יום חמישי, 11 בינואר 2018

מול קוצר הרוח והעבודה הקשה: וינייטת בכל יום שיבוא

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר*


פרעה רעמסס השני

בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ

הסופר המקראי מציב את משה בצומת של הכרעה קשה משאול. הוא אינו אלוהים. אין לו שליטה על ההיסטוריה.  אין לו ידיעה מה ילד יום. האחריות היא בת הלוויה של כל מעשה ומעשה אשר יקבל על עצמו לעשות. האלוהים מטיל עליו שליחות. משמעותה האזרחית היא חתרנית. לא רק שאינה העולה בקנה אחד עם חוקי המדינה. היא קוראת עליהם תיגר. ישראל במצרים הם רכוש המלכות.  האלוהים אומר "כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא כ"ה,נ"ה) מפני שלי בני ישראל, עבדי הם, הוצאתי אותם מארץ מצרים. פרעה אומר , לא לך אלוהי העברים, אלא לי, על פי חוקי הממלכה, העבדים האלה, " מִ֤י ה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה' וְגַ֥ם אֶת־ יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ" (שם ה',ב'). דברי מי שומעים? דברי בית דין של מטה, המחוקק, התובע נאמנות מכוח החוק, או דברי בית של מעלה, שם יושב מלך מלכי המלכים, מכוח החוקה, כאומרו " זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה"(במדבר ל"א,כ"א)?
 בדיני נפשות רבים הם בני האדם מתייראים מפני מלך יותר מאשר מפני אלוהיהם, שגרדום המלכות עלי אדמות, קרוב, ובשמים - אם יש גרדום - הוא רחוק. המתייראים מאימת שמים יותר מאימת אדם, מפני שאי אפשר לו לאדם להימלט  מאלוהיו כפי שבעל ספר תהילים מתוודה, "אָ֭נָ֥ה אֵלֵ֣ךְ מֵרוּחֶ֑ךָ וְ֝אָ֗נָה מִפָּנֶ֥יךָ אֶבְרָֽח" ( תהלים קל"ט,ז') בורחים מאימת דיני המלך, מסתתרים, מתעמתים אותו מן המחתרת, משעבדים את ליבם ומצילים את עורם. משה לא היה יכול לברוח לא מפני אלוהיו ולא מפני מלכו. "וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה' " ( שמות ו',ב'). אלוהים לא יכול להציל את עמו מן המחתרת. אלוהים לא יכול לרדת למחתרת. גם לא שלוחו. הוא נשלח להודיע לעם העבדים כי הם לא שייכים לפרעה. יותר מזה, הם לא יודעים את אלוהיהם. הוא חייב לעמוד מול. איך יימלט. שבע יאמר "... בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד תִּשְׁלָֽח" ( שמות ד',י"ג), לא אותי עכשיו, המתן, שלח נא ביד מי שתשלח בעתיד כשהמלכות תיבול, כשכמיהה לחירות תבשיל בקרב עבדיך.  אם היום אני נדרש לעורר אותה, לא אוכל. אינני איש דברים. " וַיִּֽחַר אַ֨ף ה' בְּמֹשֶׁ֗ה"( שם,י"ד)! 
אפשר שמשה היה ניצל מחרון אפו של אלוהיו אילו אמר לו, 'איני יכול', ולא יסף. אבל הוא אמר גם איני יכול וגם שלח נא ביד מישהו אחר. לא עכשיו. ועד אז, עוד עבדות? האלוהים שאמר " וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י " (שם ג',ט')  לא יכול היה לסלוח למי שאומר  'תשלח',לשון עתיד,  כשיבשילו התנאים. התנאים הם עתה. ולכן " ועַתָּ֕ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" ( שם י'). כשבא מועד אי אפשר להתמהמה. ההכרעה הדרמטית היא עכשיו. עכשיו - או אתה נסוג מפחד זעמו הבלתי נמנע של המלך, או אתה מכבה את הבנה הבוער, נס לך אל צל אהלי יתרו חותנך במדבר הנוחות, ומוציא שם ימיך, ומאבד את אחיך כי יראת את החוק, ואת אלוהיך כי לא יראת את החוקה, ואת טעם חייך, כי נקראת ואמרת לאו.
