יום ראשון, 28 בינואר 2024

האם נספר לילדים על השואה? על ספרה של יעקבה סצ׳רדוטי, מה נספר לטף? עיון בספרות שואה לגיל הרך

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית


יעקבה סצ׳רדוטי, מה נספר לטף? עיון בספרות שואה לגיל הרך, הוצאת מאגנס, ירושלים תשפ״ג 2023, 251 עמודים

הספר יצא בסדרה ׳עיונים ומחקר בספרות ילדים׳, שמוקדשת לספרי מחקר עיוניים הבוחנים את השדה של ספרות הילדים העברית והכללית כחלק ממסורת המחקר הספרותי.

המחברת היא פרופ׳ יעקבה סצ׳רדוטי, חוקרת ספרות וספרות ילדים במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. הספר הוא המשך לשיעוריה של המחברת, ולספרה ״וניגון הגורל: השואה בקומיקס 1958-1942״, עולם חדש 2018.

אדם נכנס לחנות ספרים ועל המדף הוא רואה ספר הנושא את הכותרת ״מה נספר לטף?״ הכתובה באדום על רקע צהבהב-כחלחל ואיור של צעצועי עץ: חייל מחייך וסוס נדנדה. המחשבה הטבעית במקרה כזה היא שהספר עוסק בסיפורים נחמדים לגיל הרך. השואה כלל איננה נזכרת על הכריכה החיצונית של הספר, ומי היה מעלה על דעתו שמדובר בספר מחקר העוסק בספרות ילדים על השואה? הכיוון הזה מתברר לראשונה רק מעמוד השער של הספר שבו מודפסת באותיות קטנות מתחת לכותרת ״מה נספר לטף?״ כותרת משנה המבארת את טיב הספר ״עיון בספרות שואה לגיל הרך״. 
ספרות שואה לגיל הרך? שואל את עצמו האדם המצוי. האם אפשר או רצוי להביא לילדים רכים בשנים סיפורים על התופת הנאצית וזוועותיה? סיפורים על שכול, עינויים, רציחות ומאבקי הישרדות בעולם אכזר?
לילדים הרכים, בהבדל מהמבוגרים, אין יותר מדי חופש בחירה בעניין הסיפורים שייכנסו לעולמם. הרי הם עדיין אינם יודעים לקרוא, אינם הולכים באופן עצמאי לספריה להחליף ספרים ובוודאי ובוודאי שאינם יוצאים לרכוש לעצמם ספרים. הם תלויים לחלוטין במזון הרוחני שהמבוגרים מספקים להם: ההורים וקרובי משפחה, גננות ומורים לגיל הרך. הספרות המקובלת לגיל הרך בעולם המערבי של היום, בוחרת בנושאים הקרובים לעולמם של הילדים, ושואפת להעביר להם מסרים חינוכיים-ערכיים, להקנות להם ידע רלוונטי על העולם, ולא פעם אף להקנות להם הרגלי בריאות ועצמאות. הספרות היא גם אמצעי חשוב לחינוך לשוני וספרותי. ולמראה הספר החדש נמשיך לתהות: אילו מילים ומושגים נרצה להקנות לילדים הרכים? האם מילים כמו שואה, גטו, גירוש, טרנספורטים, מחנות ריכוז ומוות, נאצים, יריות, מגפי קלגסים, יתמות, ומוות מקור, רעב, שריפה ומעשי אלימות קשים שלא ברא השטן? האם זה נכון מבחינה מוסרית להכניס אימה לעולמם? ואתם, הסבתא והסבא, מה תבחרו להעניק לנכדתכם בת החמש: את ״פו הדוב״ או ספר על השואה? ואם לא די בכך, האם בימים אלה אחרי הטבח המחריד של השבעה באוקטובר 2024, וטראומת החטופות והחטופים הקורעת את לבבותינו, מתאים לספר לטף על השואה?
השאלות הנוקבות הללו ממש מזמינות באופן פרדוכסלי לעיין בספר. ויש לציין שמדובר בספר מחקר חשוב, יסודי, מעמיק ורחב אופקים.
כמקובל בספרי עיון בא בראש הספר פרק ה״תודות״ הקלאסי, והתודה הראשונה והמצמררת היא ״אתם, הילדים שלא זכיתם לגדול; אתם הילדים שנכפה עליכם לגדול מהר מדי, הספר הזה גדל בזכותכם״.
לספר שלפנינו שבעה פרקים וביבליוגרפיה. אין בו מפתחות עניינים ונושאים שבוודאי היו יכולים להיות לעזר לחוקרות וחוקרים.
שמות הפרקים מלמדים על תכני הספר בצורה מדוייקת, פיוטית ומתאימה לעולמם של ילדי הגיל הרך, וסבתותיהם וסביהם, שהם הנשאים העיקריים של זכרון השואה בימינו כבני הדור השלישי והרביעי לשואה:
פתאום עכשיו פתאום היום
חלון משקיף לים התיכון
רק חולם להיות אדם
סוחבים ביחד סל אחד
לא בכתה כי איתה בובתה
מילים שלא אמרנו היכונות בשתיקה
אל תשכחו לזכור ותזכרו לשכוח: הערה לסיום

