שמו ׳אבו עלי׳ - סיפור

אסתר ספדיה, מורה בדימוס כותבת סיפורים קצרים על בני אדם

שמו ׳אבו עלי׳ - סיפור

השבוע לפני כעשר שנים הלך לעולמו אבו שמואל, הלא הוא אבו עלי. שמו הפרטי ושם משפחתו המקוריים לא נכתבו אפילו על מודעות האבל, שגדשו את לוחות המודעות בשכונה. "אבו עלי איננו כי לקח אותו אלוהים" - כך עברה השמועה בשכונה. 

הפסלטריון האלוהיסטי ומבחן הפתע בביתו של פרופסור זליגמן

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ומעשה שהיה כך היה. בעת לימודי לתואר שני במקרא חשקה נפשי בקורס על ספר תהלים, וזה התקיים להפתעתי בביתו הפרטי של פרופסור י״א זליגמן. הפרופסור ביקש להכירני לפני תחילת הקורס, והזמינני לביתו שבגן העשרים, בשכונת בית הכרם השלווה שבירושלים. אז נחשפתי לראשונה לספרייתו האגדית שכיסתה את הקירות מהמסד ועד הטפחות. ובעוד לבבי נע כנוע עצי יער מפני רוח הזמינני הפרופסור לחדר הסמוך, הצביע על פסוק מצוייר ביד אומן (מעשה ידיו) התלוי ממוסגר על הקיר: ״בְּשׁוּב יי שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל״, ושאלני מהיכן הפסוק. ״זהירות, מלכודת!״ צייץ בקירבי קול מטריד. הרי ברור כשמש שזה פסוק מתהלים, והוא אפילו מופיע בו פעמיים, אז מדוע הוא שואל? ״כאן המילכוד״, המשיך הקול המצייץ, ״זה מבחן פתע כדי לראות אם תדעי אם הפסוק הוא ממזמור יד או ממזמור נג״. ואז שמעתי את עצמי שוברת את הדממה שנשתררה ואומרת: ״הפסוק מתהלים יד״. החיוך הכמעט בלתי מורגש שעלה על שפתותיו של פרופסור זליגמן היה רגע מכונן בחיי המקצועיים. הוא הסכים לקבלני כתלמידתו!

ביתו של פרופ׳ זליגמן. ׳גן העשרים׳, ירושלים

בראשית א - מעמד האדם בעולם

האסופה: על ספת הפילולוג: היבטים פסיכולוגיים בספרות המקרא (בית מקרא סט,ב תשפ״ד) - תכנים ואתגרים מחקריים וחינוכיים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מוסד ביאליק

כרך סט,ב (תשפ“ד) של ׳בית מקרא׳, הוא חוברת נושאית בעריכת רות פידלר ומיכה רואי שנושאה: על ספת הפילולוג: היבטים פסיכולוגיים בספרות המקרא, והופיעה בהוצאת מוסד ביאליק.

על השמות המשונים של החלוצים ובני נהלל הראשונים

כל החלומות, הפנים והשמות

על השמות המשונים של החלוצים ובני נהלל הראשונים

אוריאל בן עמי, בן נהלל, סופר, משורר ומרצה לתולדות הארץ ותנ"ך.

משה דיין היה מופתע. התקשרתי אליו, לפני כ- 40 שנה, במלאת 60 שנה ליסוד נהלל, שבה גדל, בבקשה לראיין אותו לרדיו ב"קול ישראל", שם עבדתי.

- "תגיד, שם דודתך הוא "מזהירה"? הוא שאל בטלפון. זה היה אחרי כ-60 שנה שלא ראה אותה, בת כתתו, בבית הספר היסודי בנהלל. למזלי, זכרתי שסבא וסבתא החלוצים, העניקו את השם המוזר הזה לדודה שלי. כשהייתה בת 16 ברחה ממנו ושינתה את שמה ל"רות". משה דיין כבר לא היה מעודכן, ובכל זאת נתן לי ראיון ל"קול ישראל". לשמות המשונים שקיבלו האחרים, בני הדור השני לחלוצים, נגיע בהמשך.

על ספרו של חגי דגן, קץ הפלאות: פנטזיה בתנ״ך

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

חגי דגן, קץ הפלאות: פנטזיה בתנ״ך, הוצאת אידרא: הסדרה לפילוסופיה יהודית, תל אביב תשפ״ד 2024, 327 עמודים

חגי דגן הוא סופר, משורר וחוקר, מחבר הספרים: המיתולוגיה היהודית (מפה 2003), האל האחר (עם עובד 2016), שדים יהודים (אוניברסיטת תל אביב 2019).

