יום ראשון, 20 ביוני 2021

הכחשת השואה החדשה והפרוטוקולים של זקני ציון

ד״ר עדי אמסטרדם, המכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין

עדי אמסטרדם, הפרוטוקולים של זקני ציון: נוסח עברי מואר ומבואר ללימוד ולמחקר על פי המהדורה שפורסמה בהוצאת Beckwith Company, ניו יורק 1920, הוצאת דרורים, ירושלים תשע"ו 2016, 160 עמודים


לפני זמן מה, התכתבנו, לאה ואני בעקבות פרסום רשומה לזכרו של סבי ביום השואה והגבורה: ציורי השואה של אהרן אמסטרדם שעלה ארצה אחרי יסורי מחנות ההשמדה והמוות בהתכתבות זו, ביקשה ממני לאה לכתוב טור לגבי הספר שתרגמתי – "הפרוטוקולים של זקני ציון", וחשיבותו לימינו.


הרגשתי בתור "בעל עניין" ולא "בעל דעה". אכן, יש מה לכתוב על הנושא: "הפרוטוקולים של זקני ציון" ממשיך להיות ספר פופולארי ברחבי העולם, ואחד מתוצרי הלוואי שלו, הכחשת השואה, צובר פופולאריות רבה בעידן הרשתות החברתיות והדיס-אינפורמציה.


תופעת הכחשת השואה אינה מה שנדמה לנו. בעבר נטען שהכחשת השואה היא כמשמעה - אנשים המכחישים את קיומה של השואה. אבל למעשה מדובר במקבץ של תיאוריות מזיקות הרבה יותר, משום שבניגוד לתפיסה הפשטנית לפיה "לא הייתה שואת יהודים", התיאוריות הללו אינן מתכחשות למותם של יהודים במלחמת העולם השנייה, אך לדברי התומכים בתיאוריות הללו, הדברים לא היו כפי שהם נראים: אחדים סבורים שהתנועה הציונית עודדה את השמדתם של היהודים (אין ספק שפרשת קסטנר סיפקה להם חומר למחשבה), אחרים טוענים שהמספרים מופרזים, וזאת כדי להביא ללחץ על בעלות הברית לאשר את הקמת מדינת היהודים. אפשר לצלול לעומקן של תיאוריות, והדבר באמת אינסופי. אותם חוקרי היסטוריה נסמכים, כביכול, על ראיות שונות ומשונות, שאת רובן ניתן להפריך בנקל, אך מבחינתם, כל אחת מהראיות מהווה לעצמה הוכחה שהיהודים ניכסו לעצמם את השואה מתוך מניעים פוליטיים ואיך לא, גם כלכליים.


העניין הוא אחר: הכישלון בהתמודדות מול התיאוריות האלה. התנועה הציונית נכשלה בהתמודדותה מול "הפרוטוקולים של זקני ציון", ככל הנראה מתוך הנחה שזה עוד דבר שיעבור, ובימינו, מדינת ישראל, על כל הישגיה ועוצמתה, לא יודעת כיצד להתמודד מול הנחשול הגואה של הכחשת השואה. לפני כמה שנים, ניסיתי לעורר את המודעוּת לנושא, כשיצרתי אירוע בפייסבוק שבו ביום אחד, ה-27 בינואר, התקבלו דיווחים על אינספור דפים וקבוצות של מכחישי שואה. פייסבוק הודיעו לכל המדווחים, אנחנו, העלובים מהפריפריה, שהקבוצות הוסרו, אך למעשה הקבוצות והדפים האלה בסך הכול נחסמו לגישה מישראל. הם המשיכו להתנוסס, ואולי עדיין מתנוססים עד עצם היום הזה, בשמו המפואר של חופש הביטוי.

איך אנחנו, המדינה והאזרחים, מתמודדים עם הרעיונות האלה? בדרך הלא נכונה. ממש כפי שאנשי המדע מתמודדים עם שאלת הארץ השטוחה: בהתנשאות, וגרוע יותר, תוך ציון העובדות שהתיאוריות קובעות שהן חלק מהקונספירציה.

