מקרא ,תרבות ישראל וטכנולוגיה...?

גילה בן-הר, מנכ"לית המרכז לטכנולוגיה חינוכית

מי בוחר/ת להיות מורה למקרא, ליהדות, לספרות, למחשבת ישראל בישראל מאה ה- 21?!

מה תפקיד המורה בעידן בו טכנולוגיה כה נגישה ולכאורה משנה את פני ההוראה והלמידה, בהקשה קלה עולם עשיר נגלה...

כיצד והאם ניתן לדון בסוגיה? במה להתחיל? במורכבות תפקיד ההוראה? במורכבות שבהוראה במדינת ישראל? במורכבות שבהוראה במאה ה-21- עידן שבו הידע, הטכנולוגיה, השיח, התקשורת הבינאישית, העולם הערכי- כולם בתהליכי שינוי קיצוניים רחבים ומהירים מאי פעם ? במקצועות שבחרתם לעסוק בהם- מקצועות שמעלים דילמות ערכיות בחברה הישראלית, שנוגעים בלב הפערים והשסעים בחברה הישראלית, שמציפים את סוגיות הניכוס של הידע, ההתמודדות עם ידע, לא רק בהיבט רמת החינוך הערכי אלא גם ברמה הקוגנטיבית, דידקטית.

שלבי חיבורו של ספר שמואל ואמינותו כמקור הסטורי

פרופ‘ משה גרסיאל, אוניברסיטת בר אילן

שאלות זמן כתיבתו של ספר שמואל ואמינותו כמקור היסטוריוגרפי העסיקו

רבות את המחקר המודרני. יחזקאל קויפמן הקדים את חיבור הספר לסוף ימי דוד. חוקרים מבית מדרשו של ולהאוזן, איחרו את זמן חיבורם של מקורות הספר ועריכתו הדויטרונומיסטית. חוקרים מבית מדרשו של הוגו גרסמן טענו שהספר הורכב מאוחר מתוך אוספים של סיפורי-עם ורשימות ארכיוניות. האסכולה הסקנדינבית טוענת שהספרות המקראית עברה במסורת בעל-פה והועלתה על הכתב רק בימי בית שני. ובתקופה האחרונה כמה היסטוריונים וארכיאולוגים הטילו ספק באמינות התיאור של ממלכת דוד הגדולה שבירתה ירושלים, וטענו שספר שמואל חובר או נערך בתקופת יאשיהו, או בתקופת הגלות או בתקופה הפרסית או אפילו בתקופה ההלניסטית או הרומית.

יש לי אינפוזיה קבועה לתנ"ך: על המקרא והוראתו

רחל אלקבץ ואריאלה שפירא (מראיינות)

פרופ׳ יאיר זקוביץ

"יש לי אינפוזיה קבועה לתנ"ך- אני באמת לא יכול לחיות ללא התנ"ך..." - ראיון עם פרופסור יאיר זקוביץ

מהי בעיניך מטרת לימוד המקרא בבתי ספר?

המטרה האחת היא היהודית-ציונית: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". המקרא הוא טקסט היסוד של עם ישראל. הוא השורש שממנו צמחה כל תרבות ישראל. ללא שורשים אין לתרבות ישראל על מה לעמוד וגם לנו אין על מה לעמוד, ואז תישאל השאלה מה אנחנו עושים פה. בדור שלי התנ"ך והציונות היו היינו-הך. ראינו את העם הזה חוזר לארץ התנ"ך, ראינו אותו זוכה לריבונות וחוזר לערכים המקראיים. כמובן שלא כל מה שכתוב במקרא מדבר אל ליבי. קרבן כזה או קרבן אחר זה לא בדיוק מה שמעורר אותי ורלוונטי לחיי. זה שיהושע מתואר כמי שדורך על צווארי המלכים אינו מדבר אל ליבי אך אני מכיר בזה שזה קיים שם. יש הרבה ערכים בתנ"ך - מוסר הנביאים, מוסר התורה - שהם שורשיים ליהדות ואני עומד משתאה כמה ניתן ללמוד מהם בימינו.

דובי וייס על 'עת הדעת'

דובי וייס

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ראיון עם דובי וייס, פדגוג ראשי של 'עת הדעת'

שלום דובי וייס. שמך הולך לפניך כאיש חיל רב פעלים. אתה דוקטוראנט לחינוך מתמטי (בקרוב דוקטור), אתה בוגר מכון מנדל למנהיגות חינוכית, משמש כפדגוג הראשי של ’עת הדעת‘, בוגר חמ“ן תלפיות, ובעברך היית שנים רבות מורה למתמטיקה ואף מורה לספרות עברית בגימנסיה העברית בירושלים.

