פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
הפרשה פותחת בשבת ומסתיימת בשבת. בתחילת הפרשה אין
מדובר בשבת היום השביעי אלא בשבת השביעית שהיא ייחוד אדמת הארץ. שש שנים יעבדו את האדמה "ובשנה השביעית , שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה" (ויקרא כה 4). זאת אומרת שקדושת השבת איננה חלה רק על העם אלא על האדמה, אדמת הארץ, ללמדנו את ערך ייחודה האלוהי כקדושת השבת. למעלה מזה, מקץ שבע שנים, ביום שהוא קודש הקודשים, ביום כיפור, ובאותה שנת היובל, יקרא דרור לעבדים והם יחזרו איש אל נחלתו הראשונית. אדמת הארץ איננה מיועדת לתחכומים נדלניי"ם מכיון שבסופו של דבר היא תחזור לבעליה כיון שאיננה רכוש פרטי אלא אדמת אלוהים היא. ייתכן שיש כאן אידיאליזציה, אבל גם כך זהו מתווה סוציאלי ערכי ממדרגה ראשונה.
מצאנו בספר משלי: "נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" ( כח 22). כאן מדובר על תאוות ההון, הבצע, ומי שהוא משתוקק להון מוגדר בזאת כאיש רע. אבל הפסוקים האמורים בויקרא אינם רק שיפוט ערכי מוסרי אלא הם מעגנים את הערכים הסוציאליים בתפיסה תיאולוגית מקיפה: קדושת ה', ייחוד הארץ וקדושת האדם. יש מסגרות שבהן החולין שורר, כך בעצם מנהגו של עולם. אבל בתוך המערכת הנוקשה הזאת קיימים איים שהם אינם ספוראדיים חד- פעמיים אלא מעוגנים הם במערכות זמן קבועות והם מקדשים את האדם בקוראם לו דרור, והם מייחדים את נחלת האדם והם מייחדים את אדמת הארץ. וזהו החיבור הגדול בין האדמה, הטבע והאדם. הם אינם פרודים וזוהי משמעות האקולוגיה התנכי"ת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.