יום שבת, 26 באפריל 2014

על הוראת השואה וציונות

פרופ' חנה יבלונקה, אוניברסיטת בן גוריון

מאחרי דברי היה הרצון לגרום למישהו בארץ הזו להרהר אחר האמיתויות המוסכמות ושיגרות החשיבה העייפות שהורסות פה כל חלקה טובה ולא רק בתחום החינוך.
אני מבקשת לכתב את הדברים בנקודות.
ראשונה - המאמר דבר על קלות הדעת והשטחיות המאפיינות את דרכו של משרד החינוך שאחת ליומיים מנחית נושאים חדשים, בדרך כלל פופוליסטיים, מבלי לבדק סדרי עדיפויות, כח אדם, וכמובן מצבת שעות או כל היבט אופרטיבי אחר. המורים נאנקים, מופקרים בשדה וחסרי אונים ומיואשים.

שניה - אינני תמימה להאמין כי רק מערכת החינוך יכולה לבדה לשנות את מחלותיה של החברה הישראלית. לילדים יש גם הורים וחברים שהשפעתם היא כנראה גדולה יותר, ובכל זאת מאחר ואני בעברי מורה ומשרד החינוך הוא תחום התייחסותי, הופנתה הבקורת לשם.
שלישית - באשר לעניין השואה. מזה שנים רבות אני משוכנעת שמתבקשת התלבטות מהו הנושא שכדאי שהוא יהיה זה שיזכה כשהוא לעצמו ליחידת חובה לבגרות. הצעתי את מלחמת העצמאות כקצה חוט לחשיבה וגם כבסיס לערעור של האכסיומה שזו חייבת להיות דווקא השואה. בודאי לא באופן שזה נעשה כיום.
אבהיר כמה נקודות לחשיבה:
האם החברה הישראלית הגדירה לעצמה ביושר למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על השואה? האם באמת מה שקרה ליהודי מרוקו ואלג'יר זו שואה? וליהודי גרמניה עד 1938? יותר מכך. האם השואה היא פרק לימודי בפני עצמו בבחינת המקובל 1933 - 1945. המדבר אך ורק על השואה על מה שעוללו הגרמנים האוקראינים הליטאים וכו‘ לעמנו אין בו להערכתי שום מסר חינוכי. אני מאד מקווה שתלמידינו בכתות יו“ד וי"א כבר יודעים עמוק בנפשם שלא תרצח הוא כלל נקוט. בודאי שצריך לדעת את העובדות הבסיסיות אודות הדרך לפתרון הסופי, שיטת המחנות, האיינזאץ גרופן, האידיאולוגיה הנציונל סוציאליסטית, אך לא כמטרה לעצמם. מטרה שעוד מחוזקת בהדגשה שניתנת במערכת למסעות לפולין שרק מי שמרמה את עצמו לא יראה גם בהם חלק מלימוד השואה. בשני הקצוות של השואה מצויים שני פרקי הסטוריה חשובים, להערכתי, לא פחות ואולי יותר, מהשואה. הראשון בהם הוא העולם היהודי העשיר העצום והפורח של יהודי אירופה שנמחק מעל האדמה. עושר תרבותי זה לא מוכר על ידי תלמידינו במסגרת אותה תפיסה כוללנית הנוהגת כיום במערכת החינוך שיש להקל. בודאי שאין קלות בהתמודדות עם ’הדרשה‘ של הזז או מאמריו של אחד העם או ההסטוריוגרפיה של דובנוב או כתביהם של מאפו ותיאוריו וסיפוריו של עגנון, שלא לדבר על המשורר יצחק קצנלסון. אך מבלי להכירם, מבלי להכיר את תרבות תנועות הנוער מה בדיוק יש לחפש אצל השואה או אצל הצער על החורבן הגדול? ילדי ישראל אפילו לא יודעים עובדתית כי העם היהודי הוא עם אירופי. ובמסגרת ההכנה למסע הקרוי ’את אחי אנכי מחפש‘ הם מקבלים הרצאה משעממת בת שעה וחצי ששמה ’אלף שנות יהודי פולין‘. אין צורך שאפרט כאן מה דעתי. לימוד תרבות ענק זו מגן הילדים היא משימה שחייבים להתמודד עמה. היא נושאת ערך חינוכי אמיתי, עמוק, וככזה גם יאריך ימים.
בקוטב השני מצוי סיפור הניצולים לאחר המלחמה. כאן לפנינו סיפור של בחירה!!!! בחיים ובבניה במקום במעגלי שנאה ונקמה. אין עוד ערך חינוכי חשוב מזה. אגב גם בדיאלוג שלנו עם ערביי ישראל.
שני הקטבים הללו בעצם לא נלמדים כלל. כך נותרנו עם מה שכיניתי הפורנוגרפיה של הרוע שהיא מרגשת, מציצנית, יש בה פירות מיידיים לכאורה שמתאדים מהר מאד ומגדלים דור שלא מבין מהי נורמליות.
לבסוף, הדגשת השואה במימדים בה הדבר נעשה כיום, סותרת את ליבת הציונות. זהו תג מחיר שעבורי הוא קשה מנשוא.
ויכוח הוא סם החיים!!