אבהיר את כוונתי: מוטיב חוזר בכל התיאוריות של הכחשת השואה הוא "ההתקרבנות" היהודית. אין זה משנה אם מדובר ביהודי שחבריו בהסתדרות הציונית שלחו אותו ואת משפחתו למיתה, או יהודי שאתרע מזלו להיות במחנה העבודה, לצד אנשים מקבוצות אתניות אחרות, שהרי לשיטתם, לא היה משהו מיוחד נגד היהודים, ובמלחמה אנשים מתים. מבחינת התומכים בתיאוריה, היהודים מציגים את עצמם לראווה כקרבנות, כקוזאק הנגזל. לדידם, השואה הייתה הונאה מתוחכמת לצורך הישגים פוליטיים, והניצולים הם חלק מאותה הונאה. לפיכך, אין טעם להראות לאנשים כאלה את הקעקוע עם המספר מאושוויץ, או להביא עדות של ניצולי שואה. אני סבור שהדרך הנכונה להתמודדות כזו צריכה להיות שונה בתכלית. יש לבחון כל אחת מהטענות המועלות, ולהפריך אותה באופן עובדתי, וראיות אינן חסרות לנו. לשמחתנו, אפשר למצוא לא מעט לוחמי צדק מהסוג הזה, יהודים ונוצרים, שפועלים כך וסותרים אחת לאחת את טענותיהם של המכחישים. אך הם טיפה בים הגועש של ההקצנה האידיאולוגית, של המידע הכוזב, של חוסר אמון בממסד ושל תיאוריות הקונספירציה הגואות בימינו, שהן לעצמן, רק תופעת לוואי של חרדות קיומיות מפני הלא נודע.

האם אפשר לקוות ליום שבו הכחשת השואה תיעלם ותחדל? אני חושב שתקווה שכזו אינה מציאותית. עלינו להיאבק למען האמת, אך קהל היעד שלנו אינו אותם אלה שכבר הורעלו בתיאוריות האלה, שכן אלה מהווים גרעין אידיאולוגי קשה. קהל היעד צריך להיות עוברי האורח, האישה מפורטוגל והנער מהעיירה הקטנה בטקסס, שמחפשים מידע באינטרנט לגבי שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. נכון, בשנים האחרונות שינתה חברת גוגל את אלגוריתם החיפוש, ואתרי הכחשת שואה אינם הראשונים שעולים בתוצאות החיפוש. ועדיין, אתרי אינטרנט כאלה קיימים לרוב, וכמוהם קבוצות בפייסבוק. אותם עוברי אורח קוראים את הערך בוויקיפדיה, קוראים את תיאוריות הכחשת השואה ונוכחים לגלות שהמידע הלא-ממסדי, העצמאי, מציג שאלות ואתגרים אל מול המידע הרשמי שעומד לפניהם. אותו מידע עצמאי, הטוען להיותו בלתי תלוי, מצביע על כך במפורש באומרו "מקורות המידע שנחשפתם אליהם עד כה, נשלטים בידי היהודים, ולכן מציגים רק את המידע שהיהודים רוצים שתראו. אנחנו נראה לכם את האמת". עוברי האורח הנתקלים באמירה כזו מבינים שהם נקלעו לסְבך. מימינם – המידע הרשמי, ומשמאלם – קביעות, שחלקן מלוות בפסבדו ראיות, שהמידע הרשמי הוא מידע מסולף. במילים אחרות, מכחישי השואה מערערים על מהימנותן של העובדות "הרשמיות" (מילה בזויה בעולמם של תומכי תיאוריות קונספירציה). קל להבין מדוע עוברי אורח רבים ממשיכים בשביל השמאלי: זהו השביל של החשיבה העצמאית, זו שאינה מקובעת, זו שאינה נכנעת לתכתיבים ושאינה נשלטת בידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא מניעה ולא המרה – מניעת נפילתם של עוברי האורח הללו לתהומות הקונספירציה.

אינני יכול להמליץ בעצמי על עבודתי. הנה קישור למהדורה העברית. אפשר לרכוש מהדורה מודפסת של הספר ואפשר להוריד מהאתר ללא תשלום את המהדורה השנייה, שבה הוספתי עדכון לפרק המבוא, וערכתי עוד כמה תיקונים.

* ראו גם סקירתה של פרופ׳ יאירה אמית על: הדסה בן עתו, השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון, 1998; מהדורה מעודכנת 2006.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.