פירוש שמו של קהלת, 'זה המדבר בקהל', ותיאורו בפסוקים החותמים את הספר כמי ש'למד-דעת את-העם' (יב 9) מציירים תמונה של מורה מכובד לו תלמידים רבים השועים לדבריו ומאמצים אותם לליבם. סגנונו של הספר מחזק רושם זה מכיוון שהוא דומה דמיון רב לסגנון ספרות החוכמה הדידאקטית-המעשית של המזרח הקדום, שנציגה המובהק במקרא הוא ספר משלי, ושמטרתה לכוון את האדם בדרך הנכונה באמצעות שפע ציוויי עשה ואל תעשה הנוגעים לכל תחומי החיים. גם הדמיון התוכני לספרות החוכמה העיונית 'הפילוסופית' תואם את דמות המורה, ובמובן זה מורה שלא רק מלמד כיצד יש לנהוג אלא מעניק גם תובנות מעמיקות יותר לגבי האדם ומקומו בעולם [2].
אבל הוראתו של קהלת רחוקה מרחק רב מהפשטות והישירות של ספרות החוכמה הדידאקטית. הספר מכיל אמירות רבות הסותרות זו את זו [3], ואינו מביע עמדה חד משמעית וברורה. דורות של פרשנים מסורתיים וחוקרי מקרא מודרניים ניסו באמצעות שיטות שונות ומגוונות ליישב סתירות אלו [4] במטרה להבין את כוונתו האמיתית של קהלת המסתתרת, כך הם האמינו, ביניהן. כתוצאה מדו המשמעות של הספר התגלעו בין המפרשים חילוקי דעות בסוגיות רבות כגון: כיצד צריך להבין את ההמלצה לדבוק בהנאות החומריות? מי עדיפה, החוכמה או הסכלות? האם הספר הינו יצירה פסימיסטית או אופטימיסטית?
היבט אחר בו קהלת נבדל מספרות החוכמה הדידאקטית מאיר בעיה קשה אפילו יותר העומדת בפני מי שמעוניין ללמוד ממנו. החוכמה הדידאקטית מדגישה את הציות לסמכותה של חכמת הדורות [5]. בקרב הציוויים השונים לגבי כל נושא חוזר שוב ושוב הציווי הבסיסי והחשוב ביותר: 'שמע' [6]. זהו העיקרון עליו בנויה השיטה כולה. מי שמעוניין בתועלות שמבטיחה לו החוכמה הדידאקטית צריך קודם כל להאזין לדבריה ולציית. המורה הוא הדובר והיוזם, הוא מציג את עצמו כחלק משושלת עתיקת יומין של חוכמה העוברת מדור לדור, ואף מספר כיצד הוא עצמו למד ממוריו: 'כי-בן, הייתי לאבי רך ויחיד, לפני אמי; וירני ויאמר לי, יתמך-דברי ליבך שמר מצותי וחיה' (משלי ד 3-4) [7]. המורה מגלם בדוגמתו האישית את העיקרון שהוא מפציר בתלמיד לאמץ.
גישתו של קהלת שונה לחלוטין. הוא אומנם מרבה בציוויים מעשיים וחד משמעיים, אבל העיקרון העליון נעדר, ולמעשה השורש ש.מ.ע כלל לא מופיע בצורת הציווי. קהלת לא מכיר בסמכותה של חכמת הדורות, ומרבה לבקר, לתקוף ולסתור את מסקנותיה השמרניות המקובלות [8]. ההצדקה שלו אינה הבנה נכונה יותר את כוונת החוכמה העתיקה או השתייכות למסורת חוכמתית מתחרה, אלא אך ורק הוא עצמו. במקום 'וירני ויאמר לי' של משלי, קהלת מציג את הבסיס לטענותיו והמקור לסמכותו ברצף של תיאורים – 'נתתי את ליבי לדרוש' (א 13), 'ראיתי' (א 14), 'דיברתי אני עם ליבי' (א 16), 'ופניתי אני לראות' (ב 12) – כולם פעילים, כולם עצמאיים. המורה במשלי היה בעברו תלמיד. קהלת, לעומתו, מצטייר כמי שמעולם לא למד מאיש.