איך דבק בך חיידק ההוראה?

חיידק ההוראה דבק בי מגיל מאד צעיר. התחלתי ללמד בגיל 15. אני זוכר שכבר בהיותי ילד הוקסמתי מהמוח האנושי ומהיכולת שלו לדעת. הייתה בי תשוקה לראות ולהראות את הדברים בבהירות.

מיכל טל-אל, חלב ודבש

ארץ זבת חלב ודבש

מיכל טל-אל (מחזור ט)

'וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'

(דברים י"א, 9)

תאור ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש מופיע 21 פעמים במקרא.

בחרתי לנסות להבין מה בדיוק המשמעות של צירוף זה בצורה קונקרטית ממשית.

לפני כמה שנים עשיתי עבודת 'וידיאו ארט' בה בחנתי את היחס של החומרים חלב ודבש אחד מול השני וכל חומר כשלעצמו. תוך כדי בחינת החומרים הרגשתי שאני בוחנת משהו, מגלה פן חדש בארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש.

נער שני האקדחים כותב על מלאכים

אלון שועה-חיים, מחנך

רשימה קצרה על 'הספר הקטן על טבע המלאכים' מאת יאיר זקוביץ

הוצאת 'כנרת-זמורה ביתן-דביר', 143 עמודים עם 23 איורים מאת המחבר

" בנג!

   בנג!

שני כדורים נורו בו זמנית לחלל האוויר.

הראשון המשיך במסלולו, השני פגע בול. "

מעט מאוד ניתן לדעת, אם בכלל, על ספרים והאנשים הכותבים אותם, מצורתם החיצונית.

מעט מאוד ניתן לדעת עליהם גם מהכותרות שהם נושאים, יהיו אשר יהיו, ובמקרה זה;

פרופסור, חוקר מקרא ו 'הספר הקטן על טבע המלאכים'.

היכן היה אלוהים בשואה? תגובה למאמרו של אריאל סרי-לוי

תום להד, מחנך

היכן היה אלוהים בשואה? תגובה למאמרו של אריאל סרי-לוי

על השאלה המורכבת כל כך הזו אנסה לענות בצורה האישית והכנה ביותר כפי שהיא נענית מבחינתי, מתוך מסע השאלות הפרטי שלי במהלך כתיבת הסיפור שאני מספר לעצמי על החיים.

הספור שלי מתחיל בספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". כותב בו ויקטור פראנקל "אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר (עמ' 87)." האם לדעתו של הכותב ישנה משמעות גם לסבל אשר סופו במוות כהזדמנות להוספת משמעות לחיים? נראה שכן בעיקר על פי דבריו בהמשך, "יש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות – ידיד, אשה, אדם חי או מת, או אלוהים – והוא מצפה כי לא נאכזב אותו. ודאי הוא מקווה למצוא אותנו נושאים את סבלנו בגאון – ולא בצורה עלובה – ויודעים איך למות (שם, עמ' 105)."

כשאלהים יחזור בתשובה

אריאל סרי-לוי, האוניברסיטה העברית

בשבת שובה, שנת ת"ש, דרש רבי קלונימוס שפירא בגטו ורשה את הפסוק הפותח את ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). דרשתו של הרב, שנרצח בשואה, מופיעה בספר "אש קודש" המאגד את דבריו (עמ' ח), ואקדיש לקריאתה את הדברים שלהלן [כל הציטוטים בקטע זה לקוחים מתוך הדרשה].
בשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נוהגים הדרשנים בבתי הכנסת להפציר בשומעי לקחם לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה. האם בתנאים שכאלה, במעמקי הגטו, יכול הצדיק להטיף מוסר לחסידיו? כיצד ניתן לומר לאדם שנקלע למצב כה קשה שעליו לשפר את מעשיו? אכן, רבי קלונימוס כיוון את החלק הראשון והמרכזי של דרשתו דווקא לנמען אחר – אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת מנימוק פשוט:

לי יש אח. אח קטן שהיה באושוויץ

 גתית הרמן (מחזור ח)

בס"ד

שבועים לפני שנפל חגי הוא יצא עם משלחת קצינים לפולין. הוא חזר ביום רביעי, דיבר קצת עם נורית וירד לבסיס. כעבור שבוע הוא נפל.

החוברת שהוציאו אחרי המסע הוקדשה לזכרו.

 

מתוך דבריו של מפקד משלחת צה"ל לפולין 2002, חוברת רשמי מסע:

"לזכרו של חבר ועמית למסע

סרן חגי חיים לב ז"ל.

