הייתה אידיאולוגית, וקשורה בהתרחקות מאורח החיים הדתי. לאחר קום המדינה פחתה חשיבות נביאים אחרונים בחינוך הממלכתי, והיקף הוראתם הצטמצם מתכנית לתכנית.

ברצוני להראות השפעות פוליטיות וחברתיות על הוראת נביאים אחרונים ביישוב בתקופה שלפני קום המדינה, ואת השימוש שעשו בדברי הנבואה ובדמויות הנביאים כדי להשיג מטרות אידיאולוגיות בחינוך. אציג גם גישות חילוניות להוראת הנבואה בתקופת היישוב, שלא נמצא להן מקום בחינוך הממלכתי לאחר קום המדינה.

כדי להבין את הדברים נלך מעט אחורה. בתקופת ההשכלה התחזקה אצל המשכילים היהודים במרכז אירופה החל משנות השבעים והשמונים של המאה ה-18 ובשלב מאוחר יותר גם במזרחה הזיקה לתנ"ך, שייצג בעיניהם את האוניברסאלי, לעומת התלמוד שייצג את הגישה המתבדלת, בה מרדו.[1] בספרי נביאים אחרונים הם מצאו ביטוי למסר המוסרי של היהדות, ואמצעי ליצירת נקודות מפגש והתאמה בין המסורות היהודיות לתרבות העמים הנוצרים, שגם הם ראו במקרא מקור קנוני. בהתאם לכך נכללו נביאים אחרונים בתכניות הלימודים במסגרות הלימוד החדשות שפתחו. מגמות ראשוניות אלה היו בסיס למגמות החינוכיות, שהתחזקו מאוחר יותר ברוח התנועה הציונית.

התנועה הציונית, בדומה ליתר התנועות הלאומיות המודרניות במאה ה-19, ראתה בהיסטוריה הלאומית, שאליה נקשרו שאיפותיה המדיניות, מרכיב מרכזי בחינוך הדור הצעיר. בהתאם לכך קיבל התנ"ך, שהדגיש את השורשים הלאומיים והתרבותיים של עם ישראל, מעמד של מקור מכונן, מקור לגיטימציה לזיקת האומה לארץ האבות וליישוב המתחדש בארץ ישראל, ומרכיב מרכזי בהתהוות תודעה לאומית יהודית מודרנית, שאינה תלויה באמונה דתית.

הציונים ראו עצמם כיורשי גיבורי התנ"ך וכממשיכי דרכם, וכתשובה למאפיינים השליליים שראו בגולה, הם הציעו את בינוי האומה בארץ ישראל, חזרה לעבודת האדמה ולעבודת כפיים, בניית חברת מופת, ויצירת תרבות עברית חדשה שבמרכזה "יהודי-חדש".

הוראת נביאים אחרונים נועדה לחיזוק החינוך הציוני. השאיפה העולה מדברי הנביאים לאומה המבוססת על צדק ומוסר הייתה אחד ממקורות ההשראה ללאומיות היהודית החדשה, שעל מקורותיה ומאפייניה נכתבו מחקרים רבים. ציטוטים של דברי הנביאים אפשרו גם להדגיש את הממד האוניברסאלי שבציונות.

מנהיגים והוגי דעות ציונים ראו בדמויות הנביאים מופת לאנשים הנאבקים על עקרונותיהם. הם התייחסו במיוחד לרוחו האיתנה של הנביא ולנחישותו.

כך, לדוגמה, בהרצאה "התחלת לימוד התנ"ך ואופן הוראתו" בוועידה הכללית של הסתדרות המורים בשנת 1905 בירושלים אמר המחנך יוסף ויתקין: "מאמונתו הכבירה (של הנביא) בנצחיות האמת וניצחונה ישאב התלמיד כוחות רוחניים להילחם, כשיגדל, להשגת מטרתו הגדולה: תחיית עמו בארצו". [2]

יוסף ויתקין ראה אם כן בנביא דמות מעוררת השראה, וקיווה שתשפיע על בני הנוער בהווה.

