פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
פרשת שמיני: ויקרא ט 1 - יא 47
יום מיוחד, חנוכת המשכן. מה יותר שמח מזה. לאחר ההכנות המרובות והמפורטות הגיעה עת הקרבת הקרבן המיוחד. והנה אסון. בני אהרון הכהן הגדול, הם נדב ואביהוא, באו להקריב אלא שנאמר שהקריבו לפני ה' "אש זרה" , והנה יצאה אש מלפני ה' והם מתו. יש כאן גם נימה אישית של עצב האב השכול: " וידם אהרון" (י 3). אי אפשר היה לעבור לסדר היום ולהתעלם מכאב האב, ששותק, שאיננו מתקומם אלא שותק, וזו היא הבעה עמוקה של רגש, שהתורה שלא כמנהגה משחררת.
מה עשו הכוהנים שהומתו? הכתוב לא מפרש ממש. עם זאת, ברור שעשו דבר חמור ביותר שדרש מיתה. ומשורת צווי האיסור, המלווה את המעשה, ניתן להסיק שמדובר ביין ושכר ושאלת הבדלת הקדוש מהחול. זו היא הבחנה עקרונית. קודש הוא מיוחד, נפרד. הוא עולם בפני עצמו, עולם של התבדלות מהסובב. אינך יכול לערבב בין התחומים: קודש מול חול. הטמא מול הטהור.
עולמנו מושווה לטמא. אי אפשר לשמר את רמת הטהור, הקודש, בדרגה עליונה רצופה. קיימת מציאות והיא החול. אבל יש רגעים, אפילו ימים מסוימים כשבת, המבדילים בין הקודש לחול וחיים את המצב או את היום המסוים בטוהרה, בקדושה. נדב ואביהוא כנראה הביאו למשכן את החול, את הטמא לקדוש, ונענשו בעונש הכבד ביותר, מוות.
הפרשה מסתיימת בהפרדה בין חיות המותרות באכילה ואסורות. צריך להבדיל את הטמא ולאוסרו לאכילה. וההבדלה היא העושה את העם לקדושים. בני ישראל קדושים כי ה' קדוש: "והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני" (יא 44). חיים בארץ באשר הם אינם מאפשרים להגיע לדרגת הקדושה והטהרה בחייהם השוטפים. אבל אפשר באכילה המסוננת – המציינת גם התרחקות מתאוות האכילה, מהבהמיות – בהתייחדות עם אלוהים במקום המיוחד, בהקרבת קרבן המקרב לטהרה, לקודש, ולכן יש להקפיד על כך כל כך. ומקרה נדב ואביהוא בא להעיד.
אלה הם עיקרים של טוהר וטומאה, המייחדים את הדת. ההפרדה היא כלל מנחה בהשגת הקדושה. העיון בסוגיה מדריך אותנו בכמעין מבוא עמוק להבנת מהות הדת.
ראו גם: נדב, אביהוא ועוזה
שלום ותודה. פרשת "שמיני" עושה לי "שמיניות" בנשמה ובנשימה. שמעתי פעם מי שהציע, שנדב ואביהו "לקו" בעודף מוטיבציה (הביאו לאל גם מתנה אישית בבואם להיוועד באוהל מועד?) ונשפטו כי חרגו מהתֶלֶם שיש להלך בו על פי ההלכה. עד כמה שהבנתי נאסר על הוריהם להתאבל. כשהקשיתי על כך השיבה לי יונה ארְזי, שעל פי תרגום ה-70: "ויידום אהרון" משמעותו: ליבו דימם בקרבו.
השבמחקשולה היקרה,
השבמחקאת כותבת שלמקרא פרשת שמיני את "עושה שמיניות". זוהי תגובה כנה של הזדהות חוויתית עם טקסט נתון, וזה מעיד על עצמת הפרשה, שבלשונה המדודה השכילה ליצור תגובה אמוציונלית מרעישה אצל הקוראת הרגישה. וזה כוחם של הדברים.
הפרשה גם מעלה סוגיה הרמנויטית מעניינת: מה קרה שם? הכתוב מקמץ ולא מבהיר חד וחלק. וזו עצמתה של ספרות גדולה, שאיננה חושפת כראי ומותירה בעקבות הקריאה בה חומר למחשבה, להרהור, היא מציקה, בקיצור לא קראנו, ושלום, סגרנו את הספר. ואז באה הפרשנות, באים המדרשים וגומר.
הכלל הפרשני שעמד כאן לפני הוא התעמקות בקונטקסט: על מה מדובר בהמשך, על מה מזהיר הכתוב, ונראה שמדובר בעניין הקשור ביין, בשכר, ובעניין של קדושה וטהרה. וזה מה שהעסיק אותי, והביא אותי להבהרה של עיקרון במהות הדת , מעבר לטרגדיה האישית.
אשר לתגובת האב: אין צורך בפרשנות, השתיקה רועמת ומזעזעת.
בברכה,
יהושע
תודה רבה לך יהושע. שמה העברי של אמי ילידת 1906 היה אלישבע, מה שמוסיף לחיבור שלי להורי נדב ואחיו. אבי התייתם כתינוק בן פחות משבועיים. בתי, פרי לידתי הרביעית מתה בת 10 חודשים אולי לכן הסבלנות והסובלנות שלי פוקעות כאשר האל שלנו הוא אל צבאות, נוקם ונוטר, עד בוא חז"ל לרככו... כשהייתי בת 9 חזרתי מבית הספר והכרזתי: אני כבר לא משתפת פעולה עם מי שגרם למשה להכות בסלע כדי שיהיה לו תירוץ להענישו. חלפו 63 שנים ואני עדיין כך.
השבמחק