גדל באפרת אשר בגוש עציון.

התגייס לחטיבת גבעתי במחזור 98'.

מסלול שירותו כלוחם בפלס"ר, מפק"ץ, קמב"ץ וסמ"פ.

תוכנן ליציאה לקורס מ"פ בנובמבר '02 ולקבל פיקוד על פלוגה בגדוד החס"ע בחטיבה במרץ '03.נישא לנורית לפני כשנה, התגוררו בנווה דניאל שבגוש עציון.

כבר בהכנה שבה את עיניי. בחור חסון, מבט רציני, מתעניין לאן נגיע ומה נראה.

למסע יצא כקצין מצטיין בפלס"ר. כך עברו, מסתבר, כל ימי שירותו בצבא- בהצטיינות.

הרהורי יום השואה

עידו גידלי, מחנך

לרוב אני מעדיף שלא להתבטא סביב יום השואה מכיוון שהנושא כה רגיש, ובצדק רב, שכן כל אמירה דורכת על מוקשי זכרון נפיצים. הפעם אחרוג ממנהגי עקב אמירה שקוממה אותי והוצאה מהקשרה המקומי. במייל שנשלח אלינו נכתב כי פרופ' חנה יבלונקה יצאה כנגד הדגש הגדול המושם על לימודי השואה במערכת החינוך. חשוב ואף חובה לציין כי לא זו הייתה אמירתה של פרופ' יבלונקה! למעשה היא יצאה בביקורת כנגד מה שהיא מכנה (ובעיני בצדק רב) "הרדידות הפורנוגרפית בה נלמדת השואה". כבוגר מערכת החינוך קשה לי שלא להזדהות. חווית המסע שלי לפולין, שבזמנה חשתי כאילו דרכה אני ניצב בגאון בפסגת ההגשמה הציונית, נראית לי כיום כאירוע שטחי יותר מנאום תודה בטקס האוסקר. מעבר ממחנה למחנה אוחז דגל ישראל, מקפיד להראות (ואולי גם להרגיש?) עצוב, רציני, זוכר. הקראת שמות קורבנות, שירי זכרון, קפיצה לאוטובוס, והופ, אותו ריטואל חלול. כל פוטנציאל עומק ללימוד, למחשבה לעצמאות וביקורת התבזבז לו שם בשירת הגאון של חבורה משולהבת יצרים לאומיים. אולי זו חוויה אישית מדי (למרות שרשמים דומים נאספו מאינסוף חברים ברחבי הארץ..) אך מתוכה אני מדבר.

חווית האחרות היהודית והיחס של היהודים אל האחר במדינה יהודית

פרופ' דליה עופר, האוניברסיטה העברית

הרצאה במכון ואן ליר במסגרת התכנית "פותחים שבוע" ה 19 באפריל, 2006.

הדוברים מתבקשים להתייחס לפרשת השבוע כחלק מגישתם של המפגשים "פותחים שבוע"

פתיחה

בחרתי לעסוק בפרשת קדושים גם משום סמיכותה ליום השואה. נושא השואה ועיצוב זיכרונה בישראל נמצאים במוקד מחקרי במשך שנים ארוכות. ככל שהתעמקתי בפרשה וקראתי בה ובפרשנותה נתחוורה לי משמעותה ועד כמה חשובה, עמוקה וצורבת עד כאב קריאה זו מזווית התבוננות שלי.

בעקבות סיור ביד ושם

אריאל סרי-לוי, מחנך, חוקר והוגה דעות

עובדת קיומם של ניצולי שואה – חייהם, משפחתם, שמחתם, עוניים – היא עובדה בלתי נתפסת מבחינתי. אני לא מסוגל להבין כיצד ייתכן שהשואה ארעה בסך הכל לפני כמה עשרות שנים, פחות משנותיו של אדם, או ליתר דיוק: שנותיו של אדם שזכה לחיים שלמים. לא גדלתי בצִלם של ניצולי שואה; לבּוֹבֶּה וזֶיְדֶה לא היה מספר על היד, והם אף פעם לא הכריחו אותי לגמור את כל האוכל מהצלחת. הם הספיקו לברוח מגרמניה ברגע האחרון; כל ימיהם הצטערו על כך שלא הצליחו לצרף אליהם את משפחתם. אבל בובה וזיידה, שבכל יום שני לקחו אותי מהגן, לא היו סבתא וסבא שלי, אלא של אבא שלי. וכשחושבים על זה ככה, אני אפילו לא דור שלישי.