הקרבן ומשמעותו

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת ויקרא: ויקרא א 1- ה 26

מה יש לו "לציוני החילוני" להגיד על פרשת ויקרא העוסקת בדיני קרבנות?

היהדות האורתודוכסית פותחת את הלימוד בחדר בספר ויקרא "כדי שיבואו טהורים", המעשה הוא העיקר, לא רק הכוונה הפנימית. וכאן בויקרא מופיע המעשה כמגילה המיועדת בעיקר לכוהנים והנודעת גם בשמה "תורת כהנים" , שידעו את הפרקטיקה של מעשי הקרבנות לאשורה.

אבל מה לנו היום? איך נבין את הקרבן בכלל?

טוב נעשה אם נשכיל לראות את משמעות הקרבן ביחס לעצם האמונה ולתיקונו של האדם דרך מעשה סימבולי עמוק.

קודם כול קרבן מלשון לקרב, אתה מתקרב.  בתקופת בית המקדש זהו אמצעי ההתקרבות הגבוה ביותר לאלוהים. המקריב נותן משהו יקר, חי , כבקשה, כתמורה על חטא. אין יקר מזה סימבולית מבחינת נתינתו של האדם.

מיקום הקרבן הוא לא בכול מקום אלא במקום שנעשה קדוש, משום ששם גיאוגרפית התגלה אלוהים לדמות מרכזית במסורת המקראית. בסיפור האבות לדוגמה , ובפרט בסיפורו של אברהם, קישרה המסורת את עקדת יצחק להר המוריה, שהוא לדרכה מקום המקדש. אז מה קרוב מזה להתגלות האלוהית? במקום זה נוצר מעין צינור תקשורת ודאי בין האדם לאלוהים. וזוהי חשיבותו הבלעדית של המקדש.

ומשנהרס  המקדש חוסל גם לכאורה מקום ההתקשרות המסורתי המקודש וחוסל גם האמצעי: הקרבן.

כדי להבין את הקרבן על משמעותו צריך להבין את עצם המעשה של העקדה נושא אודותיו עמדנו בפרשת וירא לעיל.

הקרבה הגדולה ביותר לאלוהים מושגת דרך ההקרבה. שהומרה אמנם על ידי החיה, אבל העיקרון נשאר. אין הקורבן רק עניין של קרבה גדולה ומופת האמונה, אלא כמו בספר ויקרא (ה 1-4) למשל הקרבן מובא  גם בעקבות עברות מוסריות , מאלה שאינן מוגדרות בחוק הפלילי: "ונפש כי תחטא...או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו".

הקרבן משמש במצבים של חטא בשגגה, או חטאים שלא בוצעו מעשית אבל הם כבר עלו במחשבה, מצבים שהחוק הפלילי יתקשה למצות בהם את הדין, וגם אם מדובר בשגגה, בכול זאת משהו שלא כשורה עלה בתודעה, מצבים שהחוק הפלילי יתקשה למצות בהם את הדין, וגם אם מדובר בשגגה בכול זאת משהו שלא כשורה עלה בתודעה ואת זאת יש לתקן, להחזיר את המצב לתיקונו, והקרבן יאפשר זאת. כלומר, לא רק בחרטה פנימית תובנתית אלא דרוש גם מעשה שהוא אקט פולחני, הוא הקרבן, שמאזן את נפשו של המועד.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013

בתשובה לשאלה של אחת הגולשות הנה הבהרה של פרופ' גתי:

תגובתי לשאלתה של רות זוסמן באשר "לציוני החילוני"הקורא את פרשת ויקרא העוסקת בקרבנות. 

ענייני כאן הוא בהבהרת המשמעות הרלבנטית ( אני מתכוון לומר "שיגע בו") לקורא בן הזמן, ואני מכוון את דבריי לאותו קורא שאינו אמון על ענייני קרבנות, ואיננו רואה את החיבור של דיני הקרבנות לקורא העכשווי. 

אני זוכר מבוא למקרא שנכתב על ידי חוקר מקרא ידוע המציג גם את הביקורת לשימושו של הקהל הרחב, והוא דילג על ספר ויקרא. "זה לא רלבנטי היום".

