שני אותות לדורות: וינייטת והאלוהים ניסה

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

אותות לדורות

הוינייטה מתבוננת בפרשת העקידה מזווית הנס, האות, 
לא מן הזווית הקשה מנשא, זווית הניסיון.

אינני יודע איך לקרא את הפסוק "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כ"ב, א'). תמוה.  אמנם כבר מצינו במקרא שה' כביכול מנסה את המאמינים בו. בדברים י"ג ד' מזהיר הכתוב את הנוהים אחר נביאי שקר המביאים אות המוכיח לכאורה כי לא מליבם הן ניבאים אלא מפי הגבורה " לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא  כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת- ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם". גם זה לכשעצמו קשה. למרות שהרשות נתונה ביד כל אדם לבחור מעשיו, הכל צפוי, ויודע תעלומות לא יעמיד אדם בניסיון כדי לדעת במה יבחר. אבל אפילו נעבור על פני הקושי הזה,  נפגוש בקושי גדול הימנו.

  גם אם נדרוש כי אף על פי שהכל צפוי - הרשות נתונה מכל מקום, והאחריות נדרשת על כל מעשה, לא היה אותו אדם פוסח על  שני סעיפי האמונה  מול נביא שאין עמו אות.  עכשיו שבן החורין לבחור  ילך לאסונו  אחר אותו נביא,  נמצא שה' עצמו הדיחו כביכול לכפור בו. קשה מנשא. 

 הרמב"ן , מתמודד עם הקושי של 'הָאֱלֹהִים נִסָּה' באמצעות אבחנה בין המנסה לבין המנוסה. המנסה , הקדוש ברוך הוא, לא יעמיד בניסיון רשע או רפה רוח  שלא יעמוד בו. הוא 'ינסה'  רק את הצדיק  שיעמוד לבטח בניסיון כדי לתת לו שכר על צדקתו. המנוסה החף מכל ידיעה שה' מנסה אותו, מתחבט, פיתויים קורעים אותו לסור מן הטוב, ללכת אחר שרירות ליבו, הוא מתייסר, נאבק, עומד על צידקו . מבחינתו עומד בניסיון. מבחינת המנסה יש בשכר על עמידה בניסיון הודעה רבה כי אין שכר ניתן  על הצדיקות כשלעצמה, אלא על ההשתדלות, על ההתמודדות, על קידוש הנאמנות לערכים על פני חמדת המחיר.

 גם הפרשן אברהם אבן עזרא אומר כהנה, " והשם נסהו כדי שיקבל שכר". קשה. אפשר לחיות ברווחה עם מציאות בה הורה או מורה מתגמל מי שהתגבר על פיתויים מדיחים כדי לעודדו לדבוק בטוב ובישר, אבל קשה לחיות עם מה שעלול להיראות כהפיכת הייסורים לאמצעי לשם שכר כמטרה, כאילו אין בידי ה' לתגמל את הצדיק בעבור צידקו בלבד. יש הבדל בין האומר ש"לא נתנה ארץ ישראל  לישראל אלא על ידי  ייסורים" (ברכות ה' א'), הקרבה, עמל, וויתור על מנעמי רווחה גדולה, גם מלחמה, לבין מי שאומר כי אפשר היה לקנות את ארץ ישראל בלא אלה, בדבקות אוהבת בלבד, אבל כדי ליתן שכר - באו ייסורים.  " וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ" ( דברים ח',ה'). לא ייסורים לשם ייסורים. ייסורים אגב מסירות נפש.  אוי לאב המייסר את בניו לשם ייסורים. גם אוי לו אם הוא מייסר אותם לשם מתן שכר. הוא מייסר כדי ליישר, ואין הבן לומד יושרה אלא בייסורים. השכר יהיה על היושרה. לא על הייסורים. על כן קשים עליי דברי הרמב"ן ודברי אבן עזרא.

אך אפילו נשלים עם הפרשנות האומרת כי ה' מעמיד את הצדיק בניסיון כדי שיעמוד בו ויקבל שכר, נתקשה ליישב פרשנות זאת עם הכתוב עצמו שאינו אומר כן. הניסיון הוא " קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" ( בראשית כ"ב, ב'). העמידה בניסיון היא , " וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.   וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ" ( שם, ט',י'). מן השמים עוצרים באברהם הלהוט על פי הכתוב לקיים את הוראתו הבלתי נתפסת של אלוהיו. " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה " ( שם , י"ב), שכן ההיערכות  הדרמטית החורגת מן האפשרי להקרבת הקרבן - מעידה על אמונה אבסולוטית . בעדות הזאת חפץ השם, לא בקרבן חלילה. תכלית הניסיון הושגה, " כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" ( שם) .

