יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
ביום בו חנן האלוהים את האדם דעת, חננו גם בבינה. הדעת אומרת כי אין גבול למה שילודי אישה יכולים להשיג בשכלם, אם חכמים הם, אם הם מתעלים מעל החיה והבהמה שאינה יודעת אלא מה שחושי הקיום וההישרדות הטבעיים המוצפנים בה מורים אותה, ומעל לבורים ועמי ארצות שאינם משתדלים להתוודע ליותר ממה שהם זקוקים לו למעשה. באה הבינה ואומרת להם, קטנה הדעת מהשג את הכל. הכירו בה שהיא מוגבלת. היא כפנס ביער עבות שאין לו סוף, מאירה את שסמוך לה, אבל משאירה כל מה שרחוק באפלה. ואדם מה הוא? 'הולך', מיום בואו לעולם עד ליום פטירתו, ופנס שלו מאיר את מקומו - אם רוצה הוא בכך ומפנה פנסו לאחור הוא מאיר גם קצת מעברו - אבל אל עתידו לשם הולך כל יצור נוצר בזמן, אין אור הפנס מגיע, ואת אשר יחכה לו שם לא יידע אלא כשיגיע. כך נבראו הייסורים.