בהקשר זה יש לשים לב לכך שנביאים אחרונים כוללים נבואות הדנות בנושאים מגוונים כגון חברה ומוסר, פולחן, ברית וייעוד, עבודה זרה, נביאים ומלכים, הנביא ועולמו, החוויה הנבואית, בחירה חופשית, ביקורת המציאות, חזון וגישות מדיניות. למרות זאת, בהוראתם במסגרות החינוך הציוניות, הדגישו בעיקר את ערכי הצדק והמוסר שבדבריהם, הגם שלדברי ציוני זביט, הם מהווים כ-11% בלבד מהפסוקים בנביאים אחרונים. [3]


התנ"ך והאלוהים בתנ"ך בזרם הכללי ובזרם העובדים
כאן המקום לציין כי בחוגים הציוניים הלא אורתודוכסיים נמצאה הבחנה בין התנ"ך לבין האלוהים שבתנ"ך. אוריאל סימון הסביר כי "שיבת ציון החדשה ראתה את עצמה כנשמעת לצו האומה ולאו דווקא לצו האל". [4] כדי לגשר על הפער נזקקו, לדבריו, "לפרשנות... שביקשה לקדש ערכים מקראיים תוך הוצאת ההיגדים על מקורם ההתגלותי ממשמעם".

אפשר לראות גישה זו בדוגמה הבאה:

בשנת תרפ"ט (1929) הוחלט לקבוע סמל לבית הספר הריאלי העברי בחיפה שיבטא ברמז את עקרונות בית הספר. הסיסמה שנבחרה "הצנע לכת" מתבססת על הפסוק ממיכה (ו, 8) : הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃


כפי שאתם רואים, בסמל הושמט הקשר לאלוהים, כדי לייחס משמעות רבה יותר לייסוד האנושי. בביטוי "הצנע לכת" ביקש בית הספר לבטא את הרעיון שעל ברכיו התחנכו התלמידים: פשטות בלבוש ובכל דרכי החיים, חריצות, ענווה, דייקנות, מאמץ מתמיד ונאמנות לתפקיד. [5]

גישה מורכבת לתנ"ך ולאלוהים נמצאה גם ב"זרם העובדים" ובתנועה הקיבוצית. אציג לשם כך היגד של אנשים בתנועה הקיבוצית, שהביא שלמה בכר (גום):

"אל המקרא אנחנו מתייחסים ביראת כבוד, אך לא ביראה של קדושה. רואים בו ספר מכונן של האמונה היהודית, ובזאת משתפים עצמנו עם כלל ישראל. יחד עם זאת, המקרא רחוק מאיתנו – אנשי הקבוץ החילוניים. אם ברצוננו להתקרב אליו, עלינו לקרבו אלינו. לברור לנו מתוכו את היסודות הרעיוניים, את מערכת הערכים ואת העמדות הנראות מתאימות לתנועה הקיבוצית - אתאיסטית במהותה וציונית - סוציאליסטית בהשקפת עולמה. עלינו להתגבר על הרבה חציצות המפרידות בינינו לבין הכתוב: חיץ של לשון ועולם ארכאיסטי, ובעיקר- חיץ של אמונה בטרנסדנטאלי“. [6]

כחלק מההבחנה בין התנ"ך לבין האלוהים שבתנ"ך, היו מורים הן ב"זרם הכללי" והן ב"זרם העובדים" שהעמידו במרכז את הנביא ונבואתו, ולא את מקור הנבואה. ההתעלמות מהמקור האלוהי אפשרה להתמקד בנביא ובתוכן הנבואה. היו אף כאלה שראו בנביא את מקור הנבואה, כפי שהשתמע מדברי המחנך פנחס שיפמן מה"זרם הכללי":

"האידיאלים של הנבואה נעשו אמנם עכשיו לקניינה של האנושות כולה. אולם מקורם של אידיאלים נשגבים אלה במקומו נשאר: בדברי הנבואה. רק בהם מרגישים אנו את התהוותם והתרקמותם של אידיאלים אלה שאינם סתם חזון דמיוני מופשט, אלא נובע ממקור חיי הנפש של הנביא“. [7]

התייחסות דומה לנביא ולנבואתו נמצאה בדברי ביקורת שכתב המחנך משה תלמי על ניסוח השאלה: "איך צריך המלווה לנהוג לפי התורה בבגדים חבולים?" בעקבות הפסוק "וְעַל־ בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם" (עמוס ו 8) בחוברת העבודה שכתב חיים אריה זוטא לספר עמוס:

