עבי קלדרון, בית ספר רנה קאסין
ספר איוב דן בשאלת הרוע בעולם שהוא, לפי בראשית א, טוב ואפילו טוב מאד. בדתות פוליתיאיסטיות אין בעיה. יש אל טוב ויש אל רע. בדת מונותיאיסטית נוצרת בעיה. האם אלוהים איננו מסוגל להתגבר על הרוע ולחסלו?
האם הרע גורם לנו להעריך וליהנות מהטוב? ספר איוב למרות שנכתב הרבה לפני השואה, הוא בעצם ספר שראוי לקרוא אותו (גם) לאור השואה. אחת הטענות הנפוצות שמנסה להסביר את התנהגות אלוהים בשואה היא שחטאנו ולכן בא העונש (תיאודיציה). חבריו של איוב מאשימים אותו שחטא, ולכן הוא סובל. בסוף ספר איוב נאמר שאלוהים זעם על הרעים והצדיק את איוב, שטען לאורך כל הספר שלא חטא כלל. דברי אלה המושמים בפי אלוהים, פוסלים את הטיעון שהשואה היתה עונש. (שלא לדבר על כך שגם אם זה עונש, אין שום פרופורציה בין החטא לעונש, ובוודאי שאין כאן מידה כנגד מידה).
אלוהים מתערב עם השטן שגם אם ניקח את כל רכושו של איוב ונפגע בגופו הוא ימשיך להאמין. אלוהים רוצה לדעת אם בני האדם מאמינים ואוהבים אותו באמת או שזוהי אהבה התלויה בדבר, וברגע שיילקח הגמול תעלם האמונה. מצד אחד הסקרנות הזאת של אלוהים היא טבעית ומובנת, אולם מצד שני בסוף הספר אלוהים מתבייש לספר לאיוב את האמת, שהכול התחיל מהתערבות טיפשית בינו לבין השטן. אלוהים היה צריך לומר לשטן אולי אתה צודק, אבל לצערנו הרב אסור לעשות התערבויות סדיסטיות מסוג זה לצדיק מושלם. לאחר השלב הראשון אלוהים נגרר לשלב השני של ההתערבות. הוא מוצג כמהמר שמוכן להמר על כל הקופה ובלבד שלא יצא מהקזינו בבושת פנים. אלוהים גם מאשים את השטן שהוא הסית אותו נגד איוב לבלעו חינם, אבל מי שהתחיל את הדו שיח הוא דווקא אלוהים.
תשובת אלוהים לאיוב היא חידתית. רוב המפרשים טוענים שאלוהים מתחמק מתשובה. איוב שאל על בעיית הצדק ואלוהים נותן הרצאה משעממת של שלוש שעות על פלאי הטבע. אולם פירוש זה איננו קולע למטרה. עצם ההופעה של אלוהים לאיוב מראה שהוא איננו אדיש לגורלם של בני האדם. ואם אדם סובל אין זה אומר בהכרח שהוא חוטא, יתכן שאלוהים מנסה את האדם. האדם איננו מרכז העולם. פרוש מעניין נותן החוקר מתתיהו צבת. הוא טוען שניתן להבין מדברי אלוהים שהוא אחראי על עולם הטבע. בעיית הצדק היא באחריותם של בני האדם. פתרון זה לא נאמר במפורש בדברי אלוהים, משום שהוא מהפכני וסותר את כל התנ"ך. אלו המחבר היה אומר זאת במפורש ספר איוב לא היה נכנס לתנ"ך.
אלוהים מחזיר לאיוב את כל מה שנלקח ממנו פי שנים, בהתאם לחוק הגנב בשמות כא37-כב3, אולם בנים ובנות הם לא בדיוק צאן וגמלים שאפשר לנפק פי שנים.
הסוף הטוב של ספר איוב הוא סכריני והוליוודי, ולא מתאים לסופר כל כך גדול. אולם כנראה שללא סוף טוב הספר לא היה נכנס לתנ"ך. החוקר דוד קלינס טוען שבסוף ספר איוב הסופר "נרדם בשמירה" משום שאם בתחילת הספר איוב הוא מיליונר, בסופו הוא מלירדר. יוצא שהשטן והרעים צדקו: צדיק וטוב לו רשע ורע לו.