החידוש בספרו ׳קץ הפלאות: פנטזיה בתנ״ך׳, הוא ההצעה לקרוא חלקים מן המקרא לאור מחקרים מתחום התיאוריה של הפנטזיה. הספר נפתח בדיון רחב ומרהיב על הפנטזיה. במאה הי״ח רווחה הדעה שבעבר היה קסם בעולם וכיום הוא נעלם. ואז הסופרים בראו מעין שכבה עודפת על המציאות, שמתפקדת כשכבה קסומה בתוככי העולם שהכחיד את הקסם. ספרות הפנטזיה ׳פתחה את שעריה לכל הנידחים והמגורשים: לפיות ולגובלינים, לשדונים ולאלים העתיקים שנידונו לשכחה. היא חידשה את הקשר עם האפוסים הגדולים שבהם עוד נשמעה שריקת הרוח הפגאנית במדבריות או בחשכת היער׳ (עמ׳ 17).

על הסרט ״תה שחור״ Black Tea

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אם חיפשתם סרט עם מרוצי מכוניות פראיים, סוכנים חשאיים, נבלים שמחפשים להרוס את העולם, מזימות בינלאומיות, טכנולוגיות עתידניות ויפיפיות עוצרות נשימה, ״תה שחור״ הוא לא הסרט בשבילכם.

״תה שחור״, סרטו של בכיר במאי אפריקה היום, עבדרחמן סיסאקו, 2024, מתנהל בקצב לא ידוע בעולם המערבי התזזיתי - לאט! זה סרט פיוטי, עדין ורגיש המתנדנד בין מציאות לחלום ועוסק בנושאים הנצחיים של אובדנים, החיפוש אחר אהבה ואושר, יחסי אבות ובנות, נשים וגברים, זהות, חקירה עצמית והיחס למהגר-השונה. 

׳הנערה ששיחקה באש׳ או המסתורין האפל של ספרות המתח

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מודן

על: סטיג לרסון, הנערה ששיחקה באש, משוודית: רות שפירא, מודן הוצאה לאור, 2010

אני ממש לא מאמינה שאני כותבת את זה. מה פתאום שאכתוב על הספר הזה? שבוע הספר העברי, כבר עבר חלף לו, וממילא אני מפרסמת בבלוג רק המלצות על ספרים שהטביעו את חותמם על התרבות, או לפחות ראוי שיטביעו, ואם לא על התרבות אז לפחות על כמה אנשים, ואם לא על כמה אנשים אז לפחות על איש אחד. אבל על הספר הזה? על ספר כזה? איך בכלל הגעתי אליו? 

פגשתי אותו מונח על הגדר סמוך למיכל מיחזור הנייר. כאילו מישהו החליט לתת לו הזדמנות אחרונה לפני שילך בדרך כל נייר, ויגרסוהו ויהפכוהו לעיסה מבעבעת. הוא הביט בי במבט מתחנן, אבל אני הקשחתי את לבי. ׳588 עמודים׳, אמרתי לו, ׳אתה יודע כמה שעות זה? ואני אין לי זמן לנשום! אבל הוא התחנחן ואמר. ׳מה אכפת לך? ממילא את הולכת לספריה הלאומית. תניחי אותי בכוננית הספרים לכל דורש, אולי מישהו יאמץ אותי׳. ידי נשלחה לכיוונו. טעות ראשונה. רפרפתי בעיני על המשפט הראשון. הטעות הפטאלית! הוא לקח אותי בשבי, ולא יכולתי להתנתק ממנו, עד שבלעתי אותו על כרעיו ועל קרבו. עד תומו. עד השורה האחרונה.

משפחת קמונדו היהודית: ממרומי הגדולה לרצח באושוויץ: על ספרו של דה ואל - מכתבים לקמונדו

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אדמונד דה ואל, מכתבים לקמונדו, מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2024

ההיסטוריה מתרחשת. 

היא לא העבר, 

היא השתלשלות ממושכת של הרגע. 

היא משתלשלת בידינו. (עמ׳ 163)

הרגע סיימתי לקרוא את ״מכתבים לקמונדו״, נפעמת ונרגשת. רוצה לשתף אתכם בחוויה. 

הספר הוא אוסף מכתבים דמיוניים למואיז קמונדו המת. המכתבים יוצרים מתח מתעצם ומהם נחשפים אט אט קורותיה של משפחת קמונדו. סיפורה מתחיל באיגרא רמא של החיים בתענוגות הממון האגדי, התרבות והאומנות, ומסתיים בבירא עמיקתא של השואה ורצח צאצאי המשפחה באוושוויץ.

בתו של מואיז נישאה לליאון ריינאך איש תרבות ומוסיקה שהיה עשיר עד כדי אבסורד, אפילו על פי אמות המידה של קמונדו, וגורלו התהפך עליו בדיוק על פי אמות המידה של הנאצים. בגסטפו נכתב עליו: ״ר׳ הוא בעל מאפיינים יהודיים טיפוסיים (אף מעוקל, שפתיים דקות, נימול, לא מוסרי)״ בצירוף המלצה שיישלח עם משפחתו בטרנספורט הבא של היהודים.