?WHERE ARE YOU ADOLF

סבינה סעד, אומנית

האומנית מסבירה את יצירתה כך:

הבית ברח´ טצ׳יינסקה

שמעון בארי, סופר ומשורר, עורך הפרוזה של במה חדשה

עוֹמֵד אֲנִי לְמוּלְךָ בַּיִת מָט
שִׁבְעִים אַחֲרֵי שֶׁאִמִּי הַיְּחִידָה
לִזְקֵנֶיהָ, סָגְרָה דַּלְתְּךָ
בְּדֶרֶךְ לְאֶרֶץ שִׁמְשִׁית רְחוֹקָה
מַבִּיט אֲנִי בְּךָ וּבִרְכַּי רוֹעֲדוֹת
כִּי נוֹרָא הַמַּרְאֶה

משה - ואלה תולדות ההעדרות

פרופ׳ עדנה אפק, משוררת, סופרת, חוקרת

מנהיג נולד

נָסִיךְ גָּדַל שָׁם בָּאַרְמוֹן
יָפה וּמְלֻמָּד אַךְ כְּבַד לָשׁוֹן.
גּוּפוֹ חָלָב רָחוּץ,
בִּכְתַב החַרְטֻמִּים ,
קַלֵּי קַלּוֹת יָרוּץ.
נָסִיךְ חָכָם וּכְבַד לָשׁוֹן
הָיֹה הָיָה לִמְהַפְּכָן רִאשׁוֹן.

אגדת איש הצחוק ואיש העצב

פרופ׳ עדנה אפק, משוררת, סופרת וחוקרת*

זה היה מזמן, ואולי לא כל כך מזמן, ואולי זה קורה עכשיו, ואולי זה לא קרה אף פעם.

היה איש אחד שנולד באדמת הצחוק ואדמת הצחוק גידלה אותו ,וצימחה אותו, וליטפה אותו, והצחיקה אותו, ודגדגה אותו, ושימחה אותו. והאיש שנולד וגדל וצמח באדמת הצחוק, היה צוחק עם בוקר ונושם צחוק ואוכל מזון הצחוק. מרצפותיו צחקו אליו ודלת ביתו חייכה. והאיש שצחק עם הצחוק וסרק את שערותיו הצוחקות במסרקות של צחוק, ועטף את גופו בשמיכות של צחוק, ונעל נעלי צחוק וגרב גרבי צחוק, רצה שכל העולם יצחק אתו. והאיש שגדל בארץ הצחוק, ונשם את אווירי הצחוק, ופלט את שיירי הצחוק, רצה תמיד לצחוק.

הכל בסוף היסטוריה. אפילו האסון

עדנה אפק, משוררת וחוקרת

משה, ספריית הקונגרס

תְּחִלָּה הָיוּ הַמַּיִם
וְאַחַר כָּךְ הָאֵשׁ
וְהַשִּׂיחַ
שֶׁלֹּא.
וְהַמַּטֶּה
וְהָאוֹתוֹת
וְהַנִּסִּים
וְהַיָּם
שֶׁבֻּקַּע
בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כֹּל הַלַּיְלָה
וְהַמִּדְבָּר
וְהַהִסְטוֹרְיָה.

הַכֹּל בַּסּוֹף הִסְטוֹרְיָה
אֲפִלּוּ הָאָסוֹן.

׳כמו סופיה ומרסל וליזי׳

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית*

פרופ׳ רחל אליאור

"התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון."  (יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ב כד)   

בראיון שהתפרסם לפני כמה שנים הגדירה הסופרת הישראלית ילידת 1972, דורית ראביניאן, בתמצות נוקב את עומק מצוקתן של נשים שבמחיצתן גדלה: 'כמו סופיה ומרסל וליזי שלא יישארו במקום שבו האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת וכוח הרצון מתגמד'.[1]

השאלה שאני מבקשת לדון בה היא האם מקומות מעין אלה שבהם האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת וכוח הרצון מתגמד, היו נחלתן של נשים ממוצא עדתי מסוים בלבד או היו מנת חלקן של רוב הנשים עד למחצית השנייה של המאה העשרים. אקדים ואומר שאני נוטה להנחה המנוסחת בחלקו השני של המשפט לעיל שכן התיעוד ההיסטורי מלמד שגורלן של רוב הנשים בכל המקומות עמד בסימן דבריו של קריאון מלך תבי: "הנחו אותן אל תוך הבית, משרתים, את חירותן של הנשים יש להגביל" (סופוקלס, אנטיגונה, תרגום אהרון שבתי, שורות 578-579).

ברכת פסח אביבי ושמח לכל הגולשות והגולשים בבלוג!

גלויה נוסטלגית

אילו ידע קורח מה שיקרה, שהאדמה תחצה, האם היה יוצא?

פרופ׳ עדנה אפק, משוררת וחוקרת

האדמה בלעה

אִלּוּ יָדַע קֹרַח
מָה שֶׁיִּקְרֶה
שֶׁהָאֲדָמָה תֵּחָצֶה

הָאִם הָיָה יוֹצֵא?

מטבע זהב שעליו דמות הקיסר תיאודוסיוס השני נמצא בנחל ציפורי

דיוקנו של הקיסר תיאודוסיוס.
צילום: ניר דיסטלפלד, רשות העתיקות

בנחל ציפורי, סמוך לשביל הסנהדרין, נתגלה בפברואר 2019 מטבע זהב שבצידו האחד דיוקן של הקיסר הביזנטי תיאודיוסיוס השני ובצידו האחר דמותה של ויקטוריה, אלת הניצחון, כשהיא אוחזת בצלב גדול. מטבעות כאלה מוכרים מהחלק המזרחי של האימפריה הביזנטית. הם נטבעו בקונסטנטינופול (כיום: איסטנבול) על ידי תיאודוסיוס השני, בסביבות 423–420 לספירה. זו הפעם הראשונה שמטבע כזה נתגלה בארץ ישראל.

