חגי קמרט, סופר ומשורר
והטיפו ההרים דם וכל הגבעות תמוגנה.
ועמקים הפכו תהו ואורות הפכו חשך.
ולילות שיטחו אורן על ימים.
אז קראה דארק לחושך יום ולאור קראה היא לילה,
ובלהט החרב המתהפכת גירשה לאדם מגנה מאצל הכרובים.
דרור, אז קראתי לעצמי.
במורדות ההרים רצתי.
יחף וערום
בין נחלי דם, זורמים בשצף קצף,
חופרים במהירות בלבו של ההר
ועופות טרף, בשר וכסף, מצווחים על ראשי,
הלאה הלאה במורד האדום. הלאה אל התהו הכחלחל
רב ערוץ וסדק, ומבואות ומחשכים עמוקים עמוקים,
ואצעק ויגבה קולי ויתגלגל במורדות.
ויחצוב באבן, ויפסל בסלע, וייאסף אדמה וגרגריי אבן אל קרבו,
ויסוב במעגל הלאה הלאה בערוצים ובין סלעים,
אל תהום נשייה,
אל מקום הערפל עטור אש התמיד, אשר קרבו עלטה:
לשונות חושך עולים ויורדים כמדקרות הגיהינום.
צדפי ענק קדוּמים קידמוני והיו מכשלות לרגליי.
וינועו הנה והנה על רגבי האש הרותחת.
ולפני סוחף האוויר בגלים זהובים כחלחלים את הצחוק המתגלגל של דארק.
צחוק המסיט אבנים ומכשלות הנה והנה אל נגד רגליי החבולות.
שם עמדה היא דארק.
איתנה על רגליה
ושתי ידיה מורמות אל רקיע.
בפסגת שער השמים,
על פסגת רכס הררי בתר עמדה.
ושערותיה ארוכות,
מחלפות נחושת זוהרות באור יקרות.
וצחוקה אדום, לוהט, רץ ומתגלגל בנתיבים כחלחלים מעל ערוצי ההר.
ובכל מקום שיפגע הצחוק, יזרע הוא הרס ואבדון.
ובכל מקום עליו ירפרף ויחלוף יקפא אל מות נצח עולמים.
פעם הייתה היא חוה ואני אדם.
היום היא דארק ואני יהומם.
היא הבורא
היא הבריאה
היא היקום
ואני,
ואני כנמלה.
כנמלה קטנה עצלנית צרועה.
תהיה היא נעה ונדה בין עולמות התהו.
בין חדש לישן.
במרדפים שבין תהומות וארצות חולפות,
אקלימים ושדות ירוקים.
שם, בין ערפילי ליל ותנינים גדולים.
שם להיות לזרא,
ואהיה נע ונד בין מחולות כנף, עופות הנחושת.
מלקט לחמי בין גללי יצורי בראשית לגללי חיות הכסף.
עת לשוח תצא היא דארק
על מושב ענן ברקיע תבעיר אורות לפיד במרחק,
ושתי עיניה דרקוני לבה רותחת
ובצחוקה תרעם בעמק ותסחט נשמתי בו הדק וסחוט,
הרם ונפנף. זרוק והשב, עד אפול ארצה בין גלי הצחוק האדום הלוהט...
"יהומם!" קראה אז בקול שמים מתגלגל כרעם.
" יהומם"! אכן היממתני שראשי סחרחר,
ורוחי חישבה להישבר.
"שוב אשוב וארדוף ימיך בסער עד תשוב אל האדמה" אמרה
ואמעד ואפול אל מעמקי תחתיות
ואשוט אל מרחבי קיץ מהול בערפילי סתיו טרם סולק מן היקום.
אז תנשוף דארק אש וגופרית מנחיריה,
והיא עלומה,
הולכת ונעלמת בטבורה של מסגרת ורודה.
ותמות דארק על פני אלוהים אביה.
יום אחד!
 |
והטיפו ההרים דם וכל הגבעות תמוגנה.
ועמקים הפכו תהו ואורות הפכו חשך.
ולילות שיטחו אורן על ימים.
אז קראה דארק לחושך יום ולאור קראה היא לילה,
ובלהט החרב המתהפכת גירשה לאדם מגנה מאצל הכרובים.
דרור, אז קראתי לעצמי.
במורדות ההרים רצתי.
יחף וערום
בין נחלי דם, זורמים בשצף קצף,
חופרים במהירות בלבו של ההר
ועופות טרף, בשר וכסף, מצווחים על ראשי,
הלאה הלאה במורד האדום. הלאה אל התהו הכחלחל
רב ערוץ וסדק, ומבואות ומחשכים עמוקים עמוקים,
ואצעק ויגבה קולי ויתגלגל במורדות.
ויחצוב באבן, ויפסל בסלע, וייאסף אדמה וגרגריי אבן אל קרבו,
ויסוב במעגל הלאה הלאה בערוצים ובין סלעים,
אל תהום נשייה,
אל מקום הערפל עטור אש התמיד, אשר קרבו עלטה:
לשונות חושך עולים ויורדים כמדקרות הגיהינום.
צדפי ענק קדוּמים קידמוני והיו מכשלות לרגליי.
וינועו הנה והנה על רגבי האש הרותחת.
ולפני סוחף האוויר בגלים זהובים כחלחלים את הצחוק המתגלגל של דארק.
צחוק המסיט אבנים ומכשלות הנה והנה אל נגד רגליי החבולות.
שם עמדה היא דארק.
איתנה על רגליה
ושתי ידיה מורמות אל רקיע.
בפסגת שער השמים,
על פסגת רכס הררי בתר עמדה.
ושערותיה ארוכות,
מחלפות נחושת זוהרות באור יקרות.
וצחוקה אדום, לוהט, רץ ומתגלגל בנתיבים כחלחלים מעל ערוצי ההר.
ובכל מקום שיפגע הצחוק, יזרע הוא הרס ואבדון.
ובכל מקום עליו ירפרף ויחלוף יקפא אל מות נצח עולמים.
פעם הייתה היא חוה ואני אדם.
היום היא דארק ואני יהומם.
היא הבורא
היא הבריאה
היא היקום
ואני,
ואני כנמלה.
כנמלה קטנה עצלנית צרועה.
תהיה היא נעה ונדה בין עולמות התהו.
בין חדש לישן.
במרדפים שבין תהומות וארצות חולפות,
אקלימים ושדות ירוקים.
שם, בין ערפילי ליל ותנינים גדולים.
שם להיות לזרא,
ואהיה נע ונד בין מחולות כנף, עופות הנחושת.
מלקט לחמי בין גללי יצורי בראשית לגללי חיות הכסף.
עת לשוח תצא היא דארק
על מושב ענן ברקיע תבעיר אורות לפיד במרחק,
ושתי עיניה דרקוני לבה רותחת
ובצחוקה תרעם בעמק ותסחט נשמתי בו הדק וסחוט,
הרם ונפנף. זרוק והשב, עד אפול ארצה בין גלי הצחוק האדום הלוהט...
"יהומם!" קראה אז בקול שמים מתגלגל כרעם.
" יהומם"! אכן היממתני שראשי סחרחר,
ורוחי חישבה להישבר.
"שוב אשוב וארדוף ימיך בסער עד תשוב אל האדמה" אמרה
ואמעד ואפול אל מעמקי תחתיות
ואשוט אל מרחבי קיץ מהול בערפילי סתיו טרם סולק מן היקום.
אז תנשוף דארק אש וגופרית מנחיריה,
והיא עלומה,
הולכת ונעלמת בטבורה של מסגרת ורודה.
ותמות דארק על פני אלוהים אביה.
יום אחד!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.