יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם: וינייטה לפרשת ראה

 יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

ירושלים, שכונת מוסררה, ליד רחוב הע״ח
גולדה מאיר אמרה על תנועת הפנתרים השחורים שצמחה בשכונת העוני הזאת: ׳הם לא נחמדים׳
רבות מחשבות בלב איש על העוני. הוא כאן. לנגד עינינו. אחד מכל שישה אנשים עלי אדמות הוא 'עני גמור'. זה תוארו. על פי הגדרות מוסדות-העל העוסקים בסיוע לנושרים מן האנושיות הבסיסית. על פי 'הצהרת קופנהאגן', הנשענת על חישובי 'הבנק העולמי' - 'עני גמור' הוא מי שחי על הכנסה יומית של דולר וְ-25  סנט. אין בהכנסה האכזרית הזעומה להחריד הזאת כדי להבטיח לא מזון, ולא שתייה, ולא קורת גג, ולא בגד, ולא בריאות, ולא חינוך, ולא זרימה חופשית של מידע.

 יש מטקסים עצה איך לתעל מכלכלות ארצות הרווחה ערוצי תמיכה צרים ברפואה לגוף ובהוראת אלפא ביתא לנפש, שאינם מספיקים להחיות, אבל מספיקים קצת  כדי לקיים בלב איש את החובה לעשות דבר בעבור צלם אנוש שבקרבו. יש פוטרים רוב דאגותיהם באמונה כבושה שתקינות פוליטית סוכרת בעדם מלהיות גלויה ופומבית, כי העניים נושאים באשמת עוניים, כי נרפים הם, כי לו רצו בכל ליבם היו גואלים עצמם מגורלם. בעצם כי גורלם הוא בחירתם. מחשבות הרבה מורידות מסך על האדם שמאחורי העוני ורואים בו מרכיב הכרחי במבנה המפשט של כלכלת האדם המצייתת לחוק טבע שדבר אין לו עם הרהורי אתיקה או מוסר, הגוזר כי אי אפשר שיהיו לו לעולם משאבי קיום אלא אם כן בעלי היכולת בכוח - ישעבדו את חסרי היכולת בפועל - וששום דבר אינו אישי, והעניות באה לעולם בעבור העשירות, והקדמה לא באה לעולם אלא בזכות העניות, וכל השאר אינו אלא ספרות... 
מורשת ישראל המעוגנת בחמישה חומשי התורה אינה כן. היא מודה כי "כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ..." (דברים ט"ו, י”א), אבל משום כך היא רואה את העוני כבריאה זועקת התובעת את העשירים לשקוד על אנושיותם. "עַל־כֵּ֞ן...", מפני שלא יחדל אביון מקרב הארץ, "...אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ"! כן, וזה אישי, היא אומרת, "נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ" (שם, ט”ו, י’). אתה האיש, שיש לו שם, שמולו עומד עני שאין לו, שגם לו יש שם, ודמות, ותואר, ואישה וילדים, ב"בְּתִתְּךָ֣"- אתה, "ל֑וֹ"- הוא. הפסוק מסתיים בתיבות "...כִּ֞י בִּגְלַ֣ל הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ”. כאילו יש תמורה, בעולם הזה, למסיעים בידי העניים, כאילו תמורה זאת היא תמריץ המעודד רודפי טובתם של בעלי יכולת לחלוק משהו משלהם עם נצרכים. אבל חכמים מעדיפים להוציא את ה״בִּגְלַ֣ל הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה״ מפשוטו ואומרים כי ״בִּגְלַ֣ל״ משמעו "גלגל הוא שחוזר בעולם, שאתה חושב בלבך שלא תבוא למדה הזו, לעניות, ואם לא תבוא אתה - שמא בנך יבוא, או בן בנך, לכך צריך שיעשה הוא לאחרים כל זמן שיש בידו, כדי שיעשו אחרים עליו אם יצטרך הוא או בניו" (מדרש אגדה פרשת ראה).
 גם זה נראה במבט ראשון כמין ממיני התמריץ, הגורס כי אלטרואיזם איננו אלא צורה עילית של אגואיזם. אבל לא לכך מכוון המדרש. הוא בא לומר כי לעולם יאמר אדם "כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ”. זה פעם הוא ופעם אתה, זה בעצם כל אדם ואדם. והעשירות והעניות הן אפיזודות הממתינות לכל ברואי אישה, תמיד, ועל כן אל ייוואש עני בסמטתו ואל תזוח דעתו של עשיר במסבו, ואל יהיה ליבו של העשיר גס בהצנע לכת ורוחו של העני מרה בבוראה. 
הלב מתקשה להשלים עם הדטרמיניזם של "לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן". העניות אינה בכוכבים. בני אדם מביאים אותה על זולתם. כשם שהם אחראים לקלקול העולם כן בכוחם להביא לתיקון עולם, או שמא תיקון עולם אינו אלא חלום רחוק? גם החלום גם היקיצה ממנו, באים לכלל ביטוי בחילופי דברים בין חכמי ישראל הלומדים יחד את הפסוק הראשון בקהלת פרק י"ב המציע לדבוק באמונה בבורא עולם כבר משחר ימיו של האדם פן יאבד אותה באחריתו. "ואף שלמה אמר בחכמתו וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ. 'עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה' - אלו ימי הזקנה, 'וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ' - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה (רש"י- לא זכות - לא דבר לזכות בו שכולם עשירים, ולא חובה - לאמץ לב ולקפוץ יד) ופליגא דשמואל, (ועל כך חולק שמואל), דאמר שמואל: 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר "כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ". שמואל האמורא שהשיק את תתהליך יצירת התלמוד הבבלי  מישיבתו בנהרדעא שבגולה, חלק על חכמי ישראל שחזו  כי ימי המשיח יביאו לשינוי עמוק בהתנהלותו של המין האנושי עד שהפערים בין עשירים ייעלמו ולא יהיה חפץ עוד בצדקה, לא יהיה צורך לתת ולא יהיה מי שיזדקק לקבל. האדם לא ישתנה, חוזה שמואל. ימות המשיח הם  עידן קץ שעבוד ישראל למלכויות, לאומות העולם. לא קץ שעבוד האדם ליצריו. "פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ" יישאר רלוונטי, גם בארצך הגאולה. חזות קשה. אם לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן גם לימות המשיח, אי אפשר שיחדל "נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ".
אין זאת כי לא הצהרת קופנהאגן ולא המודד של הבנק העולמי עומדים ביסוד היחס של מורשת ישראל למשמעות העמוקה המאתגרת בכל דור, גם בעידן הכמעט אוטופי של ימות המשיח, לתופעת העוני ולערך העליון של 'פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח' ושל 'נָת֤וֹן תִּתֵּן֙'. עוני איננו דולר ורבע ליום. ההגדרה הזאת האחת רחוקה כמרחק שמים מארץ מהגדרות חכמינו, בתלמוד, במדרש. הנה שמות עצם נרדפים לעוני, כולם הגדרות, שמונה האמורא רב חייא בר אשי במדרש משלי פרשה כ"ב, מעידים על כך. " שבעה שמות נקראו לעני, ואלו הן. עני, אביון, מסכן, דל, דך, רש, מך. 'עני'- כמשמעו, 'אביון'- שהוא מתאוה (אובה) לכל, רואה דבר ואינו אוכל ואינו שותה (מחמת חסרון כיס), 'מסכן' -שהוא מסוכן בחייו (חייו תלויים תמיד מנגד), 'דל- שהוא דל מנכסיו (שאין לו בדומה לזולתו כל מאומה) ‘דך' - שהוא מדוכדך ממקום למקום, (ועניותו המדכאת נדה איתו אל אשר שם ינדוד) 'רש'- שהוא מתרושש (עניותו הולכת ומעמיקה מתהום לתהום), 'מך'- שהוא מך עד האסקופה התחתונה (מוכה, מונמך ומושפל), ולא דיו כל העניות הזו אלא אף את גוזלו (אתה גוזל אותו, מנצל אותו, משתמש בו). לפיכך פירש שלמה בחכמתו ואמר (משלי כ"ב, כ"ב) אַֽל־תִּגְזָל־דָּ֭ל כִּ֣י דַל־ה֑וּא וְאַל־תְּדַכֵּ֖א עָנִ֣י בַשָּֽׁעַר". הגדרות אלה של עוני אינן עוסקות במדד מדיד של כסף. העוני מוגדר בעיקר על ידי העניות האישית עצמה, לא על פי מה שהרשות נאלצת מצידה לקבוע כקו עוני, או כקו עוני מוחלט ביחס לממוצע כלשהו, אלא על פי מה שהעני עצמו מרגיש, על פי מה שעובר עליו, על פי מה שחסר לו, אישית. העוני הוא לא פיגוע כלכלי. חכמים שואלים למה מתכוון הכתוב באזהרה "אַֽל־תִּגְזָל־דָּ֭ל", מה בכלל יכול להיות מועד לגזילה מיד מי שאין לו מאומה,  ומשיבים, "ומשחיתים אביונים עד כי לא יחשבו מן בני אדם" (מצודת דוד לפסוק י"ד במשלי ל') המוקיע את החברה המדכאת את ענייה ואומר במטפורות מעוררות פחד "דּ֤וֹר חֲרָב֣וֹת שִׁנָּיו֘, וּֽמַאֲכָל֪וֹת מְֽתַלְּעֹ֫תָ֥יו, לֶאֱכֹ֣ל עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם". את כבוד האדם אפשר לגזול מדל שאין לו רק עורו על עצמותיו, את התקווה להיגאל מדלותו כי היא עצמה דבקה בו ועושה אותו למגונה שבא לעולם כדי להיגזל. העוני הוא פיגוע נפשי.
 כל אדם, לא רק גבאי הצדקה, מצווים להעניק לו לעני מעבר לאמצעי מחיה פיזיים מה שהתורה מגדירה כ"...דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ” (דברים ט"ו, ח'). אישית. "...לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם הייתה אישה משיאין אותה לאיש" (רמב"ם מתנות עניים ז',ג') על דרך הגוזמא או ההפלגה הציורית, הוסיפו חכמים "אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ " (שם) ואמנם כך, על פי המסופר במסכת כתובות, עשה הלל הזקן בגופו...
כל רכוש שנופל בחלקו של כל אדם - נייד, גם ממונו, גם שדותיו. כל שנייד- מועד חלילה לעושק, לגזילה, לפשיטת רגל מחמת רישול או מחמת פשע. מה שאינו נייד הוא כבוד האדם. זהו רכושו האחרון של האדם. הגוזל את הרכוש הזה האחרון, העובר על הלאו הקיים אפילו לימות המשיח "אַֽל־תִּגְזָל־דָּ֭ל כִּ֣י דַל־ה֑וּא", נכשל בעוון הגדול ביותר שיכול אדם לעוול, פיגוע בכבוד האדם, אם החוטא הוא בודד. פיגוע המוני בכבוד האדם - אם החברה היא המנשלת והמנצלת, גם בבלי דעת. על אחת כמה וכמה אם היא עושקת מהתעלמות מדעת מכל שבע שמותיו של העוני המתכנסים כולם לתוך ׳כבוד האדם'.

ערב שבת פרשת ראה התשע"ה


אין תגובות:

פרסום תגובה