כתוצאה מכך מי שמעוניין להיות תלמיד נאמן לקהלת מוצא את עצמו עומד בפני פרדוקס: אם יעמיק ויחפש בספר את המשמעות האמיתית בה קהלת האמין הוא למעשה יפעל בניגוד לדוגמה שהציב, אבל אם ינסה ללכת לאור דוגמה זו ולחפש את האמת בכוחות עצמו הוא עשוי להיאלץ להתעלם מדבריו.
אפשר לנסות לחפש פתרון לבעיה זו על ידי בחינת המקרה של סוקרטס, שחולק כמה מאפיינים משמעותיים עם קהלת. שניהם יצאו נגד האסכולה ההגותית המקובלת של זמנם – קהלת נגד החוכמה הדידקטית, וסוקרטס נגד הסופיזם, ולשניהם היה קשר מורכב עם אותה אסכולה – קהלת כפי הנראה השתייך לה בעבר ואף שמר על מאפייניה הצורניים [9], וסוקרטס היה צריך להתאמץ בכדי לא להיחשב כחלק ממנה [10]. כמו קהלת סוקרטס סרב לאמץ את דעות קודמיו. הוא פקפק בערך המוסרי של האפוסים ההומריים והמיתוסים בכלל [11], התעמת עם גדולי הסופיסטים [12] וראה זה כתפקידו לחשוף את בורותם של אנשים שנחשבו לחכמים גדולים [13].
כמו קהלת, גם סוקרטס לא השלים את תהליך פירוק הקונבנציות הזה בהצגת אלטרנטיבה סדורה [14]. לרוב הוא עוסק בעיקר בפסילת הדעות שמציגים בני שיחו, ואת התשובות האמיתיות לשאלות הנדונות הוא טוען שאינו יודע [15]. גם אם בחלק מהדיאלוגים של אפלטון הוא מוצג כאוחז בדעות מגובשות ונחרצות, הן נסתרות במקומות אחרים, ולעיתים הוא אף מגדיר את אותם מושגים עצמם בדרכים שונות [16].
דבר אחד שסוקרטס עקבי בו הוא שיטת החקירה שלו [17]. הוא תמיד מתעניין במסקנה שאליה מובילה החקירה כרגע, או במסקנה שהצליחה לעמוד בכל החקירות עד כה, אבל הוא לא מתיימר לטעון שמסקנות אלו נכונות באופן מוחלט ולכן יעמדו בכל חקירה כזו בהמשך. השיטה הזו היא למעשה הביסוס לכל מה שאומר סוקרטס, ומקור הסמכות שלו. כמו אצל קהלת, מדובר בסמכות עצמאית, שאינה נשענת על אף אדם אחר.
היחס המורכב של סוקרטס למעמדו כמורה יכול לסייע לפתרון הפרדוקס. מצד אחד הוא התנער בעקשנות מהגדרה זו, שהוענקה לו דרך קבע גם על ידי תומכיו וגם על ידי מתנגדיו [18], ומצד שני לא הכחיש שיש לו חלק כלשהו בהשכלתם של אחרים. בניגוד לסופיסטים, שהיו משכירים את שירותיהם כמורים פרטיים, ולאפלטון ואריסטו ממשיכיו, שהקימו מוסדות לימוד ואספו אליהם תלמידים, סוקרטס הכריז שוב ושוב שהוא אינו מורה, אינו מחזיק בידע שנטען שהוא מלמד ובוודאי לא מחזיק ביכולת ללמדו [19]. התפקיד שהוא כן ניאות ליחס לעצמו, בתהליך הלימוד של אדם אחר, תואר על ידו כמקביל לתפקידה של המיילדת [20]. סוקרטס מדמה את עצמו למיילד של רעיונות, היודע להבחין בין 'בבואה וכזב' לבין 'מה שהוא חי ואמיתי' ומסייע למתחברים עימו להגיע להישגים למרות שמפיו אינם לומדים דבר. כמו כן הוא מתאר אותם כמי ש'מתייסרים בחבלי לידה, ושרויים באפס עצה יומם ולילה' כתוצאה מהקשר איתו.
