יואל אליצור, מקום בפרשה: גיאוגרפיה ומשמעות במקרא

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על יואל אליצור, מקום בפרשה: גיאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2014.

הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד

ספרו של פרופ‘ יואל אליצור, מקום בפרשה: גיאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוא ספר עב כרס (480 עמודים) המאורגן סביב מעגל השנה ופרשת השבוע. בכל אחת מפרשות השבוע מצא המחבר עוגן לדיון בנושא גאוגרפי-היסטורי. כך ניתן למצוא בו דיונים תמציתיים ובהירים בשמות מקומות כמו שדה המכפלה, גרר, באר שבע, סדום ועמורה וצרעה ואשתאול; דיונים באזורים כמו סיני, מדבר פארן, נחל זרד, ארץ מואב, הלבנון,  נחל איתן, הגולן או מדבר פארן; דיונים בעמים מקראיים כמו עמלק ועמי כנען; ודיונים בסוגיות רחבות כמו קריאת שמות, תיארוך יציאת מצרים, מזבח אבנים ומזבח אדמה בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, גבולות הייעוד של הארץ, שמותיה של ירושלים, הסיבות לבחירתה של ארץ ישראל, ושאלות כמו האם ערי הלויים הם גם ערי מקלט? והאם נכנס משה לארץ ישראל? יש בספר גם דיונים היסטוריים כמו ההתמודדות עם הדעה שרעמסס השני הוא זה ששעבד את בני ישראל ושבימיו הם יצאו ממצרים. מסקנתו של אליצור היא שדעה הזאת אינה הולמת את הכרונולוגיה המקראית כפי שהיא. 

הספר עוסק באתרים בכנען ומחוצה לה. לדוגמא, הוא נכנס לדיון מפורט בעניין מקומן המשוער של פיתום ורעמסס. מעניין במיוחד הוא הפרק על שמות רוחות השמים בעברית המקראית. בניגוד ללשון חז“ל ולעברית החדשה, שבהן יש רק מילה אחת לכל אחת מארבע רוחות השמים - צפון, דרום, מזרח ומערב - יש בלשון המקרא עושר של מילים נרדפות להבעת רוחות השמים. במקרא ניתן לציין את רוחות השמים לפי מצב השמש והתייחסות לשקיעתה ולזריחתה, לפי ההסתכלות למזרח, לכן המזרח הוא ’קדם‘, ושאר רוחות השמים הן ’אחור‘ ’שמאל‘ ו‘ימין‘, ולפי שמות חבלים בארץ ישראל ’ללמדך שהשפה העברית היא מטבע ברייתה שפה של ארץ ישראל‘ (עמ‘ 172).

זיהוי האתרים נעשה על סמך שיקולים מורכבים מתחומי הלשון, הארכאולוגיה, הגאוגרפיה וההסטוריה, והם נתמכים לא פעם במידע מן התרגומים העתיקים למקרא, מדברי חז“ל ומפרשנות ימי-הביניים. הספר משקף גם לא מעט מתורתו ומחידושיו של אביו של המחבר, פרופ‘ יהודה אליצור. יואל אליצור מתרחק ממסקנות נמהרות ולא פעם הוא מודה ביושר אחרי דיון ארוך ומפורט, ש‘אין אנו יודעים‘. 

