הן לא נדע מאין באנו

פרופ׳ אבינועם מן, האוניברסיטה העברית

שיר רביעי

הֵן לֹא נֵדַע מֵאַיִן בָּאנוּ

לְעוֹלָם כָּל כָּךְ מֻפְלָא וְזָר,

אֶת אֲוִירוֹ בְּרָעָב נָשַׁמְנוּ.


אֶת עֵינֵינוּ אָז פָּעַרְנוּ

לָתוּר כָּל תָּג וּבְדָל מֻכָּר,

כִּי לֹא נֵדַע מֵאַיִן בָּאנוּ.


לְאַט רָחֲבָה לָהּ תּוֹדַעְתֵּנוּ,

לָמַדְנוּ - הָעוֹלָם מוּזָר,

אֶת אֲוִירוֹ בְּרָעָב נָשַׁמְנוּ.


אֲוִיר פְּסָגוֹת שֶׁכֹּה חָפַצְנוּ

אֵינוֹ מוּשָׂג עַל לֹא דָּבָר,

וְלֹא נֵדַע מֵאַיִן בָּאנוּ.


וְכָךְ שִׁנַּסְנוּ אֶת מָתְנֵינוּ,

טִפַּסְנוּ עַל גִּבְעָה וָהָר,

אֲוִיר פְּסָגוֹת בְּרָעָב נָשַׁמְנוּ.


הַאִם מָצָאנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ,

אוֹ תִּעְתַּעְנוּ לֵץ אַכְזָר?

עוֹד לֹא נֵדַע מֵאַיִן בָּאנוּ,

מַה הָאֲוִיר שֶׁבְּרָעָב נָשַׁמְנוּ.