מה הם חבלי הלידה המייסרים את מי שנמצא בדרכו ללדת מחשבה? נראה כי מדובר ברעיון האפוריה, אותו מצב של שיתוק מחשבתי אליו מביא סוקרטס את בני שיחו באמצעות סתירת כל הרעיונות הקודמים שלהם, במטרה להראותם שאינם יודעים את אשר הם חושבים שהם יודעים. סוקרטס אומר מפרושות שהשלב הזה הכרחי בכדי לדחוף את האדם קדימה בחיפושו [21], ושהוא עצמו לא יודע את התשובה אחריה מחפשים ולמעשה נמצא גם הוא במצב הזה ממש [22]. הוא לא מתמרן את הסיטואציה בכדי להוביל את התלמיד למסקנה שהוא מראש החזיק בה, אלא משתתף איתו בחיפוש בתקווה להגיע לפתרון [23].
על רקע הדברים הללו ניתן לראות את קהלת כמורה באור אחר. ספר קהלת הוא המשתק הגדול ביותר, הדרך היעילה ביותר להגיע לאפוריה מוחלטת. כל דעה קודמת שעשוי הקורא להחזיק בה נסתרת, וכך גם כל דעה שהוא יגבש בניסיון להתמודד עם הסתירה. קהלת אף מודה שגם הוא עצמו נמצא במצב של אפוריה ומשתוקק לצאת ממנו [24], ותסכולו ניכר מכל שורה.
הכוח באמצעותו מביאים גם סוקרטס וגם קהלת לידי אפוריה הוא, כפי שצוין, כוח סמכותם שלהם, המבוסס על דרכי החקירה בהן הם נוקטים. המאפיין שמייחד את הסמכות הזו מאלו נגדן הם יוצאים הוא שהיא אנושית לחלוטין וניתנת לחיקוי. סוקרטס וקהלת אינם נביאים, לא נמסרה להם שום חוכמה מלמעלה, והם לא חוו שום התגלות חד פעמית. כל מי שמעוניין יכול לאמץ את הכלים בהם הם משתמשים, ובכך לקחת לעצמו סמכות שאינה פחותה משלהם.
אימוץ כזה של כליו של קהלת הוא לדעתי השיעור החשוב ביותר שניתן ללמוד מהספר. אי אפשר לסרב לקריאה לחשוב בעצמך – אפילו הבחירה להיתלות בסמכות חיצונית חייבת להיעשות בידי האדם עצמו. קהלת מזמין את מי ששואף להיות תלמידו לנהוג כמוהו, להטיל ספק בחכמת הדורות, ולעמוד לבדו באומץ אל מול הלא נודע. מטרת טענותיו הרבות והסותרות של קהלת אינה למשוך את הקורא לדרוש ולחקור בהן, לחפש ולפרש בכדי לזקק את כוונתו האמיתית, הנסתרת, של המחבר. הן נועדו ליצור את האפוריה על ידי סתירת החכמות המקובלות, לסייע להבחין בין רעיון טוב לרע על ידי בחינה כנגדן, ולספק מאגר של שאלות ורעיונות ומצע לחקירה העצמאית.
מהי מטרת החקירה? האם ניתן להגיע לאמת? סוקרטס מחווה את דעתו במה שנראה כמו רגע של גילוי לב בסופו של פרק רטורי ארוך ומורכב (שמטרתו להצדיק את האפוריה):
שאר דברים שאמרתי – לא אטען להם בפא מלא; אולם עיקר זה שבהאמיננו כי חייב אדם לחפש את שאינו יודע, נהיה טובים וגבריים יותר וחדלי מעש פחות משנהיה אם נאמין כי את שלא ידענו – אין למצוא ואף אין צורך לחפש אחריו, - לעיקר זה ריב אריב, אם יהיה הדבר לאל ידי, הן בדיבור הן במעשה [25].