הספר נתחבר על ידי איש מחקר מובהק בתחומי הלשון העברית, הראליה והגיאוגרפיה המקראית וההיסטורית, אבל אין הוא מכוון אל הקהילה האקדמית - אם כי גם היא תמצא בו בוודאי עניין רב -אלא אל הקהל המשכיל הרחב. זה ספר שעל ניסוחיו המדוייקים והקפדניים משוך חן כובש. במקום הערות שוליים מלומדות יש בסוף כל פרק רשימת מקורות להרחבה ולעיון, והמחבר מרשה לעצמו לגלוש מדי פעם מן המחקר הטהור אל האקטואליה. על באר שבע למשל הוא כותב: ‘מקום הסגולה של האבות היה לבירת הדרום היציבה של הבנים... זכינו והיום באר שבע היא עיר עברית מהגדולות בארץ והיא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב אברהם אבינו, רחוב יצחק אבינו ורחוב יעקב אבינו‘ (עמ‘ 80). שילוב בין הימים ההם לזמן הזה יש גם בדבריו על ’תל אביב‘. הצירוף ’תל אביב‘ מצוי ביחזקאל ג 15 כשם של מקום על נהר כבר בגולת בבל, שבו ישבו העקורים המיואשים של גלות יהויכין. השם הוא צירוף בין חורבן, ’תל‘, לבין תקוה לצמיחה, ’אביב‘. ’נראה לי‘ אומר אליצור, שברקע השם תל אביב שנתנו הגולים ליישובם עמד בוודאי הצירוף הבבלי-אשורי til abūbi , אבל לא היה זה שם אמיתי של המקום שבו התיישבו אלא מושג ספרותי. כאשר בחרו לתת ליישוב העקורים שבנו את השם ’תל אביב‘ כאילו התריסו כנגד הצירוף האכדי בכך שהציגו במקומו צירוף עברי הדומה לו כל כך במבנהו הלשוני ועם זאת שונה ממנו הרבה מאד במובנו תוכני. אנחנו נתפתח אט אט עד שיבשילו התנאים לשיבה מחודשת הביתה לארץ ישראל‘ (עמ‘ 192-191). ומהתנ“ך מזנק הדיון לציונות. שנה לאחר הקמת ’אחוזת בית‘ (נוסדה בשנת תרס“ט) הוחלט להעניק לה את השם ’תל אביב‘ על שם הגרסה העברית של הרומן ’אלטנוילנד‘ של הרצל. אלטנוילנד פירושו ארץ ישנה-חדשה. וכך הוסבר השם ברומן ’תל אביב‘: ’זה היה תל עולם, תל חרבות נושנות, ועתה הוא תל אביב וחיים. על אדמתנו הישנה יסדנו מדינה חדשה‘ (עמ‘ 187).

המחבר אינו מסתיר את עמדותיו בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלשתיני. בדיון על נהר פרת כגבול הארץ הוא משלב את האמירה הבאה: ’נזכיר כאן היום מישהו שעל פי רוב אין אנו מזכירים אותו לשבח, יאסר ערפאת. צורר יהודים זה הסביר פעם את מהותו של דגל ישראל: שני הפסים הכחולים הם הנילוס ונהר פרת וביניהם שוכן מגן דוד - סמלו של עם ישראל. דבריו הרגיזו הרבה ישראלים, אבל לאמיתו של דבר אין בדבריו אלא יישום ויזואלי של הייעוד התנ“כי וכל מי שדוגל בתנ“ך יכול לראות בפרשנותו של ערפאת איחול טוב לעם ישראל‘ (עמ‘ 14). עמדתו האידאולוגית-פוליטית ניכרת גם בדבריו על החוויה ’של חורבן ושל מעין גלות‘ שעברה עליו ועל חבריו עם הגירוש מכפר דרום (עמ' 191). בספר ניכר, שעבור אליצור, חקר הגאוגרפיה המקראית הוא הרבה יותר מאשר עיסוק אקדמי. הוא כותב: ’התפיסה של התורה בכלל איננה להחריב עולם ישן עד היסוד ולבנות במקומו עולם חדש, אלא לקיים ולקדש את העולם הקיים על ידי קדושת ישראל, הארץ והמצוות, ומכח זה יוסבר שגם את השמות שניתנו בדרך הטבע הלשוני והתפתחות העמים והחיים, אין התורה משנה אלא יוצקת בהם משמעות חדשה‘ (עמ‘ 450). ’כל מי שזוכה להיות בשילה בראש השנה יכול להתרשם ולשאוף אוויר גבוה מאוד של קדושה, של יראת שמים ושל חיבור לארץ ישראל‘ (עמ' 416). 

'מקום בפרשה' הוא ספר מהודר המשובץ במפות ובצילומי צבע מרהיבים של אתרים ארכאולוגיים, צילומי שטח וממצאים ארכאולוגיים. יש בו גם תצלומים של אישים: ישעיהו פרס, יהודה קיל, אדם זרטל, אהרן דמסקי ועוד. חבל שאין לו סיכום או מבוא מתודולוגי. שני עמודי ההקדמה שלו עוסקים בעיקר בנסיבות חיבורו והפקתו.

לסיכום, הדיונים העמוקים, היסודיים ורחבי האופקים עושים את ספרו של יואל אליצור, מקום בפרשה: גיאוגרפיה ומשמעות במקרא, לספר חובה לכל מי שעוסק ומתעניין בתחום השמות והגאוגרפיה-ההיסטורית של המקרא . מומלץ!