יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר
 |
| אנטישמיות |
הספור המקראי תולה את יציאת מצרים בחשיפת הקונספירציה של המהגרים היהודים להשתלט על הממלכה, בצעדים שנקטה המלכות כדי לדכא את הקשר הזה באיבו ,את כישלון הצעדים האלה ואת הגירוש - " כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות י"א,א'), " קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ( שם י"ב,ל"א) , " וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" ( שם, ל"ג) – או את ההתקוממות והיציאה לפדות , " שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" ( שם ז',כ"ו), "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ " ( שם י',י') - קונספירציה שלידתה בחצר המלך ופריחתה בהמון .
לא היה להאשמה כי בני בניהם של יעקב ושל יוסף שהתערו בגושן המצרית ושככל המהגרים בכל ארץ מארצות תבל שיצרו לעצמם הביטחון כלכלי היו בהם שנעו אל מרכזים עירוניים והשתלבו בכלכלה וכפועל יוצא גם האורחות החיים, קושרים קשר על המלכות לא עדות ולא בדל עדות. ההאשמה נשענה על סכנה מאיימת מדומיינת. היא נבעה מפוביה, מפחד מפני איום הזוי, מנרדפות היוצרת את רודפיה. הפחד המסוים הזה, שלימים, בדברי ימי תרבות האדם עד הנה, ייקרא Judeophobia'' בא לעולם, על פי המקרא, לראשונה בהיסטוריה במצרים, בחצר המלך, " וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם ... וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ " ( שם,א, ח'-ט') ומן הארמון יצא לכיכרות " וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ" ( שם, כ"ב).
ממה פחד המלך, וממה אמר אל עמו שהוא מפחד? מה רדף אותו, רדיפה בלתי רציונלית, ואיזה רציונל הוא יצר כדי לכלכל בצלו המתקבל על הדעת את הפחד הבלתי מתקבל על הדעת, שכולו פנטזיה?
מה שאמר הוא " הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ". (שם,ט'-י'). בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה. יתכן כי לשם הוקעת החרדה שהעברים הספורים האלה הפכו לאיום על הגדולה בממלכות של אותם זמנים, פותח הספר של יציאת מצרים בתיבות " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שם, א',א') אמנם אחרי ארבע דורות, התרבתה והתרווחה והתרחבה המושבה העברית הקטנה ואכן הפסוק אומר " וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" ( שם,ז'). אבל לומר שצאצאי שבט העבדים הזה מהווים עם "רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ " הוא גוזמה פרועה. גוזמא זאת היא מסימניה המובהקים של התייחסות אל קיבוצים יהודיים כרבים פי כמה ממניינם. גם מלך מואב, ממלכה חמושה היטב, מאוכלסת ומוגנת על ידי חילות מאומנים, קורא למכשפים כדי להכות את העם שגדל בעיניו לעומק חרדתו לממדים אל-טבעיים ואומר " עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה ... הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" ( במדבר כ"ב, ד'-ו') . 'רב ועצום' בפי שני מלכים שלא מנו את ישראל אלא בפחד שפחדו ממנו מאוד והשאילו לו ממדים גרוטסקיים, הוא מטבע תואמת סטיגמה, שיש לה מהלכים בין מסמני המציאות מהרהורי לבם.