את דברי איוב בסוף הספר אפשר לפרש כדו-משמעיים. מצד אחד אפשר לומר שאיוב מודה בחוסר הבנתו את אלוהים והעולם, אולם מצד שני דבריו "ידעתי כי כל תוכל" מב2, זה בדיוק מה שאיוב טען לאורך כל הספר. הוא לא שלל את כוחו של אלוהים, אלא את חוש הצדק של אלוהים. "ולא יבצר ממך מזימה מי זה מעלים עצה מבלי דעת" מב2-3. איוב מצטט את אלוהים "מי זה מחשיך עצה" לח2. הסופר קורץ לקורא, ומזכיר לו את המזימה שנרקמה בין אלוהים לשטן מאחורי גבו של איוב. מה שבולט במיוחד הוא השתיקה של איוב לאחר תשובת אלוהים. אפשר לפרש את השתיקה בצורה חיובית, איוב מקבל את תשובת אלוהים, ואיוב נמצא במצב של עילפון לאחר התיאופניה של אלוהים. איוב חזה מצב זה מראש בפרק ו. אלוהים לא הופיע בקול דממה דקה, כדי שאפשר יהיה לנהל דו שיח אמיתי, אלא הוא הופיע מן הסערה (איוב לח1). אולם השתיקה הזאת של איוב היא מוזרה, במיוחד אם אנו זוכרים את "המרץ המילולי" שלו לפני הופעת אלוהים. איוב איננו מוכן לקבל את דברי אלוהים ומעשיו. זוהי שתיקה טעונה ורועמת. האקורד שבו ספר מסתיים, הוא זה שמשאיר את הטעם הסופי. סיום הספר בשתיקה גורם לקורא לחשוב על משמעות השתיקה של איוב, כשם סיום ספר יונה בדברי אלוהים ליונה, גורמים לקורא לחשוב על משמעות דבריו של אלוהים.
יישנן חוויות מכוננות ואיומות כמו השואה, שבהן אוצר המילים שנוצר על ידי בני האדם לא מסוגל למלא את ייעודו, ולתאר את הזוועה הנוראה מכל. השתיקה שווה זהב.
.."יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה
השבמחקא"ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ".
גם הרמב"ם במורה נבוכים, מורה נבוכים, חלק ג פרק כב אומר שסיפור איוב בא כמשל ולא כעדות היסטורית להתרחשות שהיתה אי פעם
ריש לקיש גם חושב שסיפור איוב הוא משל ושאיוב לא היה ולא נברא.
אך לענייננו זה לא מה שחשוב אם היה או לא היה אלא מה יש ללמוד מסיפור איוב אשר דן בשאלות בסיסיות הסובבות בעולם האנושי כמו שאלת הצדק ותגמול הבחירה החופשית ועד כמה האדם יכול לשלוט או להתמודד בגורלו .
העובדה שעוררה בי תמיהה וזעם כאחד כבר בתחילת הספר היא ההתערבות של שני כוחות הטוב והרע ( כאשר הרע הוא תולדה או תוצר של הטוב קרי השטן יצירתו של האלוהים ( כבר נשמע פרוכסלי) על חשבון גורם שלישי נטרלי שלא עשה רע לאיש.
אלוהים יצר את הטוב והרע כולל את השטן . השטן מתמודד עם יוצרו משמעות הדבר במקרו הגולם יוצא נגד יוצרו. ודברים כאלו עלולים או קורים לפעמים במציאות. זה יכוללהיות גם בין בני אדם כאשר לימדת מישהו הקנת לו ערכים הפכת אותו לאיש והוא לא רק שבוגד בך אלא מתנשא מולך ואפילו שם אותך לצחוק בעייני הכלל.
כוחות הטוב והרע הנאבקים ביניהם על חשבון האחר ידועים לנו לא אחת מחיי היומיום שלנו והשילוש הזה קיים עד היום אתה מוצא את זה כמעט בכל חברה ארגונית כמו משרדי ממשלה כאשר אחד רוצה לקדם מישהו והשני שם לו רגל , או מאבקי כוח בין קודקודיים על חשבון החייל הפשוט או אפילו הקצין בצבא, אפילו בין רופאים על חשבון הפצינט וגם באקדמיה . הגורמים לכך יכולים להיות קנאה, רצון להתקדם בסולם בכל מחיר אפילו בדחיפת מרפקים ואפילו על חשבון מישהו אחר.
אלו שתי נקודות לעיון הקורא שעולות כבר מתחילת הספר.
אשר לאלוהים ולשואה. השואה היא ההוכחה הטובה ביותר לאי היותו של האלוהים כאל טוב ומטיב התורה רומזת על כך כבר בסיפור המבול שהוא השואה הראשונה בהיסטוריה שנגרמה על ידי אלוהים " כי ניחמתי כי עשיתים". ובו טבעו על לא עוול בחובם נשים וטף וחיות שלא חטאו ולא עשו שום רע. כך ששה מליון יהודים. אלוהים של התנ"ך אינו אלוהים
שכולו טוב זה מתחיל מכך שהוא דורש תמורה לכך שברא את האדם. הוא הולך על בטוח האדם חייב לו תמורה לעצם היותו ואם לא יתן לו תמורה לסיפוק " האני שלו" אוי ואבוי יש אפילו כף הקלע ויש עולם ומלואו של גיהנום מתחת לאדמה. בקיצור האלוהים של התנ"ך הוא אלוהים אנוכי מאוד תוקפני ודורש שיכבדוהו.
נקודה אחרת פילוסופית משהוא שהספר מעלה שבלא רע קשה להבין או להעריך את הטוב .
אפשר לכתוב ספר על הנושא אסיים ואומר שהמאמר שלך יפה מעלה שאלות בסיסיות חשובות של הספר ונהנתי לקרוא אותו