יום שישי, 21 בדצמבר 2018

הפיוס הגדול: וינייטת בך יברך ישראל

יצחק מאיר, סופר


 האב הישיש, הגולה, העושה ימיו האחרונים בממלכה במקום מרוחק מן הבירה בה מושל הלכה למעשה בנו, בטוב ארץ מצרים, לא בליבה, נוטה למות. הוא בודד. מוקף משרתים הדואגים למלא כל צרכיו. הם לא בני שיח. שומעים מה נדרש מהם, משיבים מה מצפים מהם. הם מושבעים ועומדים להנעים ימיו האחרונים של אבי המשנה לפרעה המשלם שכרם זה שבע עשרה שנה. לשכתו שומעת מפיהם מה שלום הנכבד הרחוק.

 יוסף ויעקב אינם מדברים. אינם יכולים. שלוחים הולכים ביניהם. מי שהיה בן זקונים, אותו אהב אביו מכל בניו, הוא עתה גבר במלא כוחו, בן חמישים ושש, שורשו ישראל, גם לבו. אך נופו מצרים. אהבתו לאביו בן המאה וארבעים ושבע, מוצאת ביטוייה בכיבוד אב שיש בו הכל לבד משיחה קרובה. אולי לא הייתה כזאת למן היום בו סיפר חלום השמש והירח והכוכבים לאביו, למן היום בו היה בן שבע עשרה ואביו שלחו לראות שלום אחיו בשכם. ארבעים שנה חסר אחת. יש לו מרכבות. יש לו צבא ההולך ומיישר לפניו הדרך. הוא יכול לאסור מדי פעם רכבו ללכת לראות את אביו. 
אבל לא. 
עד שהנה " וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה" (בראשית מ"ח, א'). אין יודע מי הוא אותו 'וַיֹּאמֶר'. לא קרוב. לא גואל. פקיד ממונה על הקשר עם הזקן שפרעה מכסאו וכל מצרים מכבדים אותו כבוד גדול כי על כן הוא אביו של מצילה של הממלכה מחרפת הרעב, המשביר לכל הממלכה. גם על יעקב הופקד פקיד הממלכה לשמור על הקשר עם הפקיד שבארמון המשנה. " וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה"( שם,ב'). בארמון הפקיד הוא "וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף" , אישית. באחוזת יעקב  בגושן, הוא "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב", באמצעות המטפל הסומך את הזקן בחוליו. מה הוא מגיד? הוא מגיד כי יוסף , הוא ושנים מבניו, עלמים צעירים, שנולדו עוד  בטרם יבא יעקב מצרימה, מְנַשֶּׁה, אֶפְרָיִם, חשים מן הארמון אל מיטתו. 
 יעקב מתחזק ויושב על המיטה בציפייה הרת עולם. הוא יודע.  בנו אהובו, בן האישה האהובה, יוסף, היה לצפנת פענח במצרים. אישה שנשא, בת כהן און,  נושאת שם מצרי אסנת, בדומה לענת, בת הנושאת שם אליל מיתולוגי, כנראה 'נת'. בכל, שמות מנופה של מצרים. בטרם תאבד הזהות, מקדימים המבקשים להיטמע לאבד את זיהויים. שם של בית אבא בארץ נוכרייה  הוא שם של עמידה על משמר הזהות , שם של נכונות להגן עליה  גם כשהיא במצור. שינוי שם, הוא הפלת חומת המשמר הזאת. והנה , שני הבנים האלה, שנולדו בשעה שיוסף היה כבר משנה למלך ולא היו על ידו לא אביו זקנו יצחק - שמת כשיעקב היה בן מאה ועשרים והוא עצמו כבר בן שלושים, והוא היה דומה עליהם כמי שטרוף טורף - קורא בלבה של מצרים בה הוא כבר נושא שם מצרי, "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה  כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי.  נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם  כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" ( שם מ"א,נ"א- נ"ב). יש עוד בנים. "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם" ( שם, ו'). אותם אין יוסף מביא אל אביו. אין יודע עוד מה שמם.
 במתן שמות עבריים, שמות של בית אברהם , יצחק , ויעקב, לשני בנים, בזה אחר זה הנולדים בארמון מלכות מצרים, מקיים יוסף קשר של גבורה עם בית אביו. כשהבנים האלה נולדים, אין איש בממלכה יודע דבר על האב הרחוק. המשנה למלך היה נער עברי, שנמכר, ונפדה, ואיבד כמו כל קניין שעובר מיד ליד  את תג הולדתו, אמונתו, תג בית אביו. בני בנים הנושאים שמות עבריים, בארץ ניכר, הם גבורה. 
אבל יש בהם בשמות לגופם, גם משמע כשלעצמו. הבכור הוא "נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי", שם האומר כי לידתו של בני בניכר מסמן את הטרגדיה הנוראה כי נעזבתי, כי אינני שייך עוד, לא אחיי, לא מי שמכר אותי, "נַשַּׁנִי אֱלֹהִים". זה שם של ייאוש. של התרסה. אדון הגורל השליך אותי הרחק מ" כָּל-בֵּית אָבִי", זקני, אבי, אמי, אחיי.  אבל "שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם  כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". אלוהים שנשני הוא אלוהים שהפרני. זה שם של תקווה. שם של אמונה כי בארץ עוניי אשאר מחובר לארץ אבותיי דרך בניי.  אפרים הוא שם מיסוד השם העולה מן הדברים שאומר האב הישיש לבנו כשהוא מספר לו שבראשית נדודיו ובריחתו נראה אליו האלוהים בלוז ואמר לו " וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ" ( שם, ד').  הבכור היה שם של  הרהורי דכא. השני היה שם של אמונה.
יעקב הוא עיוור. לא יוכל לראות. אבל כשעומדים לפניו  יוסף ושני העלמים שנולדו לו במצרים, הוא רואה, לא בבבת עיניו, בעיני רוחו, את סוד רציפות הקיום גם בעידנים בהם הכל נראה כאילו חסום מכל סיכוי, מכל תקווה. " וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.   וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ" ( שם י'-י"א). בפסוק זה המדבר בזקן סומא, יש פעלי ר.א.ה לִרְאוֹת, רְאֹה פָנֶיךָ, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי. הזקן העיוור רואה. את זרעו של יוסף.  הוא מגש אל ראשי הנערים, יודע כי הבכור יעמוד מימינו, והצעיר אביו יעמידו לשמאלו, אבל הוא משכל את ידיו של יוסף ושם את ידו תחילה על אפרים, כי אפרים הוא "הִנְנִי מַפְרְךָ", הוא התקווה, ומנשה, הוא "נַשַּׁנִי אֱלֹהִים", הוא הייאוש מן התקווה. "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" ( שם, כ'). זאת הצוואה ש לישראל. אפרים, קודם.  אכן הייאוש גם הוא מסימני הברכה הגדולה. כי מי שאינו מבטא בעוניו את כאבו, גם לא יחיה את  בשורת התקווה. אבל קודם לכל," וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". זאת צוואת עולם.
במעמד הזה, ובשכול הידיים האלה, בא לעולם הפיוס הגדול בין יעקב לבין יוסף. שלושה דורות עומדים יחדיו  ומהם תקוות הדורות גם בימי הייאוש הנוראים, לעולם. 



אין תגובות:

פרסום תגובה