  אבל מה מאוד מוזר. עוד לפני לידת יצחק ,כשאברהם  חשוך בנים עדיין, ערירי בלשונו, חרד שמא ייפרד מעל העולם הזה ולא יותר אחריו בן יורש , אומר הכתוב " וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם-תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.   וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו ה'-ו'). הכתוב הוא אניגמטי. יש אומרים אברהם חשב כי צדקה יעשה עמו ה' באמונתו בו. יש אומרים כי ה' זקף זכות גדולה לאברהם על אמנותו. לגבי האמונה היינו הך, "וְהֶאֱמִן בַּה'"  מכל מקום, על מה אפוא ולמה יעמיד האל הגדול היודע נפש כל חי את אברהם בניסיון כדי לבחון אם הוא מאמין בו? וכי לא ידע? הרי כבר "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".  ועוד, למה אמרו לו מן השמים "... כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.   כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.   וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי"( שם, ט"ו-י"ח), הרי כבר הבטיחו לו מן השמים להיות לגוי גדול מיד בשעה שציוו עליו "לך לך", בלי להצריך אותו  בניסיון שהוכיח כביכול שאברהם שמע בקול ה', וכבר בשעה שהקים מזבח קרוב לבית אל להודות לה' על שהוליכו לארץ כנען, וביותר בברית בין הבתרים, כל זה בלא ניסיון כלל. מה יש בהבטחה לאחר העמידה בניסיון שלא היה בה לפני כן?  "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" ניסיון נורא, היותר נורא מכל ניסיונות שאב יכול לעמוד בו, ואין הדעת שלימה על מה ניסהו, לשם מה ניסהו, ומה גמל לו במחיר העמידה בניסיון שלא גמל לו למן היום בו הורה לו לצאת מאור כשדים ומחרן ללכת אל הארץ אשר הראהו?

 קשה. הדעת עצמה מתייסרת להתמודד עם הניסיון שכולו חידה בטליתות של סוד. האלוהים שחשש כביכול לדון את סדום ועמורה על חטאיה הנוראים בלי לגלות לאברהם אשר הוא עושה שמא אברהם לא יוכל להאמין בשופט כל הארץ שאינו   עושה משפט, לא חשש שמא אברהם לא יוכל להאמין באלוהים שהבטיחו לתת לו זרע ביצחק ודורש ממנו עתה להמית את יצחק, באלוהים שאסר להקריב בנים למולך ועתה הוא דורש להקריב לו את בנו יחידו? האלוהים לא הניח, ביודעו את אברהם, כי זהו אברהם שלא יוכל לבצע  פקודה בלתי חוקית בעליל גם אם האלוהים הוא מפקדו העליון? האם לא היה נכון להניח כי הניסיון היה שאלוהים אומר העלהו לעולה ואברהם אומר, בי אדוני, איני יכול? באם אברהם לא כושל בניסיון שהיה עולה במות בנו - אילולי אמרו לו מן השמים " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר"!? חידה בטליטות של סוד.

בצר לי אני הולך אצל הרב יעקב צבי בן רבי גמליאל מקעלענבורג גרמניה, ( 1785-1865), בעל הפירוש הבהיר "הכתב והקבלה". שומעי לקחו, נחשפו כבר לנאורות, להשכלה, לתורה ודרך ארץ, ואי אפשר היה להם להתכחש לאי הנוחות המטרידה שעוררה בהם "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם".  הוא מוציא את התיבה " נִסָּה " מפשוטה, לשון ניסיון, ודורש אותה  מלשון נס, אות, כמו בפסוק" וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס" ( במדבר כ"ו, י')  כשאונקלוס מתרגם את התיבות 'וַיִּהְיוּ לְנֵס' " והוו לאות". האלוהים לא ניסה את אברהם. האלוהים הפך אותו לאות ולמופת לכל דור. ולמען בני קהילתו שלא היו מצויים עוד כדבעי בלשון הקודש הוא כותב בפירושו בלשון אשכנז " ער האט אברהם צום צייכען געמאכט, איהן אלס פאָרבילד אונד מוסטער דארגעשטעללט" 'הוא עשה את אברהם לאות, למופת ולדוגמה לרבים', ומוסיף," וגם אהבת ה' הנפלאה אשר הראה אברהם במעשה זה הוא אות וסימן לכל דורות הבאים עד היכן תגיע היכולת באדם להתנשא ולהתרומם במדרגת אהבת ה'; ולפי זה יתורגם: נסה את אברהם". אלוהים לא מנסה את אברהם. הוא מנשא אותו לרמת נס, דגל, אות. האברהם של בעל הכתב והקבלה הוא אברהם הנכון כפי שכבר הוכיח מחרן ללכת אחר האלוהים בכל ליבו ובכל נפשו, ומסירות נפש זאת מגעת עד כדי נכונות להוליך את האמונה אל מיצויה האולטימטיבי. 