פרקו הראשון של הספר עוסק בהבטי היסוד לדיון, כפי שניתן להיווכח מרשימת נושאיו:
אתה מעצב את הישראלי של הדור הבא
הלפיד עובר עכשיו מיד ליד
תגיד לו עזוב, אל תשאל


בפרק הזה עוסקת המחברת בתהליך הבנייתו של הזכרון הקיבוצי הישראלי על ההשמדה השיטתית על יהדות אירופה, משנות הארבעים ועד היום. חבל שאין בו התייחסות לשואת יהדות המזרח, צפון אפריקה ופרעות הפרהוד.
המחברת מדברת בצדק על המתח בין תפיסת השואה כחוויה ישירה-אישית לתפיסתה כחוויה עקיפה, כאירוע היסטורי-לאומי ומציינת כי בימינו ניכר הנסיון המוסדי ההגמוני לאזן בין שתי החוויות, הישירה והעקיפה.
היא סוקרת את התוכניות החינוכיות השונות של ״יד ושם״ ושל ״משרד החינוך״ ועוברת לנושא החקיקה בעניין. בשנת 1953 חוקקה כנסת ישראל את חוק החינוך הממלכתי התשי״ג-1953 שהדגיש את הלך הרוח האידאולוגי-ציוני-לאומי שעל ברכיו התחנך הדור הצעיר אז. בשנת 1980 הכניסה הכנסת תיקון לחוק הזה ונוספו בו המטרה ״תודעת זכרון השואה״. ולראשונה נכללה השואה כנושא חובה בלימודי ההיסטוריה של עם ישראל בחטיבה העליונה, וכעבור כמה שנים גם בחטיבת הביניים. במקביל לכך התחילו להתמסד המסעות לפולין. בשנת 2000 נכנס תיקון נוסף לחוק החינוך הממלכתי. את המטרה ״להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל ועל תודעת זיכרון השואה והגבורה״ החליפה המטרה: ״ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבדם״. בשנת 2010 כתב מבקר המדינה שיש להטמיע את תודעת השואה במערכת החינוך כחלק בלתי נפרד של הלמידה.
השואה זוכה בימינו לתהודה גם בתרבות הפופולרית, בישראל ובמידה מסויימת גם בעולם, והשינויים שחלו בחברה הישראלית הביאו אל ספרות הילדים את הסוגה החדשה הזאת - ספרות שואה לגיל הרך. בספרות זו העמידו במרכז את הפרט ואת גבורת ההישרדות היומיומית, נתנו מקום לחסידי אומות העולם. 
משנות התשעים של המאה העשרים ועד עכשיו ראו אור 31 ספרי שואה לגיל הרך (חלקם מתורגמים) - דהיינו ספרים לילדים בגיל 4 עד 7. ויש לשער שלפחות לחלק מהם יש תפקיד בתוכנית הוראת השואה בתוכנית הלימודים לגיל הרך של משרד החינוך. ברשימת הספרים הזאת בולט חלקן של הנשים-המחברות. אמנה כאן כמה מהספרים שנזכרים בספר:

אבא קובנר, משהו על לויתנים (1989)
בת שבע דגן, צ׳יקה הכלבה בגטו (1991)
רשל אוספטר-דויב, ילד כוכב (2008)
איריס ארגמן, הדובי של פרד (2009)
דבורה קיפניס, המפוחית של שמוליק (2011)
טומי אונגרר, אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע (2014)
תמר מאיר, חנות הגלידה של פרנץ׳סקו טירלי (2017)
איילה פרץ, אצטרובל ברוח (2020)
על אלה הייתי מוסיפה את סיפורה של סבינה סעד, הסיפור המופלא של כוכבי השמיים וכוכבי הארץ: סיפור קטן לילדים.