תגובה 1:

  1. העם היהודי כולו נחבט חבטה כל-כך חזקה המונעת ממנו אפילו רמז של טלטלה שיכולה להציע בדל של ארוכה. יש מחלוקת קשה בדבר מה עלינו לזכור ולא לשכוח, למי נמחל, ממי נתבע דין וחשבון ולמי לא נסלח עד קץ כל הדורות. הטראומה כבדה מנשוא. הקוממיות שהכרזנו ומחיקת העבר ה"גלותי" והבחירה בחיים חדשים לחושך הזוועות אינן יכולות להוות מרפא כשלעצמן. אין מרפא מתוך התכחשות לעובדה הפשוטה שמוראות העם היהודי נצרבו לפני שבעים שנה במכה אנושה שהפכה אותו לעם פגום. נפש האומה נפגעה והפגימה שאיננה מטופלת עוברת בירושה מדור לדור. זוהי עובדה נוכחת וזועקת.

    בשנות השלושים של המאה העשרים נזרעו זרעי השואה הנאצית. היא נבטה בשנות הארבעים והביאה להשמדה של למעלה משליש העם היהודי. טעות גדולה בעינָי היא לראות בכך את קץ השואה. לטראומה שכזאת מוכרחות להיות השלכות מרחיקות לכת, הרבה מעבר לפגיעה הנפשית בניצולים ובצאצאיהם בעשרות השנים שלאחר מכן. תופעות הלואי של השואה הינם חלק בלתי נפרד ממנה ולכן אנחנו רחוקים מסיכומה של השואה כדבר שהיה ואיננו עוד. לא ממצעדי "גבורה" ו"חיים" ניוושע, ולא מטקסים ולא ממטסים.

    התרופה היחידה הנראית לי היא מחקר מעמיק. נפשי. מחקר נפש העם. מי ומה היה העם הזה קודם לפגימה הנאצית ומה נותר ממנו לאחריה. אחר-כך נחוצה נבירה עמוקה לברר מה היה בעם היהודי שהוביל אל השואה. אולי יש יד ורגל בתוך קורותיו שקראו לרעה הזאת לבוא ולהתרגש עליו. יתר על כן, הואיל וזו לא פעם ראשונה בהיסטוריה שפורעים ביהודים – האם קיים איזשהו מכנה משותף לשונאי ישראל בכל הדורות? מהו?

    במקביל יש לחקור את צפונות העם היהודי כיום. למה רובו מפנה עורף אל כל זכר של יהדותו. בבוז שכזה. מדוע הוא חלוק כל-כך ומפורד ומפורק ומפורר ומרוסק לרסיסים בינו לבין עצמו. מנין באה השנאה לתוכו ומה גורם לליבויה המתמשך. האם לכל זה יש או אין קשר לשואה? בתוך כך כדאי לבדוק מה ליהדות ולהיבריס האומניפוטנטי בביטויים "אתה בחרתנו", "אור לגויים", "עם סגולה" ועד לימינו אלה כמדינה חזקה עם הצבא הכי חזק באיזור.

    השבמחק