אי אפשר לעמוד בצומת. או פונים לנוס ולשאת מורכני ראש את ייסורי דיכאן  אשמת הבריחה, או יוצאים להתמודד, ולסכן את החיים במאבק על האמת. שחרור. אין לך שקר גדול יותר מאשר שעבוד אדם על ידי אדם. המשעבד הוא שקר. הוא משים עצמו כאלוה ממעל- ואיננו אלוה,, ואת העבד כבהמת משא למטה ואינה בהמה, כי ברוא בצלם כאדונו.. זה שקר. מחיר המלחמה בשקר הזה, מי ישערנו כשיוצאים לקרב הגורלי. משה בוחר. "וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים, וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם" (שם ד',י"ח). אף לא מילה אחת על השליחות. על ההכרעה הרת המשמעות בין דיני מלכות לדיני שמים, על העימות הדרמטי העלול להיות טרגי. ביקור משפחתי תמים. לא יותר. שקר משום דרכי שלום. לו דיבר אמת, לא היה החותן אבי צפורה ביתו מניח לחתנו למשכן את חייו בעבור מאבק שלא יכול היה לחלץ ממלתעות התנין הגדול את טרפו. יתכן עם זאת כי יתרו נשם מן החמצן שמילא את ריאותיו של משה. 'לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם', איננו נשמע רק כברכת הדרך של כהן מדיין. יש בו צליל אניגמטי. 'אתה לא אומר, אני לא שואל, ושנינו יודעים כי אתה יוצא למסע ממנו לא תשוב. אין אלא להתפלל עליך'. 
בתחילה, הלך משה אל בני ישראל. כך אמר לו האלוהים "לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘". יציאת מצרים, סבר, תלויה ברצון לצאת ממצרים. בין סבלות מצריים, לבין תשוקת החירות ממצרים אין בהכרח גשר.  השוועה המגיעה עד האלוהים לקץ העינויים  במצרים, יכולה לדור עם תקוות לעינוגים במצרים. אם לא יעורר בלב העם את הצמא לחירות, לא תהייה תוחלת בניסיון להביא את פרעה להעניק חירות. הוא דיבר ונכשל. 
מעתה אומר לו האלוהים " בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ" (שם,ו', י"א) משה נרתע. הוא תולה את כישלונו בחולשתו כאורטור. הוא  המנהיג הכריזמטי, קוסם הנעת לבבות במילים מציתות דמיון. הוא כבד פה. הוא אינו בא אל העם בסוסים ובפרשים ולא אל פרעה במרכבות ובקשתים. הוא צריך לכבוש באומר. לשכנע נגד כל הסיכויים בפירוטכניקה של הרצאת פרקליטים מבריקים, מלך וצבא יועציו, והוא לא ממין המסימים האלה. רש"י אומר כי הוא מסרב על פי קל וחומר,   " וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י ה' לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם" ( שם י"ב). האמנם קל וחומר? האמנם דבור אל ישראל הוא קל ודיבור אל פרעה קשה, ואם כשלת בקל הזה כביכול  סופך נכשל על אחת כמה וכמה בחמור? רק אם כל שיש בקל יש בחמור, ואין. 
המספר המקראי מדייק. "וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה" ( שם, ט'). מקוצר רוח ומעבודה קשה  מוכנים בני ישראל להישאר באורך רוח בעבודה קשה? מה הוא קוצר רוח? יש שראו בביטוי המורכב הזה ציור אנטומי, כאילו עבודה מקצרת נשימות, וכאילו סרבו העבדים לצאת למסע אל מחוץ למצרים ככל מי שסובל מקוצר נשימה ונזהר ממאמץ עודף. ספק אם לכך כיוון המספר המקראי. המתרגמים והפרשנים של הכתוב לא הסכימו על פרשנות 'קוצר רוח'. היו שאמרו כי קוצר רוח הוא ייסורים , תעוקת לב, ''angustiam spiritus" כפי שתירגמו מחברי הוולגטה ובעקבותיהם המתרגמים האנגליים anguish) - צער מייסר). היו שאמרו כי קוצר רוח זה אומר כי מרוב מרוב אנחות לא נותרה בהם רוח לשמוע ( לוטר). אך נראה כי לא זה ולא זה מסביר קוצר רוח מהו.