"השאלה יכולה להטעות את התלמיד ולטעת בו את ההכרה, שעמוס קובל על המלווים בתקופתו, על שלא קיימו מצווה מפורשת בתורה. כיוון זה עלול להפחית את ערכו של עמוס, אבי השירה הנבואית בישראל. ספרו מעיד עליו כעל נביא-משורר מקורי, שדלה את כל נבואותיו מנבכי נשמתו המסוערת. ויש לשער שאישיות מקורית ועצמית זו לא הייתה משועבדת לשום תורה שבכתב. אדרבא, דבריו החוצבים להבות אש בנבואתו האדירה הם הם שסללו דרך לגיבוש החוקים המוסריים הנעלים שניתן להם דפוס קבוע בס' התורה“. [8]

תלמי גם ציין, כי לשאלות כאלה יש מקום בסוף החוברת, שם יודגשו הציוויים המוסריים בתורה, שניתנו בהשפעת הנביאים. דבריו משקפים תפיסה מרקסיסטית לפיה ההוויה (הכלכלית, החברתית והאידיאולוגית) קודמת לתודעה. לפי תפיסה זו החוקים נכתבו לאור מציאות כלכלית-חברתית. בכך יש דמיון לגישת ביקורת המקרא המקדימה את הנביאים לחוקים.

לגישה שהציגה את הנביא כדמות המשמיעה את אשר על ליבה ולא כשליח של אלוהים, שהוגדרה כ"נבואה ללא אל ללא שולח", ניתנה אמנם לגיטימציה בחינוך העברי הלא אורתודוכסי בתקופה שלפני קום המדינה, אך לאחר קום המדינה, כשהחינוך הפך יותר ויותר מסורתי, כפי שנראה בהמשך, לא היה מקום לגישה כזו בחינוך הממלכתי.

יש לציין כי לגישות המתעלמות מאלוהים כמקור הנבואה התנגדו גם בתקופה שלפני קום המדינה לא מעט מורים הן ב"זרם הכללי" והן ב"זרם העובדים", אחד מהם, המורה ב"זרם הכללי", לימים ההיסטוריון, שלמה דב גויטיין, כתב כי ספרי נביאים אחרונים הם חלק מכתבי הקודש, ואי אפשר לדבר על "המוסר הנעלה של נביאינו" ללא ההקשר הדתי של הדברים. [9]

כפי שיכולתם להתרשם מדבריי עד כה, החינוך העברי הלא אורתודוכסי משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד קום המדינה לא היה אחיד. התלמידים למדו בעיקר בבתי ספר שהיו שייכים לאחד משני זרמים ה"זרם הכללי" ו"זרם העובדים", שנבדלו בגישותיהם הפוליטיות. עם זאת, בשני הזרמים שימשו ספרי נ"א להקניית ערכים מוסריים ולאומיים וללימוד ההיבט החברתי-ערכי, בלי קשר לממד האמוני. ברבות מהנבואות שנכללו בתכניות הלימודים היו גם תיאורים מתחום החקלאות, דימויים מעולם החי ומשלים וסיפורים מחיי הנביא. הדברים התאימו לדימוי העצמי של היישוב היהודי שקידש את רעיון ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, וטיפח את בניית המוסדות הלאומיים של המדינה שבדרך.

הוראת נביאים אחרונים בזרם הכללי ובזרם העובדים
אתייחס כעת לכל אחד משני הזרמים, ולהדגשים שניתנו בכל אחד מהם להוראת נביאים אחרונים. ה"זרם הכללי", שהיה הגדול בהם, וזוהה עם הציונים הכלליים, קידם חינוך לאומי כללי והוגדר כפונה לכל שכבות העם סביב "האחדות הלאומית" וההגשמה הציונית. מוריו טענו שיש להפריד בין ההשקפות הפוליטיות של הציבור לבין בתי הספר, ובבתי הספר יש להתייחס לקניינים המשותפים לכל חלקי האומה, ולמיטב ההישגים של התרבות הלאומית וערכיה .

