שמע נא

שְׁמַע נָא

"שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (במדבר כ, י)

מין מורה שהיא  מורָה,

כרמל פרנקל

ובפעמים ספורות, מטילה מורא דרך השתיקה.

פוסחת בין הנואם, המבקע את הים,

לזה המכה, ללא רחם, בסלע, בעצמו.

מלגלג על שומעיו, על אלוהיו,

מחליט בעצמו על חייו.

תלינו בך כל כך הרבה תקוות, ואתה שוב עושה לנו 'דווקא'.                        השתיקות שלך גורמות לנו לצעוק. המילים שלך - להיאלם.

תפקידך הלא רשמי היה כותל יציב ואיתן

ששומר על היקר מכל,

אך בה בעת נדרש ממנו לקרוא את הבקשות הקטנות,

ולהיענות לתפילות מעומק לבם של קשֵי העורף האלה,

גם כשאתה שבור, מנותץ לרסיסים.

עטה את החיוך שלך, מוֹזֶס, ותפסיק להתחכם.

לכל אחד פה יש תפקיד.

גם כשזעקת בלחישותיך שאינך יכול עוד,

בדיוק אז

מישהו

האיר את עינינו לכאבם, לצערם.

ואתה -

נותרת ערירי

במדבר אינסופי של חירות מדומה.

ובניסיון הפושר למשוך את הלבבות בעקבות המעשים,

יצאת נפסד, מוכה, חבוט, תשוש.

עומד על חלקת האלוהים הקטנה,

ורואה, כמו אותה המורה,

את הנכסף-

שרק הולך ומתרחק ממך.