על הוראת השואה וציונות

פרופ' חנה יבלונקה, אוניברסיטת בן גוריון

מאחרי דברי היה הרצון לגרום למישהו בארץ הזו להרהר אחר האמיתויות המוסכמות ושיגרות החשיבה העייפות שהורסות פה כל חלקה טובה ולא רק בתחום החינוך.

אני מבקשת לכתב את הדברים בנקודות.

ראשונה - המאמר דבר על קלות הדעת והשטחיות המאפיינות את דרכו של משרד החינוך שאחת ליומיים מנחית נושאים חדשים, בדרך כלל פופוליסטיים, מבלי לבדק סדרי עדיפויות, כח אדם, וכמובן מצבת שעות או כל היבט אופרטיבי אחר. המורים נאנקים, מופקרים בשדה וחסרי אונים ומיואשים.

שניה - אינני תמימה להאמין כי רק מערכת החינוך יכולה לבדה לשנות את מחלותיה של החברה הישראלית. לילדים יש גם הורים וחברים שהשפעתם היא כנראה גדולה יותר, ובכל זאת מאחר ואני בעברי מורה ומשרד החינוך הוא תחום התייחסותי, הופנתה הבקורת לשם.

שלישית - באשר לעניין השואה. מזה שנים רבות אני משוכנעת שמתבקשת התלבטות מהו הנושא שכדאי שהוא יהיה זה שיזכה כשהוא לעצמו ליחידת חובה לבגרות. הצעתי את מלחמת העצמאות כקצה חוט לחשיבה וגם כבסיס לערעור של האכסיומה שזו חייבת להיות דווקא השואה. בודאי לא באופן שזה נעשה כיום.

אבהיר כמה נקודות לחשיבה:

האם החברה הישראלית הגדירה לעצמה ביושר למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על השואה? האם באמת מה שקרה ליהודי מרוקו ואלג'יר זו שואה? וליהודי גרמניה עד 1938? יותר מכך. האם השואה היא פרק לימודי בפני עצמו בבחינת המקובל 1933 - 1945. המדבר אך ורק על השואה על מה שעוללו הגרמנים האוקראינים הליטאים וכו‘ לעמנו אין בו להערכתי שום מסר חינוכי. אני מאד מקווה שתלמידינו בכתות יו“ד וי"א כבר יודעים עמוק בנפשם שלא תרצח הוא כלל נקוט. בודאי שצריך לדעת את העובדות הבסיסיות אודות הדרך לפתרון הסופי, שיטת המחנות, האיינזאץ גרופן, האידיאולוגיה הנציונל סוציאליסטית, אך לא כמטרה לעצמם. מטרה שעוד מחוזקת בהדגשה שניתנת במערכת למסעות לפולין שרק מי שמרמה את עצמו לא יראה גם בהם חלק מלימוד השואה. בשני הקצוות של השואה מצויים שני פרקי הסטוריה חשובים, להערכתי, לא פחות ואולי יותר, מהשואה. הראשון בהם הוא העולם היהודי העשיר העצום והפורח של יהודי אירופה שנמחק מעל האדמה. עושר תרבותי זה לא מוכר על ידי תלמידינו במסגרת אותה תפיסה כוללנית הנוהגת כיום במערכת החינוך שיש להקל. בודאי שאין קלות בהתמודדות עם ’הדרשה‘ של הזז או מאמריו של אחד העם או ההסטוריוגרפיה של דובנוב או כתביהם של מאפו ותיאוריו וסיפוריו של עגנון, שלא לדבר על המשורר יצחק קצנלסון. אך מבלי להכירם, מבלי להכיר את תרבות תנועות הנוער מה בדיוק יש לחפש אצל השואה או אצל הצער על החורבן הגדול? ילדי ישראל אפילו לא יודעים עובדתית כי העם היהודי הוא עם אירופי. ובמסגרת ההכנה למסע הקרוי ’את אחי אנכי מחפש‘ הם מקבלים הרצאה משעממת בת שעה וחצי ששמה ’אלף שנות יהודי פולין‘. אין צורך שאפרט כאן מה דעתי. לימוד תרבות ענק זו מגן הילדים היא משימה שחייבים להתמודד עמה. היא נושאת ערך חינוכי אמיתי, עמוק, וככזה גם יאריך ימים.

בקוטב השני מצוי סיפור הניצולים לאחר המלחמה. כאן לפנינו סיפור של בחירה!!!! בחיים ובבניה במקום במעגלי שנאה ונקמה. אין עוד ערך חינוכי חשוב מזה. אגב גם בדיאלוג שלנו עם ערביי ישראל.

שני הקטבים הללו בעצם לא נלמדים כלל. כך נותרנו עם מה שכיניתי הפורנוגרפיה של הרוע שהיא מרגשת, מציצנית, יש בה פירות מיידיים לכאורה שמתאדים מהר מאד ומגדלים דור שלא מבין מהי נורמליות.

לבסוף, הדגשת השואה במימדים בה הדבר נעשה כיום, סותרת את ליבת הציונות. זהו תג מחיר שעבורי הוא קשה מנשוא.

ויכוח הוא סם החיים!!