לפחות שמונים שנה, בעצם יותר, אחרי קביעתו החרדתית של המלך, יוצאים בני ישראל ממצרים. המקרא מציין כי מספר היוצאים , גברים מבני עשרים שנה ומעלה מנו שש מאות אלף איש. והיוצאים על כן, על נשיהם ועל טפם ועל זקניהם , מוערכים מכוח מניין זה כשניים וחצי מיליון נפש. גם מספר זה שתפח שמונים שנה אחרי שהמלך אמר 'רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ', אינו יכול להצדיק את הפחד מפני כיבוש הממלכה על ידי צאצאי העבדים. בספרו "נגד אפיון" מתמודד יוספוס פלוויוס עם קביעותיהם של כהן הדת המלומד, ההיסטוריון Manethōn בן המאה השנייה-שלישית לפני הספירה שקבע בספרו Aegyptiaca, תולדות מצרים למן ימי ייסודה על ידי האלים, כי מה שאירע הוא גירושם של עדה שולית של צאצאי ההיקסוס שהיו נגועים או חשודים כנגועים בצרעת , גורשו, הגיעו לסוריה של אז, ובנו את ירושלים. ההיסטוריון הרומי טקיטוס אמר דברים דומים. על פיהם הגיע אפיון למסקנה כי יוצאי מצרים לא מנו יותר ממאה ועשרת אלפים איש. יוספוס דוחה טענותיהם, אולם די בכך כדי להצביע על העובדה כי גם היסטוריונים מצרים, יוונים, רומים, התייחסו לקביעה של מלך מצרים כי ' רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ' היה מספר היהודים, כקביעה שאין לה יסוד בריאלייה.
רבת משמעות היא גם האמירה האסטרטגית של המלך. כדי לשרוד, על הממלכה להכחיד את האומה המאיימת לקום עליה. השמדת ישראל היא הגנה עצמית. טקטית מצווה המלך על שני צעדים. לא ישירים. " הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" ( שם, י') הוא אומר, ומסגיר באמירה זאת את העובדה כי הוא רואה ביהודים עדה של זוממים נכלוליים , חכמים ערומים, שאינם עולים על הממלכה ככל אויב מצוי - כי אחרי הכל אין בידיהם לא רומחים ולא קשתות ולא חצים ולא חרבות, - אלא ברחמיהן של נשותיהם. " פֶּן-יִרְבֶּה" ( שם) הוא אומר . בנשימה אחת אמר גם "רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" כבר, וגם." פֶּן-יִרְבֶּה", עוד ועוד. ההזיה היא פעילה. דינאמית. הפחד הוא מפני כוח ההתרבות המאגי של העם. התרבות זאת היא זדון. יש לה תכלית. היא איננה נובעת מקידוש החיים באמצעות קיום מצוות פרו ורבו, אלא מקידוש המוות של האויב. הם מתרבים כדי לכלות אותנו , "כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים".
יוסף עצמו הוא קונספירציה. חלומותיו הם קונספירציה. נשואיו לאסנת בת פוטיפרע כהן און כשבסתר דבק באמונת אבותיו היו קונספירציה. הוא כבש את לב המלך אשר ידע את יוסף אבל לא עמד על מזימתו הגאונית להיות משביר למצרים כדי להביא אליה את בית אביו שנתגלה כסוללה מכושפת של גידול על טבעי. מול המזימה הזאת המעידה כאמור על כיפת ברזל של קסמים וכישופים ושאר מיני אוקולט המגנים על בני ישראל, לא יועילו החרב והרומח. הצעדים הטקטיים הם אפוא, הפקעת החירויות, שעבוד, עבדות, שרי מיסים, לבנים בלי תבן, משא אבני בניין ענקיות בלי בהמות משא. כיבוי יצר החיים. עבדות היא גזירה שהעם נהנה ממנה. הוא נבנה כלכלית. קל למכור להמון חרדה מפני ישראל אם האמצעי לדכא אותה מניבה לו טובת הנאה חומרית.
אבל את חרדה היותר מחרידה מפני כוחה של הרחם היהודית, מפני החיוניות המטורפת של הגבר היהודי, אין המלך יכול לחלוק עם עמו בלי שייראו בו שבוי בפוביה , כבלתי כשיר על כן מלהוליך מאבקים על בסיס של מחשבות קוהרנטיות. על כן הוא אומר לעמו שהאיום היהודי הוא רציונלי. העם יודע כי היהודים מעטים גם יחסית גם אבסולוטית ואין בכוחם כדי לערער את שלטון הממלכה ולסכן את תושביה. אבל "וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" ( שם,'). זה רציונלי. זה יכול לקרות. מצרים מוקפת עממים, שבטים נודדים, אתיופים מדרום, סורים למיניהם מצפון. היהודים עלולים להיות האויב שבפנים. מוסווים כאוהבים בארץ. יבואו אויבים מבחוץ, הם יעלו מן הארץ, ויצטרפו מבפנים לפולש מבחוץ. לאורכם של דברי ימי היהודים בעולם, הואשמו , על פי המודל הזה, יהודים בארצות רבות על ידי השליטים ועל ידי ההמון, להיות האויב שבפנים, האויבים המוסווים כאוהבים נאמנים. בוגדנים.