בהתאם לכך לימדו בו את נביאים אחרונים כחלק מהחינוך הלאומי וכאמצעי לעצוב דמותם הרוחנית של התלמידים. כך לדוגמה, בהוראת ספר ירמיה הבליטו את דמותו מעוררת ההשראה של הנביא ירמיהו, שנלחם על קיום העם בארצו, התנגד לתנועת המרד ביהודה, והעדיף כניעה ושיעבוד זמני כדי לא לגלות מהמולדת.

"זרם העובדים" היה הזרם השני בגודלו. בתי הספר של "זרם העובדים" היו שייכים להסתדרות העובדים הכללית, ונמצאו בערים, בקיבוצים, במושבים ובכפרים.. התנועה הקיבוצית היוותה מרכיב בתוכו, אך היו לה מאפיינים שונים מ"זרם העובדים" בעיר. מורי "זרם העובדים" היו מחויבים לערכי הציונות הסוציאליסטית ששאפה ליצור עם עובד ברוח ערכי תנועת העבודה. לימוד נביאים אחרונים שימש ב"זרם העובדים" להעמקת הערכים האוניברסאליים וההומאניים, וחזון הנביאים הועמד כיסוד לחינוך סוציאליסטי בנוסף לחינוך הציוני-פטריוטי. במרכזו העמידו את המסרים החברתיים של הנביאים, שנלחמו בשלטון המושחת, ופעלו למען השכבות המנוצלות. לדוגמה, הנביא עמוס, הנלחם בממסד שמתכחש לייעודיה המקוריים של התרבות היהודית, היוצא נגד ניצול העניים החלשים על ידי העשירים החזקים, ומצביע על עושר שהושג במרמה ובהונאה.[10] עבודתו כנוקד וכבולס שקמים התאימה לחתירה לחיי פשטות ועבודה, לחיי כפר בהתאם לתורת א.ד. גורדון ולשאיפות החלוצים.

ב"זרם העובדים" שאפו "לעצב" את התלמיד ולהצמיח אותו באמצעות דיאלוג בינו לבין הטקסט. הדיאלוג נועד ליצור הזדהות של התלמיד עם הנביא, וכתוצאה מכך הפנמה של ערכי הנבואה. היו בין המחנכים גם כאלה שראו בהטפות הנביאים (במיוחד עמוס, מיכה וישעיהו) הטפות סוציאליסטיות מובהקות, ומקור משיכה למחנה הסוציאליסטי. [11]

בהקשר זה התעורר ויכוח בין מורי "זרם העובדים" לאנשי ה"זרם הכללי" על הלגיטימציה להכניס דיונים אידיאולוגיים לשיעורים. אחת השאלות שעלתה בהקשר זה הייתה: האם מותר ליצור היקשים בין דברי הנביאים להיבטים האקטואליים החברתיים והפוליטיים, כגון זכויות הפועלים, ויחסיהם עם מעסיקיהם. במהלך ויכוח בשנת 1936 על מאפיינים אלה בחינוך ב“זרם העובדים” התפלמס משה אביגל שהיה איש חינוך מרכזי ב”זרם העובדים” עם משה גליקסון עורך עיתון "הארץ":

"המותר ללמד בבית הספר את עמוס, המרעיש עולם על פשעי ישראל? ומה הם פשעי ישראל? [...] המותר לנהל עם הילדים שיחה להבנת תוכנם ומהותם של דברי הנביא הזה? [...] ומה נעשה אם הילדים יקישו מן העבר הרחוק על ההווה העובר לעיניהם? וכי אין עיניהם של הילדים רואות? הנוכל לענות להם, כי זה היה רק אז, בימים הרחוקים ההם, ואילו בימינו הכל בסדר, אין עושקים ואין עשוקים, אין מנצלים ואין מנוצלים [...] בין אם נגלה לילדים את ההיקש מן העבר על ההווה, בין אם לא נגלנו – גרעיני הצדק הסוציאלי יזרעו מאליהם בלבות הילדים, ינבטו ויצמחו וישמשו בסיס מצוין לשאיפות הסוציאליסטיות שלהם וגם למלחמת המעמדות“. [12]

דברי פולמוס אלה משקפים את ההדגשים השונים שהיו בכל אחד מהזרמים. ב"זרם הכללי" הדגישו את ההיבטים החברתיים שבדברי הנביאים, לימדו נביאים בהקשר ההיסטורי והעמידו במרכז את האדם, אך נמנעו מאנלוגיה אקטואלית, בעוד ב"זרם העובדים" היו דברי הנביאים אמצעי לחינוך אידיאולוגי וחברתי ולהגשמת הציונות. הנביאים שנלחמו בשלטון המושחת, ופעלו למען השכבות המנוצלות היוו מודל לחינוך הנוער להיאבק על עקרונותיהם.