מרכז מבקרים ארכיאולוגי נפתח ביקנעם

יקנעם היתה עיר מלוכה כנענית, כנאמר ברשימת המלכים שהיכה יהושע: מֶלֶךְ קֶדֶשׁ אֶחָד מֶלֶךְ־יָקְנֳעָם לַכַּרְמֶל אֶחָד  (יהושע יב, כב). היא נזכרת בתיאור גבולו של שבט זבולון: וְעָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת וּפָגַע אֶל־הַנַּחַל אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יָקְנְעָם (יט, יא), והיתה גם מערי הלויים שבנחלת זבולון: וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי־מְרָרִי הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן אֶת־יָקְנְעָם וְאֶת־מִגְרָשֶׁהָ (כא, לד).  

ביקנעם הושקה השבוע תצוגה ארכיאולוגית, ׳יקנעם׳ שמה, כחלק ממרכז מבקרים חדש שנפתח בעיר. התצוגה, שהוקמה בשיתוף פעולה של רשות העתיקות ועיריית יקנעם, מציגה עשרות ממצאים נבחרים שהתגלו בחפירות הארכיאולוגיות ביקנעם ובאתר תל קשיש הסמוך לה. 

הממצאים מבטאים היבטים היסטוריים, תרבותיים, דתיים וכלכליים בחיי היומיום של יקנעם מהעת העתיקה ועד ימינו.

יציאת מצרים מטפורית- גם מן הראש שלי קשה מאד לצאת

אלי יונה, משורר

במדבר

גַּם מִן הָרֹאשׁ שֶׁלִּי קָשֶׁה מְאֹד לָצֵאת;

עֵרֶב רַב שֶׁל רַעְיוֹנוֹת, מַחְשָׁבוֹת, תִּקְווֹת, חֲלוֹמוֹת

חַג בּוֹ בְּמַעְגָּלִים כִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל

בַּמִּדְבָּר, מְיַחֲלִים לָרֶשֶׁת אֶרֶץ, קַרְקַע פּוֹרִיָּה, מוּצָקָה.

תמר תועה בין החיים למתים

׳תמר אשת יהודה׳, מתוך אלבום הצילומים של דיקלה לאור, נשים בתנ״ך ובנופי הגולן, תשע״ט 2019

נורית שושני, משוררת ומחנכת 

תמר
תּוֹעָה בֵּין הַחַיִּים לַמֵּתִים
תּוֹהָה לְאָן תּפְנֶה?
הִיא מְכֻסָּה כּוּלָהּ בְּצָעִיף
וּמַמְתִּינָהּ בְּפֶתַח עֵינַיִם,
רוֹאָה אֶת עֲתִידָהּ עוֹלֶה לָגֹז.
רְגוּעָה וְהִיא רוֹגֶשֶׁת מַמְתִּינָה.

ספרה של דיקלה לאור: נשים בתנ״ך ובנופי הגולן

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
*התצלומים באדיבות הצלמת. להגדלת התצלומים - הקליקו עליהם. 

דרורים הוצאה לאור

בימים אלה ראה אור אלבום יצירותיה של האומנית דיקלה לאור, נשים בתנ״ך ובנופי הגולן, ירושלים תשע״ט 2019, דרורים הוצאה לאור, 172 עמודים. הספר כולל מאמר של פרופ׳ יאיר זקוביץ על נשים בתנ״ך ועל נשים בתצלומיה של דיקלה לאור, ומאמר של פרופ׳ אביגדור שנאן על נשות המקרא במדרש. 

מנורה עם תשעה קנים נתגלתה על שבר נר מתקופת בית שני


ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שבר הנר עם עיטור המנורה. צילום: ענת רסיוק, רשות העתיקות

בבאר שבע נחשפו שרידים של ישוב יהודי באתר המתוארך לתקופה שבין המאה הראשונה לספירה למרד בר כוכבא (שנת 135 לספירה). שרידי הישוב משתרעים על פני שטח של יותר משני דונמים, והם נמצאים בגבולה הדרומי של ממלכת יהודה הקדומה, בסמוך לתוואי דרך שהובילה מאזור תל שבע אל מישור החוף הדרומי. המיקום האסטרטגי היווה כנראה את הסיבה להקמת מגדל תצפית איתן שבסיסו התגלה בחפירה, ומשתרע על 10x10 מטרים. נראה כי גרם מדרגות לולייני הוביל לשתי הקומות העליונות, שלא שרדו. בתקופה הרומית המאוחרת נלקחו אבני המגדל ושימשו לבנייה באתרים סמוכים. באתר נחשפו גם פתחים שהובילו ככל הנראה למחילות מסתור או מילוט, שנחפרו בקרקע. 
באתר נמצאו מבנים ומתקנים שונים: מתקני אפייה, כלי גיר שלא מקבלים טומאה, בורות אשפה קדומים, ומערכת תת קרקעית שיתכן כי שמשה כמקווה טהרה. סימני השריפה העזה שהתגלו על חלק מהשרידים באתר מעידים על משבר שעבר היישוב, ככל הנראה בתקופת המרד הגדול, סביב שנת 70 לספירה.