ההמון המצרי יכול היה ל על נקל להבין את הרציונל הזה. היהודי לא היה הקרבן. הקרבן היה העם המצרי. היהודי מבפנים רדף אותו. שעבודו היה מעשה של הצלת מצרים. לימים, יישוב רציונל זה לטהר את הרוצחים כקרבנות הנרצחים. זה עבד במצרים. זה יעבוד על כן בכל מקום בו פוביה מסמנת את האויב מבפנים. זה לא היה הרציונל המוביל של המלך. בצלו של הרציונל הזה, לנה החרדה הגדולה . הגבר היהודי. זרעו. " וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה"( שם,ט"ו- ט"ז).
לכאורה עלתה הגזירה הזאת בקנה אחד עם החרדה על פי הרציונל " וְנִלְחַם-בָּנוּ". הגזירה על הבנים מעקרת את בני ישראל מהיות עם לוחם. שפרה ופועה, שעמדו בראש מחלקות היולדות העבריות שפעלו בחסות שלטונות בריאות הצבור המצרי ,מצטוות ללהורות לכל הכפופות להן להפקיע בנים מחיק אמותיהם ולהמיתם לבל יגדלו להיות חיילים. התינוק על האבניים הוא האויב. לא מחר. כבר. עם לידתו.
היה בכך מעשה של דיכוי של הנשים היהודיות. אין אם בעולם הרואה על האבניים להמית, לא אם במשטרים בהם ממיתים בנות כי על כן הן לא גדלות להיות מפרנסות וקיומן הוא עול בלתי נסבל, לא משטרים בהם ממיתים בנים לבל יגדלו להיות לוחמים. הגזירה על הבנים הייתה גזירה על כל הנשים. היא סיכנה אותן, כי רבות ביניהן הלכו ללדת כחיות השדה במקום בו עין המיילדות הרשמיות לא חושפת אותן ואלמלא רחמי שמים, רבות מן הנשים לא היו שורדות. הייתה מחתרת יולדות. שפרה ופועה ראו בגזירה דגל שחור " וַתִּירֶאן הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים",( שם י"ז) הן חרפו נפשן. החיו את הילדים, כנראה העמידו פנים שהן מקיימות את צו המלכות והשליכו תינוקות כאילו המיתו אותן ומיד, בהיחבא החיו אותם, הנשימו אותם, השיבו את נפשם. גיבורות. מוסרות נפשן כסוכנות מוסר אוניברסלי. כאשר נחשפו, הסתירו אותן הנשים העבריות בבתיהן. בחסדי אלוהי הצדק בו האמינו. אותו עבדו. לא את המלך.
אי אפשר היה אפוא לסמוך לא רק על פועה ועל שיפרה ולא על כל השדרה של הפקידות המבצעת. רחמיהם על הנשים, האימהות, גברו יותר מדי על החרדה שמא יקומו בעתיד הגברים העברים הלוחמים וידיחו אותם ממצרים. הגיע השעה לחשוף את החרדה המובילה. הפחד מפני היהודי שכוחות דמוניים שחררו אותו לעולם לא רק כדי להכות עם המתקיים כל פי מערכות ריבוי טבעי באמצעות מתקפה של ריבוי שופע -על טבעי ואל טבעי - אלא בעיקר כדי לטמא אותו במגע. אילו חשש המלך רק מפני הלידות המרובות, היה נוקט באמצעים שהיו מונעים מן הנשים ללדת. אך לא כן העלה החשבון. אישה הרה את בר בטנה תשעי ירחי לידה. באותם ירחים, אין היא מסכנת עוד את האומה בפריה ורביה. אבל האיש, באותם תשעה ירחים, כשהדמונים חננו אותו בחיוניות מינית בלתי מבוקרת, יכול להעמיד בנים כמעט אין מספר. גזירה על הבנים יעילה מגזירה על הבנות. בנוסף, בלא גברים, עתידות הנשים להימכר כשפחות, להינשא בכפייה למצרים, ללדת את ילדיהן לאדוניהם, ובמקום שישראל תרבה, תרבה מצרים, "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" קלאסי.