גם בתוך הזרמים נשמעו קולות שונים. כך לדוגמה, ב"זרם העובדים" הסתייג המורה מוני אלון מייחוס השקפות סוציאליסטיות לנביאים כשאמר:

"ישעיהו (הנביא) לא היה סוציאליסט. הוא לא שאף בפועל להפיכת החברה הקיימת, אלא לתיקונים סוציאליים מסוימים" אלון הדגיש כי "אין זהות בין רעיונותיהם (של הנביאים) לבין האידיאלים שלנו“. [13]

לאחר קום המדינה
גם לאחר קום המדינה ההסתמכות על התנ"ך כמסמך היסטורי הייתה מקובלת בציבור הישראלי ובדברי אישים מרכזיים, כגון ראש הממשלה דוד בן גוריון, שציטט פסוקים מהתנ"ך בהקשרים אקטואליים, כגון הפסוק מישעיה (כו, 2)" פִּתְחוּ, שְׁעָרִים; וְיָבֹא גוֹי-צַדִּיק, שֹׁמֵר אֱמֻנִים" ,כשטען שלא יחידי סגולה יביאו את הגאולה, אלא "צדקת העם“.[14] חזון הנביאים גם הוגדר במגילת העצמאות כתשתית חברתית ופוליטית למדינה החדשה: "מדינת ישראל... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

בתכנית הלימודים בתנ"ך לבתי הספר היסודיים שפורסמה בשנת 1954, בדומה לתכניות לימודים ממלכתיות אחרות שנכתבו בתקופה זו, הודגשו המסרים הלאומיים. כך נתנו מחברי התכנית הממלכתית פרשנות לאומית-פרטיקולארית לכמה מהנבואות. לדוגמא, הם כתבו על ההיבט הלאומי במטרות הוראת חזון העצמות היבשות ביחזקאל ל"ז : "חזון העצמות היבשות, שתחיינה בכוח הרוח, כסמל לתחיית ישראל", כלומר, התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו.

בשנות ה-50 בעקבות העלייה ההמונית של יהודים לארץ ישראל, בה עלו יותר מ-700,000 עולים חדשים במהלך 4 שנים, ומכיוון שרבים מהעולים החדשים היו אנשים מסורתיים, עלתה ביקורת כלפי הגישה החילונית להוראת התנ"ך שהייתה מקובלת עד אז ביישוב. הביקורת התייחסה גם להוראת הנבואה, שלא נותנת די משקל למקורה האלוהי. את המגמה המסורתית חיזק שר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור שאמר: "דברי נבואה הם דברי אלוהים לפי מהותם, ודברי שירה לפי צורתם". בנוסף לכך, אף שבמישור הציבורי נתפס עדיין התנ"ך כטקסט לאומי חילוני, קראו אישי ציבור למורים בבתי הספר הממלכתיים לקשור את לימוד התנ"ך למסורת הדתית.

בעקבות העלייה הגדולה התקשתה גם מערכת החינוך להתמודד עם הוראת ילדי העולים. כשלימדו אותם תנ"ך עלו קשיים גדולים בהבנת הנקרא, במיוחד בהבנת לשון הנביאים המורכבת והמאתגרת. הסיבה לכך היא מאפייני השירה המקראית, שלשון הנבואה נמנית עליה, העשירה בתבניות סגנוניות מגוונות, באוצר מילים רווי חזרות, בלשון גבוהה, ובאמצעים רטוריים שונים המסייעים לנביא בעיצוב מסריו. אלה מעניקים ליצירה הנבואית את ייחודה, אך מקשים על הבנתה.