 מה אמר להם משה? המאבק על השחרור הוא ממושך. לא על נקלה יסכים המלך לשלח את עבדיו לחופשי. היו נכונים למאבק שסופו, לא ראשיתו, הוא יציאת מצרים. אבל הם אמרו "עכשיו". אם אתה תובע מאתנו אורך רוח, אנחנו משיבים לך שקצרה רוחנו מחכות. האלוהים שלך התמהמה ארבע מאות שנה, אנחנו לא יכולים להתמהמה אפילו שעה אחת. אם לא מיד – מוטב כבר לא. יתכן כי אמרו לו מה שאמר ביאליק ב'על השחיטה' "אם יש צדק יופע מיד אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע ימוגר נא כסאו לעד", ויתכן כי משה אמר להם מה שאמר הנביא חבקוק "כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה־ל֔וֹ כִּֽי־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר" (פרק ב',ג'), והם אמרו המועד הוא עכשיו או לעולם לא, ואם ההגדרה של הציפיה לישועה היא ההמתנה עד שיבא אף על פי שאיננו רואים שבא - איננו שומעים לך.
 משה ניסה. 'כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד', לא מוכנים היו להמתין למועד, "וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב", -מלשון " יָפִ֣יחַ אֱ֭מוּנָה יַגִּ֣יד צֶ֑דֶק" ( משלי י"ב,י"ז) - ויעמוד בדיבורו. הם לא רצו להאמין, משה  'נפח' בהם אמונה, הם רצו לראות במו עיניהם את ההווה נפתח לאורך. " אִם־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה־ל֔וֹ כִּֽי־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר" אמר להם. מה אמרו לו? " שמא תאמר שאנו מחכין למשיח, והוא, הקדוש ברוך הוא, אינו מחכה". ( סנהדרין צ"ז,ב') . מה השיב להם? אפשר מה שאמר ישעיה הנביא בפרק ל' פסוק י"ח " וְלָכֵ֞ן יְחַכֶּ֤ה ה' לַֽחֲנַנְכֶ֔ם...", גם הקדוש ברוך הוא מחכה, ".... וְלָכֵ֥ן יָר֖וּם לְרַֽחֶמְכֶ֑ם כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י מִשְׁפָּט֙ ה' אַשְׁרֵ֖י כָּל־ח֥וֹכֵי לֽוֹ". בני ישראל לא יכלו לשמוע כזאת מפי משה. אם הם מחכים, והאלוהים מחכה - הם מחכים לו שיבא מיד והוא מחכה שהכל יבא במועדו שלו, ואין בין שתי הציפיות תאום זמנים. אנחנו המעונים, אין לנו זמן בשביל זמנו של האלוהים, והוא כביכול אין לו זמן בשביל זמננו שלנו. אם אנו נדונים על מה שאנו מחכים ולא על פי מה שיבא, איננו מחכים ואל יבא. על אלה, אולי, אמר לימים  רבי שמואל בר נחמני משמו של רבי יונתן  " תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא" ( סנהדרין, שם). זהו קוצר רוח. הדוחק בקץ שיבא,  סופו נואש מן הקץ.
אבל לא רק מקוצר רוח לא שמעו אל משה. גם "וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה". למה? שמא אמרו כי אם ישמעו אל משה, ישמע פרעה ויטיל עליהם עוד עבודה קשה על עבודתם הקשה? או אולי כשאמרו "עֲבֹדָ֖ה" אמרו שקשה עליהם להיפרד מעבודת גילולים בה היו שטופים. את האלילים שחילקו ביניהם אשראי על הגורלות הכירו, ובצר התפללו אליהם. האלוהים משמו דיבר אליהם משה, לא ידעו.  היה קשה עליהם להיפרד מעל ה'עבודה' ולא שמעו אל משה שדיבר אליהם בשם ה' ששלחו. כך יזכור לימים הנביא יחזקאל, " בְּיוֹם֙ בָּחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל ... וָאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם.... וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם... וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י, אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ..." (יחזקאל כ', ה'-ז'). אבל גם השערה זאת שאינה מפרשת תיבת 'עבודה ' כפשוטה, מעידה על הקושי להבין מדוע לא שמעו אל משה מעבודה קשה כפשוטה של תיבת עבודה. מחשבתו של האדם המצוי היא כי להיפך, הנדון לעבודת פרך רוצה לשמוע בשורה. אלא אם כן, עוד קודם דיבר אליהם משה כבר שברה העבודה הקשה את רוחם, והם איבדו תקווה, לא היו מסוגלים לגייס כוחות נפש לשמוע שיש אלוהים בשמים ומשה הוא נביאו. בדיכאון, עצם השמעת התיבה 'תקווה' - מדכאה.
