על ספרו של אמנון שפירא: דמוקרטיה ראשונית במקרא

ד״ר דוד כהן-צמח,* מכון כרם ומכללת דוד ילין

אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא – יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2009

שמו של הספר מקרין, לכאורה, גישה אפולוגטית. מה לדמוקרטיה, מושג מהספרות היוונית הקדומה, ולמקרא? ואולם אם נתעלם מהמושג הלועזי עצמו ונתמקד בתוכנו של המושג, נגלה שיש מקום לגישה אחרת.

בפתחו של הספר מציג שפירא את המניע לכתיבת הספר: הרעיון שיהדות ודמוקרטיה אינן סותרות בהכרח, אלא אף עשויות להשתלב זו בזו. עקרון מנחה זה הוא הבסיס לסדרת מאמרים שכתב המחבר. הספר שלפנינו מבוסס בעיקרו על מאמרים אלה. לצורך ביסוס טענתו מתמקד שפירא בשני יסודות: 1. ערכים הומניסטיים ודת המקרא. 2. דמוקרטיה ראשונית במקרא. בהתאם לכך נחלק הספר לשני חלקים. בחלקו הראשון דן המחבר בערכים כבוד האדם, חירות האדם וערך השוויון כפי שמשתקפים במקרא. בחלק השני הוא מייחד מקום לשאלות על מבנה החברה ומבנה השלטון, המלוכה הקדומה והשאיפה להפרדת רשויות כפי שאלה עולים מכתובי המקרא. דומני שחלוקה זו יש בה טעם. לפי הבנתי, החלוקה תואמת את המקובל היום בלימודי האזרחות - לחלק את הדמוקרטיה לדמוקרטיה פורמלית לצד דמוקרטיה מהותית. אם הדבר נכון, אולי היה ראוי לשנות את סדר החלקים בספר ולהקדים את החלק הדן בדמוקרטיה פורמלית לחלק הדן בדמוקרטיה מהותית. אך זה עניין טכני שאיננו מעיב על הפן התוכני של הספר.

במבוא (עמ' 34-9) דן המחבר בהגינות במתח הקיים בין ערכים הומניסטיים לבין דת המקרא. הוא מנסה להראות שהתיאוקרטיה המקראית איננה תיאוקרטיה ממש. הוא מאמץ את ניסוחו הפרדוקסלי של רקמן שהיהדות היא "הומניזם שהאל עומד במרכזו". וכן הוא מציג את עמדת ברגמן שהומניזם אמיתי חייב להתבסס על הברית בין האל לבין האדם.

הדיון בכבוד האדם במקרא (עמ' 35) פותח בהתייחסות אל "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ומדלג בין כתובים מקראיים בתורה: סיפור גן עדן, אשת יפת תואר, דיני לווה ונושה, דין הכאת עבריין בארבעים מלקות לכל היותר, דין הלנת המת, האיסורים לעמוד על הדם, לקלל חרש ולפגוע בחלשים ועוד. הדיון בחירות האדם (עמ' 81-55) עוסק מטבע הדברים בדיני עבדים הפזורים בספרי התורה. כמובן, סיפור שעבוד מצרים ויציאת מצרים מהווה מניע מרכזי לביסוס רעיון החירות. המחבר מאזכר את מגילת העצמאות כנקודת מוצא לדיון על מאבק נביאי ישראל למען החירות והצדק. סוגית השוויון נדונה כאן תוך הדגשת מעמד האישה במקרא ובספרות חז"ל. במקביל לתפיסה הפטריארכלית העולה מכתובי מקרא שונים, נמצא במקרא גם זרם פמיניסטי מובהק ובולט. בהמשך מקדיש שפירא פרק חשוב ומעניין לנושא המלחמה ויחס המקרא לכך. הוא סבור שהמקרא איננו יצירה מיליטנטית המחייבת את המלחמה. אדרבה, ראוי להגביל את המלחמה על ידי שורת כללים וחוקים מתוך שאיפה לצמצמה עדי כדי ביטולה המוחלט.