זו שאלה קשה שכן אם נבוא ונאמר שהמקרא נכתב בתקופות מסוימות על רקע תרבותי דתי ספציפי, ברגע שקיבלנו הנחה זאת מסגרנו את הספרות המקראית לזמנה והשארנו סימני שאלה לגבי הרלבנטיות להיום לקהל שאיננו אורטודוכסי והמקרא מאד חשוב לו אבל הוא מאבד אותו. אז קהל זה יאמר: זה ענייני וזה אנכרוניסטי. זה לא מתאים. גנזו עניין זה או אחר, עשו מעין קטלוג מה ענייני לעכשיו ומה נטמון.

כמובן ששאלה זו איננה עומדת בפני חוקר המקרא המקצועי האקדמאי. לדידו, שאלת הרלבנטיות לא קיימת בכלל. הוא והיא הינם חוקרי מקרא.

בספרי חוזרים לתנ"ך, שיצא לאור אשתקד, תהיתי על הירידה התלולה של התנ"ך בהערכת תלמידינו, מעמדו של התנ"ך ירוד. 

תגובתי היא להציג את הספרות באור רלבנטי שיגע בתלמידים. ובדבריי על הפרשה יישמתי גישות בחקר האנתרופולוגיה של הדת , כשאינני נכנס לחקר דרכי ההקרבה וסוגי הקרבן וכד',. דרכי היא לעמוד על המשמעות הסימבולית, זה ברור, זה מדבר. נתתי דגש למחשבה ולאו דווקא המעשה -- העולים בפרשה --שהרהורי שווא אלה טעונים קרבן. וכאן שוב הערך: לשם מה בא הקרבן ומהו תפקודו המוסרי. זאת שפה שתלמידים חילוניים דהיום ראוי מאד שיכירו ואולי גם יזדהו עמה בהלכותיהם. זה כבר מעניין, זה מאתגר. ועלינו לחדש את השפה המקראית לתלמידינו, ולא רק הם, לגבי אלה הקרויים חילוניים לאפיוניהם.

מדוע כתבתי ציוני?

לא בכדי, ואולי לא הייתי צריך להקיף זאת בגרשיים.

המהפיכה הציונית היא מהפיכת התנ"ך. היהדות לא שמה את התנ"ך במרכזה אלא את התורה שבע"פ ובראש וראשונה התלמוד.

הציונות יצאה נגד והעמידה את התנ"ך במרכז מעייניה. וראו את מגילת העצמאות. ולא עוד. היא שחררה את לימוד וקריאת התנ"ך מהפרשנות המסורתית שהאירה את הטקסטים מזוית מסוימת וקראה איפא -- מנגד--את הספרות המקראית במישרים, כשהלימוד שווה לבנים ובנות גם יחד. זה הוביל לקריאה אוביקטיבית לכאורה של הספרות. והכלי: ביקורת המקרא, שהתאימה מאד לתקופת היישוב וימי ראשית המדינה. כיון שחוזרים לקריאה הראשונית, לטקסט הראשוני הטהור, וכך משחזרים את הספרות המקורית שהיא ערש החזרה לציון בתפיסת העולם הציונית. במרוצת הזמן (ואת הסיבות אני מציין בספרי חוזרים לתנ"ך) איבד הנוער את העניין בקריאה הביקורתית בגלל שהיא טכנית, מתודולוגית בהקפדה והתלמידים הפכו בעצם לחוקרי מקרא זוטרים. ערכים, שאלות על אלוהים (מנקודת ראות ביקורתית) נדחקו בעקבות ביקורת המקרא. זו לא שפת הצעיר שייתכן והוא שוחר מקרא אבל לא שוחר ביקורת המקרא. ביקורת המקרא לא בתכליתה אלא בדרכי יישומה לא מעניינת במיוחד את הצעירים. אבל אם ציבור המחנכים המופקד על הוראת המקרא, לא ישכיל להביא את התנ"ך כמות שהוא לתלמידים, איבדנו את התשתית הנרטיבית, וזה קורה, והתנ"ך הפך לחומר לבגרות וגם זה במתכונתה המצמצמת.