אני מניח כי דבריו של רבי דוד קמחי, הרד"ק, היו גלויים לפני רבי יעקב צבי מקעלענבורג. "וענין הנסיון קשה מאד לספרו על האל, כי הוא חוקר לב ומבין כליות וידע כי אברהם יעשה מצותו, ואם להודיע לבני עולם, הנה לא היה שם בעת העקדה אלא אברהם ובנו יצחק, כי אפילו נעריו שהלכו עמו לא ידעו בזה הדבר, ומי הודיע דבר זה לעולם, ואפילו היה הוא מספר מי מאמין לו".  לא היו עדים לעקדה. אין בעולם מי שיכול לבא ולומר מה היה על המוריה. גם שרה לא ידעה  לא כי אברהם הולך ולא על מה הוא הולך ולא מי הולך עמו. לא היה איש עם אברהם בשלשת הימים הארוכים של הליכה אל המוריה בהם הבשילה ההכרה כי אמונה היא פרדוקס בו מתמודדת התבונה שך האדם עם תובנה כי לעולם לא תשיג את תבונות האלוהים שבראו בצלמו וצלמו לא נודע, ו'העלהו לעולה' ו'אל תשלך ידך' שניהם מתקיימים, אין מנוס. הסיפור אומר. הסיפור הוא התכלית.  וכן מוסיף הרד"ק " ....להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו מפי האל ובספוריה שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לאל וילמדו ממנה לאהבה את ה' בכל לבבם ובכל נפשם". גם לפי "הכתב והקבלה" גם לפי הרד"ק  העקדה אינה באה בתורה כאירוע אלא כסמל, הריאלייה שלה היא בהיותה אות. אין מנסה ואין מנוסה. 

בסיפור הדרמטי  של איוב והשטן יש מנסה ויש מנוסה, אבל לא אלוהים מנסה, אי אפשר שיהיה אלוהים מנסה, השטן מנסה . ה' אומר  " וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב  כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע."  בא השטן למחזה,"  וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר  הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים.   הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב  מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ.   וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ.   וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי ה' " . ( איוב א', ח'-י"ב). הקטגור המשייט בכל הארץ כדי להביא דיבת צדיקים לפני ה'  בוחן את איוב. השטן בוחן את ה'. זאת המלחמה. ה' איננו חושש להפסיד בה. אולם אינו נרתע מקריאת התיגר של השטן. כדי שיובס, הוא מתיר לו לנגף בכל אשר  לאיוב, אולם לא באיוב עצמו   "רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ".

זה איננו " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר". פסוק נורא. פשוטו של סיפור אינו יכול לשאת את מה שיש בו. האגדה, או המדרש, הם האולמות האמינים ביותר לשאתו כי הריאלייה שלהם היא מעל לריאלייה. המדרש רואה בפסוק " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר" את היד ואינו רואה את הסכין ושואל ," וסכין איכן היא, נשלו דמעות ממלאכי שרת עליה ושחה" (  בראשית רבה אלבק) פרשת וירא פרשה נ"ו). או נשרו דמעות רותחות והמסו את הסכין או נשרו דמעות כבדות והשפילו מידי אברהם את הסכין. "רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ" באיוב, היא אזהרה מפני שהשטן יכול לשלוח ידו באיוב. " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר"  הוא לאברהם, מפני שהשם אינו יכול לשלוח ידו בנער.

בכך גם זה אות. לדורות. אמונתו של אברהם שאינה יודעת גבול היא אות לדורות. אבל גם האמונה כי אי אפשר שיהיה אלוהים שישלח ידו אל הנער היא אות לעולם. העקדה הייתה רק עד " וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת" ( שם, כ"ב, י') ב" אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר" היא באה לסיומה הנעלה. הושלם האות. הנס.