בדברי ימי האנושות, לא היססו משטרים אפלים לעודד ילודה שלהם באמצעות שעבוד נשי האויב אם לצרכי לידת עבדים אם לצרכי זנות. אך גם זאת לא הייתה עדיין הפוביה המובילה. על זאת בלבד לא היה בטוח כי המלך יבטיח את שיתוף הפעולה של העם כולו בהשמדת הבנים, בהטלת כל יילוד כזה הנמצא בידו אל היאור. היה צורך לדבר על הפחד האמתי. חילול כבודן של בנות מצרים הכשרות בזרעם של הגברים צאצאי העבדים שמיניותם הייתה מפלצתית. כל מי שהיה אב לבת, בעל לרעיה, יכול היה להזדהות עם המיתוס של בת מצרים הכשרה המחוללת על ידי זרעו של היהודי חסר המעצורים והעכבות. " וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן " ( שם, כ"ב). רווח כפול ומשולש. סילוק התינוק שיגדל להיות הגבר המטמא , קיום הבת שתגדל להיות השפחה, ,שמירה מעולה על תומתן של העלמות והנשים המצריות.
לא הייתה ואין, ושום מציאות שזרעו של יהודי מטמא את בת המולדת. אבל הפחד מפני מציאות כזאת כובש. לימים יכתוב הקורפורל היטלר בספרו "מיין קמפף " שעות הרבה ממתין הפרחח היהודי אפל השיער, חדווה שטנית משוכה על פניו, במארב, די להתנפל על הנערה העוברת בתמימותה כדי לטמא אותה בדמו וכדי לגזול אותה בכך מבני עמה". הפנטזיה הזאת לא הייתה רק של המנהיג. היהודי צויר בקריקטורות המוניות כתמנון ארוך זרועות החובק את גרמניה כולה ומטמא אותה בכל זרוע וזרוע. הפנטזיות הסוטות האלה תורגמו למדיניות, המדיניות נשענה על חקיקה, החקיקה סמכה על הפוביה הקולקטיבית שיצאה מחצר המלך והדביקה בקלות את ההמון.
עונשם הנורא ביותר של האלים הוא להביא את בעל הפוביה ההזויה בתכלית להאמין באמונה שלימה ברציונליות שלה. עשר מכות לא יכולות לרפא את מי שנפל קרבן להזיה מופרכת והפך למאמין אדוק באמתותה. פרעה כבר לא רדף את היהודים משנאתו אותם. לא הוא ולא רבים מדי שעלו על במות ההיסטוריה של המין האנושי אחריו. הוא רדף את היהודי כדי להציל את עצמו מסכנה שהוא המציא. הוא היה הקרבן, הנרדף, המאוים, אבל בה בעת הוא לא היה מסוגל להיפרד מעל המשאב היהודי שהניב לו עבדים ושפחות וערי מסכנות בעלות אפס. השיגעון המטורף היה שהוא רצה להשמיד את היהודי בלי לאבד אותו, לרבע את המעגל של הוצאה להורג של עם על מנת שיוסיף לעבדו.
בתיבה בה ניצל תינוק אחד מן האבניים ומן העם המשליך כל חי מאיים אל היאור, שט מי שעתיד היה להציל אותו מטירופו במטה אשר בידו שבקע את הים והוליך את בני ישראל המאיימים, על הגברים והנשים הילדים והישישים, במדבר אל סיני ואל ירושלים. הפוביה נשארה מאחור. משם גלתה לכל מקום בו גלו ישראל. עודה מכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.