מכיוון שמורים רבים התקשו ללמד נבואה באופן חוויתי, היו שטענו כי תרומת דברי הנביאים לחינוך המוסרי של הילדים מצומצמת מכפי שנטו להאמין.

מחברי תכנית הלימודים הממלכתית משנת 1954 העדיפו את התורה והנביאים הראשונים על פני נביאים אחרונים. בהתאם לכך הוגדל בעשור הראשון היקף לימוד ספר יהושע, שבהוראתו ראו בתקופה זו תרומה לביסוס הזכות על ארץ ישראל. [15] סייעו להחלטה זו המאפיינים העלילתיים של הנביאים הראשונים.

המצדדים בהרחבת הוראת נביאים ראשונים טענו גם, כי הדמויות המתוארות בהם חיוביות ומגשימות, בניגוד לנביאים האחרונים המבקרים את החברה הישראלית בתקופתם ואת מנהיגיה. הם גם הביעו חשש כי דברי הנביאים יכולים ליצור אצל התלמידים דימוי שלילי של עם ישראל בתקופת המקרא.

סיבות אלה ואחרות הביאו לשינוי ההתייחסות להוראת נביאים אחרונים בתקופה שלאחר קום המדינה ולצמצום היקף לימוד הסוגה בתכניות הלימודים הממלכתיות. מחקר מסמכים מתקופה זו מחזק את הרושם כי בנסיבות שנוצרו לאחר קום המדינה לא עמד חזון הנביאים האחרונים במרכז סדר העדיפויות הממלכתי. [16] מתכנית לתכנית צומצם היקף לימוד הסוגה. רק לשם השוואה: בתכנית הלימודים של הזרם הכללי בתקופת המנדט משנת 1923 נכללו 147 פרקים מנביאים אחרונים, תכנית זרם העובדים משנת 1937 כללה 72 פרקי נביאים אחרונים. היום לעומת זאת בתכנית הלימודים מתשע"ט כלולים 15 פרקים מנביאים אחרונים בלבד, הנלמדים לראשונה בכיתה ט', כשהתלמידים בני 15.

וכך היום, בניגוד לתקופת המנדט, היכרות בני הנוער עם הנביאים האחרונים מוגבלת, הקשיים הלשוניים בהבנתם נותרו בעינם, וכך גם הריחוק של הנביאים מעולמם. דברי הנביאים אינם עוד מקור לקונוטציות ולציטוטים. כך לדוגמה במחאה החברתית בשנת 2011, כשהמפגינים צעקו "העם דורש צדק חברתי", לא נמצאו, לפי המקורות שבדקתי, בשלטים בהפגנות ציטוטים מדברי הנביאים. הדבר אינו מפתיע, אם מתייחסים להיכרות המצומצמת של התלמידים בחינוך הממלכתי היום עם הנביאים.

לסיכום, תקופת המנדט הייתה תקופת פריחה בתולדות הוראת נביאים אחרונים. האפשרות שדברי הנביאים יחדרו בימינו ללב הנוער בחינוך הממלכתי תלויה במחברי תוכניות הלימודים ובמורים.

מי ייתן ואלה יגשימו את דברי הנביא ירמיהו:

"עִמְדוּ עַל-דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם, אֵי-זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ-בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ, לְנַפְשְׁכֶם" (ירמיה ו, טז). בדברים אלה העמיד הנביא, לדברי שלמה דב גויטיין, את כל מלאכת החינוך. גויטיין הוסיף, שאת "דרך הטוב" אנו חייבים ללמד כל יום בשיעורי התנ"ך. [17]

תמר למפרום


הערות

[1] יש להבחין בין התפתחות ההשכלה היהודית בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-18 לבין התפתחותה בשלב מאוחר יותר ברוסיה, כי ההשכלה שראשיתה בברלין בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-18 הגיעה למזרח אירופה שני עשורים מאוחר יותר.

[2] פרוטוקול האספה השלישית של הסתדרות המורים, בית ספר למל בירושלים, כ"ד אלול תרס"ה 1905, אח"י 9.1, תיק 8.