בחלקו השני של הספר דן המחבר במונח "דמוקרטיה ראשונית". האשורולוג יאקובסן נקט מונח זה בתארו צורת ממשל במסופוטמיה. לאחר מכן בחן וולף תלמידו את הרעיון בהקשר של ישראל המקראית תוך התבססות גם על דברי אולברייט. המעניין הוא שדווקא בתוך הצבא ניתן לאתר יסודות דמוקרטיים. אשר על כן, דן המחבר בשאלת "הדמוקרטיה הצבאית" העולה מתוך פרקי המקרא (עמ' 195 ואילך). כהמשך ישיר לכך מוביל הדיון אל המצב בתקופת השופטים אשר היה כהגדרת בובר ימים בהם השלטון היה "מלכות שמים". שפירא מגדיר תקופה זו כתקופה בה השלטון ניתן בידי "העם" ולא בידי איש יחיד (עמ' 253). כאשר האל הוא מלך ישראל הרי מלכות שמים קודמת למלכות בשר ודם, כלומר: מלכות הרוח עדיפה על מלכות החומר (עמ' 257).

מכאן ואילך עובר המחבר אל הדיון בשלטון הריכוזי, כלומר במלוכה (עמ' 261 ואילך). שפירא נזקק להגדרת הדמוקרטיה היוונית, שהיא הדמוקרטיה הקלסית. דמוקרטיה זו עוצבה על יסוד שלושה כללים: פיצול השררה, הגבלתה בזמן והחלפה מוסכמת של השלטון. שלושת הכללים הללו לא נתקיימו במלוכה בעולם העתיק, לעומת זאת בישראל הקדומה הם נתקיימו לפי התיאור המקראי. כך למשל, העיקרון השושלתי היה אבן יסוד במלוכה במזרח הקדמון, אך בישראל לא הייתה כל חשיבות לערך זה כבר בימי המנהיגים הקדומים. משה ויהושע אינם מורישים לצאצאיהם את המנהיגות. גם השופטים שבאו אחריהם לא הורישו את השלטון לבניהם. לדעת המחבר, בישראל הקדומה נשמע קול מהפכני שמאס בשושלות המלכים של המזרח הקדום ושאף לחזור אל ימי "הדמוקרטיה הפרימיטיבית" (עמ' 272). המחבר סבור שתיאור תולדות שלושת המלכים הראשונים שאול, דוד ושלמה, מייצג תפיסה לפיה מלוכת בשר ודם עם כל הישגיה, היא מלוכה שמועדת להשחתה ולכישלון. הסיבה לכישלון היא התנהלות אישית ומוסרית פגומה. בשל כך כל נסיקה של המלך מסתיימת לבסוף בנפילתו. תיאורים אלו מגמתם לבטא התנגדות לעריצות. על כן מסכם שפירא "התנ"ך הקדים במאות שנים את הדמוקרטיה היוונית "הקלאסית" (עמ' 305).

עקרון הפרדת הרשויות אף הוא עולה מהמקרא. כך למשל התפיסה לפיה המלוכה והכהונה הן רשויות נפרדות (בניגוד למקובל במזרח הקדום) היא ביטוי לחשיבה דמוקרטית. הרעיון שהאל (ולא המלך) הוא המחוקק ואילו המלך כפוף לחוק, אף הוא ביטוי לתפיסה זו (עמ' 313-312). במסופוטמיה המלך עמד תמיד בראש הפולחן. בישראל, אף אם המלך הקריב קורבנות, הוא לא עמד בראש המערכת הכוהנית (עמ' 319). המשפט, אף הוא היה בעיקרו מסור לשופטים ולא למלך. המלך היה כפוף לחוק ולמשפט כאחד האדם (עמ' 327). "המסקנה המתבקשת היא, שלישראל הקדומה, ההיסטורית, אכן היו מאפיינים דמוקרטיים רבים" – מסכם שפירא.

אישית, אני שמח על פרסומו של ספר זה, גם אם לא כל רעיונותיו

הוכחו באופן משכנע. באופן עצמאי הגעתי אף אני לחלק מהתובנות המוצגות בספר. ביטוי לכך נתתי בכתובים (גילוי נאות: המחבר מסתמך בין היתר גם על פירושיי בעולם התנ"ך) ובהרצאות שחלקן מוקלט ביוטיוב. אני מאמין שחשיבה דמוקרטית היא אמנם אבן יסוד במחשבת המקרא. כמו שפירא אף אני מאמין, שניתן לחבר בין יהדות לבין דמוקרטיה.

* ספרו של ד״ר דוד כהן-צמח, והיה באחרית הימים: מלחמה ושלום בחזון ישעיהו ובסיפורי הבריאה, ראה אור בשנת 2019 בהוצאת רסלינג. כהן-צמח פירסם מאמרים בחקר המקרא ובהוראתו, נטל חלק בפירושים בסדרה ״עולם התנ״ך״ והשתתף במיזם 929 שמנגיש את התנ״ך לקהל המשכיל.  כהן-צמח הוא מורה מחונן. ראיון אתו תוכלו לקרוא כאן.