הספר החלוצי שלפנינו דן בספרות הילדים לגיל הרך ומתייחס אליה בראש ובראשונה כאל ספרות. הוא מתעמק בטיבן ובערכן הלשוני של היצירות ובפן האיורי והאסתטי שלהן, שהוא חשוב מאד בספרות ילדים בכלל ובספרות לגיל הרך בפרט.
הפרקים ׳חלון משקיף לים התיכון׳, ׳להיות אדם׳ ו׳סוחבים ביחד סל אחד׳ עוסקים במהותם המבנית-אידאולוגית של שלושה ערכים מרכזיים בספרות השואה לגיל הרך: הלאומי, המוסרי-הומני והמשפחתי-שושלתי; בעיצובם, בייצוגם ובהנחלתם ביצירות. שני הפרקים העוקבים, ׳לא בכתה כי איתה בובתה׳, ו׳מילים שלא אמרנו היכונו בשתיקה׳, מתמקדים בשימוש ב׳אובייקט מעבר׳, ב׳דמיון ילדי׳ וב׳שתיקות טקסטואליות׳ כחוטים המקשרים בין הילד מכאן לילד משם, ובונים הזדהות ושימור זיכרון כאלמנטים המבקשים לשלב באופן אקטיבי את הנמען המבוגר ביצירה.

 ביצירות המקור שולט הנרטיב הציוני. רק ישראל תספק ליהודים הגנה מדורשי רעתם:

אל דאגה, ילדים!
לכם לא יקרה דבר כזה ולא דומה לזה!
בינתיים קמה מדינת ישראל,
ואתם מרגישים בטוחים וגאים.
אתם נולדתם בה,
ואתם יודעים ותדעו להגן עליה בכל מקרה!

טייטלבוים עליזה, סיפורה של לולו, חולון 2014, עמ׳ 37

השואה עוררה, מעוררת ותעורר סוגיות תאולוגיות כבדות. אבל בגלל גילם הצעיר של הילדים הן מהדהדות במשורה ובעיקר בדברים על כוחה של התפילה ושל האמונה.
המחברת כותבת בסיום ספרה: ״אל תשכחו לזכור וזיכרו לשכוח״ (עמ׳ 236). ספרות שואה טובה לגיל הרך משדרת לילדים שיש לזכור את העבר אך גם לשכוח כדי לזכור את נקודות האור שבתוך האפילה.
ספרות השואה לגיל הרך היא סוכנת זכרון. היא נוגעת בכאב אך ׳״איננה מחטטת בפצע הפתוח… היא ממקמת את האירוע ההיסטורי בתוך הזכרון הקולקטיבי, בתחילה כפרשנות אישית ילדית ולכשיגדל הילד כפרשנות קולקטיבית״ (שם).
ספרות ילדים נמדדת כמו כל ספרות בערכה הפואטי ומבחינה ערכית יש חשיבות בהפניית הזרקור לרגעים של חסד וסולידריות אנושיים לאו דווקא להבטים הירואיים.
אהרן אפלפלד כתב שקורבנות השואה נזכרים הרבה פעמים כמספרים ולכן תפקידה של הספרות לשחזר את הדמות האנושית שמאחריהן, וזה נר לרגלי ספרה החדש של יעקבה סצ׳רדוטי.

הספר אינו פותר ואינו יכול לפתור את הסוגיות הכבדות שיצרו ויוצרות ויכוח מר ונמהר על תקינות החשיפה של ילדים בגיל הרך לשואה. שוב צפות מאליהן השאלות:
האם נכון לחשוף ילדים לזוועות? האם הן לא ימוטטו את תחושת הבטחון שלהם ותהיה לה השפעה טראומטית עליהם? האם ניתן בכלל לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? ואם נעלים את השואה מהדור הצעיר האם לא נהיה משתפי פעולה עם הנאצים? (עמ׳ 17)

אי אפשר לחתום סקירה זו בלי לשאול: האם ספרות ילדים על הטבח של השבעה באוקטובר 2024 תסייע לתווך את הזוועה לצעירי הדור? האם תיכתב ספרות כזאת? ימים יגידו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.