[3] Zevit, Ziony, ”The Prophet versus Priest Antagonism Hypothesis: Its History and Origin”, L.L. Grabbe and A.O. Bellis (eds), The Priests in the Prophets , London: T&T International, 2004, pp. 189-217

[4] סימון, אוריאל, "מעמד המקרא בחברה הישראלית: ממדרש לאומי לפשט קיומי", אלחנן ריינר, ישראל תא-שמע וגדעון עפרת (עורכים), יריעות, א, ירושלים: ארנה הס, 1999.

[5] מתוך עיתון "הארץ", 8 באפריל 1953, 2 .

[6] בכר (גום) שלמה, "נבט מהגרעין המקראי: מטרות ודרכים בלימוד המקרא בתנועה הקיבוצית", שדמות, פ"ו-פ"ז תשרי תשמ"ד, 113, וראו בהט מיכאל, "מידת האלוהי באדם היא אנושיותו [ על לימוד המקרא בתנועה הקיבוצית]", שדמות, צ"א (סתיו- תשמ"ה), 95.

[7] שיפמן, פנחס, "לשאלת למוד התנ"ך בבית הספר העממי", החינוך, ח, ד (תרפ"ה), עמ' 13-7, ו, עמ' 29-20.

[8] תלמי, משה, "גליונות לעבודה בתנ"ך מאת אריה יפה-חיים בן טובים", אורים 1, ד (ניסן תרצ"ז), עמ' 118-117.

[9] גויטיין, שלמה דב, "על היסודות העיוניים של הוראת התנ"ך בבית הספר העברי", חיים יהודה רות (עורך) על החינוך התיכוני בארץ ישראל, ירושלים 1939, 68-66.

[10] וולפנזון אברהם, מקורות תנ"כיים לציונות הסוציאליסטית, תל אביב, בית הספר לפעילי הסתדרות, 1985, עמ' 31-30 שפירא אניטה, התנ"ך והזהות הישראלית, ירושלים, מאגנס 2005, 10.

[11] אניטה שפירא כתבה במאמרה המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה (רשפים: היבטים היסטוריים, פילוסופיים וחברתיים של החינוך, אסופה לזכרו של פרופ' שמעון רשף, עורכים רנה שפירא ואריה כשר תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א, 167) כי התנ"ך היה אחד האמצעים ללגיטימציה של החינוך הסוציאליסטי, והוא שימש כלי שבעזרתו הוחדרה תעמולה סוציאליסטית בקרה המוני הפועלים.

[12] אביגל (ביגל), משה אהרון, "לעצם העניין (לשאלת החינוך המעמדי)”, במסכת: כתבי משה אהרון ביגל, תל אביב, תרצ"ז, עמ' 261-260, וראו רשף, שמעון, זרם העובדים בחינוך: מקורותיה ותולדותיה של תנועה חינוכית בשנים תרפ"א-תרצ"ט, אוניברסיטת תל אביב, תש"מ, עמ' 240-239, 357.

[13] אלון, מוני, "הוראת התנ"ך במוסדות החינוכיים של השומר הצעיר", צבי זהר (עורך), אפקים לחינוך ולתרבות, שנה שביעית, 1953, 174-173.

[14] בן גוריון, דוד, "ישראל והתפוצה", נצח ישראל, 212. ב"צדקת העם" ראה בן גוריון את התגשמות האידיאל של נביאי ישראל לבוא הגאולה.

[15] על מעמד ספר יהושע בחברה הישראלית החילונית, עלייתו בתכניות הלימודים הממלכתיות והסיבות לשקיעתו ראו מזור, לאה, "עלייתו ושקיעתו של ספר יהושע בחינוך הממלכתי", עיונים בחינוך יהודי, ט' (2003), עמ' כ"א-מ"ו.

[16] ראו למפרום- לדרסון תמר "הוראת נביאים אחרונים בחינוך העברי הכללי ביישוב ובמדינת ישראל", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, 2016, 173-154.

[17] 
גויטיין, שלמה דב, הוראת התנ"ך בעיותיה ודרכיה, תל אביב: יבנה, 1957, 295-294.

* גירסה מוערת של ההרצאה בקונגרס העולמי ה-18 למדעי היהדות, שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ב-10 באוגוסט 2022.


תגובה 1:

  1. מעניין מאוד! מלמד גם על גודל האתגר כיום. תודה!

    השבמחק

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.