ואפשר כי מול העבדים העבריים ששועבדו על ידי פרעה נתקל משה לראשונה במה שלימים ייקרא 'סינדרום שטוקהולם'.  שישה שבעה ימים בהם אדם שחיללו את  חירותו והוא נתון לחסדיו של בריון אלים המענה אותו, יש והמעונה מפתח תחושות של הבנה סלחנית למענה. דומה עליו כי הוא מגלה בו אנושיות כל אימת שייסורי האזיקים נפסקים על פי החלטתו לשעה, כל אימת שאיזו דרישה של צורך בנלי נענית. לפתע מתהפכים דברים, והמעונה נראה כמי שכופה עצמו על המענה. הוא נראה כאומלל על שנגזר עליו לענות.  אם בשישה שבעה ימים יכול אדם ללקות בסינדרום שטוקהולם, בשנים שעברו מאז קם מלך חדש על מצרים ועד שבא משה, על אחת כמה וכמה.  יש אלוהים  כל יכול בשמים  שנשבע לשחרר אותם מעולה של העבדות, הם כבר לא רצו לשמוע. הם כבר פיתחו מעין חיבה של סטיה למעניהם. "... אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י ...לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי"( שמות כ"א,ה').  גם זעקו שיפסיקו לענות אותם גם לא יכלו להינתק מרגשות שטיפחו אליהם, כמוהם כאישה מוכה השבה אל בעלה המכה אפילו היא יודעת כי יכנה עוד, כי באורח שאינו נהיר למי שלא חווה כהנה,  הן מאוהבות אהבה שאינה ממין האהבה אבל היא מין אהבה.
לכן , ספק אם משה דן קל וחומר כשאמר  לו לאלוהים , " הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם". אין הנדון דומה לראיה. אין בפרעה קוצר רוח ואין בו עבודה קשה, ועוד אין יודע מה הקל, לדבר אל עם ישראל מוכה הייסורים על גאולה, או  לדבר אל פרעה ולהביאו לשחרר את ישראל לגיחת תפילה במדבר. ולכן, כל שאולי אמר משה לאלוהים הוא כי אין טעם לבא אל פרעה אם עם ישראל לא רוצה או לא יכול לטפח תקוות גאולה. אם בני ישראל לא שמעו אליו להשתחרר, למה ירצה פרעה להניח להם לצאת? על מה ידבר עמו? על שיוציא אותם בעל כורחם?
 מדרשי האגדה שומרים על מסורת מדור לדור כי משה סבל מלקות בדיבור. אולי, ואלי אחרת. כאשר דיבר אליו ה' ראשונה אמר שהוא כבד פה. עכשיו אמר שהוא ערל שפתיים. היינו הך? אולי לא. כבד פה, כבר אמרנו,  אמור על משה שההנהגה מכוח כישרון רטורי כמקובל אצל יחידי סגולה הבאים לעורר את העם למהפכה, הייתה זרה לו. האיש היה מורה. לא טריבון. ערל שפתיים, לא כן. מי שבא אל פרעה לתבוע את שחרור עבדיו, ועבדיו עצמם השיבו פניו ריקם, בא אל בית המלוכה כערל שפתיים, כמי שאינו יכול לדבר בשם עם התובע חירותו. העם לא תבע. איך יבא בשמו לתבוע, ומה יאמר. הלא יהיה כמי שלשונו קפאה ושפתיו לא דובבות כי הן נבוכות מאמור דבר?
המספר המקראי אינו מגלה מה השיב האלוהים למשה. לא על קוצר הרוח, לא על העבודה הקשה ולא על ערל שפתיים. הדיאלוג תם.  אין צומת. אין הכרעות קשות. יש אחת, " וַיְדַבֵּ֣ר יְקֹוָק֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם"( שם, י"ג). הציווי העליון נכנס לזירה. לא ישראל יכולים לעכב. לא פרעה. הבטחה שהבטיח האלוהים לאברהם  "... יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה.וְגַ֧ם אֶת  הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל" ( בראשית ט"ו,י"ג,י"ד), לא ניתנה עוד להפרה, לא על ידי ישראל, לא על ידי פרעה. 
....ומשה, שוב לא היה בצומת, אלא עמד בראש המוציא לפועל של מסע ישראל לתוך ההיסטוריה, והמסע עוד נמשך והולך, ובכל תחנה ותחנה הוא מסע של אמונה ב'ואף על פי שייתמהמה בכל זאת אחכה לו בכל יום שיבא'.


ערב שבת פרשת וארא התשע"ח

ספרו של יצחק מאיר, "אשה אחת", בהוצאת ספריית מעריב, תורגם עד כה לצרפתית, לאנגלית ולספרדית. זה סיפור אוטוביוגרפי המתאר התמודדותה של אישה אחת, אמו, ושני בניה באיימי השואה.
כיהן כשגריר ישראל בבלגיה ובשווייץ.

אין תגובות:

פרסום תגובה