האם קהלת היה מסכים? אני מאמין שכן, ואפשר גם לאתר בספר רמזים בכיוון זה [26], אבל יתכן שעבור תלמיד אמיתי של קהלת – אין זה משנה כלל.
הערות
הערות
[1] נושא העבודה הוא דמויותיהם של קהלת וסוקרטס והמסר העולה מהן, ולא האנשים האמיתיים מאחוריהן, ולכן לא תהיה התייחסות לשאלת מקורותיהם של חלקים שונים בספר קהלת או למידה בה כתיבתו של אפלטון מייצגת את סוקרטס האמיתי.
[2] גבי החוכמה המעשית והחוכמה העיונית, ויחסו של ספר קהלת אליהן: יעקב קליין ומיכאל פוקס, עולם התנ"ך: מגילות, תל אביב 1994, עמ' 162–164
[3] מרדכי זר כבוד, תורה נביאים כתובים עם פירוש 'דעת מקרא' [17–21] חמש מגילות, ירושלים 1989, עמ' 24–25
[4] זר כבוד (שם), עמ' 26–33
[5] ראה הערה 2.
[6] במקומות רבים, ביניהם: משלי א 8; ד 1, 10; ה 7; ז 24.
[7] נילי שצ'ופק, עולם התנ"ך: משלי, תל אביב 1994, עמ' 32, 51.
[8] זר כבוד (שם) עמ' 22-23; מיכאל פוקס, 'ספר קהלת ויחסו לאסכולת החוכמה', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1972, עמ' 118–120.
[9] ראה הערה 2.
[10] לדוגמה באפולוגיה: אפלטון, כתבי אפלטון, א', תרגם יוסף ג. ליבס, תל אביב 1975, עמ' 209–211.
[11] לדוגמה בפוליטיאה: אפלטון, כתבי אפלטון, ב', תרגם יוסף ג. ליבס, תל אביב 1975, עמ' 229–230.
[12] לדוגמה פרוטגורס וגורגיאס: אפלטון, א', עמ' 11–71, 278–392.
[13] אפלטון, א', עמ' 211–213.
[14] סוקרטס עצמו מכיר בכך: David T. Hansen, 'Was Socrates a "Socratic Teacher"?', Educational Theory, Vol. 38, No. 2 (1988), p. 223.
[15] לדוגמה במנון: אפלטון, א', עמ' 414–415.
[16] לדוגמה הגדרת האידאה במנון מול בפוליטיאה: אפלטון א' עמ' 416–417; אפלטון, ב', עמ' 365–377.
[17] Alexander Nehamas, 'What Did Socrates Teach and to Whom Did He Teach It?', The Review of Metaphysics, Vol. 46, No. 2 (1992), p. 288.
[18] לגבי מתנגדיו הוא רומז באפולוגיה: אפלטון, א', עמ' 209; לגבי תומכיו:
Alexander Nehamas (Ibid), p. 284.
[19] Alexander Nehamas (Ibid), pp. 283–284, 292–293.
[20] אפלטון, כתבי אפלטון, ג', תרגם יוסף ג. ליבס, תל אבי 1975 עמ' 82–85.
[21] Sophie Haroutunian-Gordon, 'Evaluating Teachers: The Case of Socrates', Teachers College Record, Vol. 89, No. 1 (1987), pp. 119–121.
[22] אפלטון, א', עמ' 429.
[23] David T. Hansen (Ibid), pp. 216–221.
[24] 'כל-זה ניסיתי בחוכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' (ז 23).
[25] אפלטון, א', עמ' 441.
[26] זר כבוד מוצא שקהלת אוהד את דרך חיו של החכם: זר כבוד (שם), עמ' 35–37.
ציור: 'הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל'. זאב וייץ, צוייר באדים (הבל) שעל חלון חדר הרחצה לאחר מקלחת חמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה