יום שני, 7 ביוני 2021

גשם הכוכבים או: הדמעות של סן לורנסו

מימי יעקבי - חוקרת תרבות
חוליו לימסארס, גשם הכוכבים, מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל, ירושלים 2020, 224 עמודים

״הדמעות של סן לורנסו״ הוא שמו המקורי של הספר, אשר תורגם מספרדית בכישרון רב ובשפה פיוטית בידי רמי סערי, שאף זיכה אותנו באחרית דבר מאירת עינים.

אב ובנו מבלים לילה על חוף ים קסום באי איביסה (Ibiza ) 'החבויה במפרץ שלה כמו אלמוג ענק'. הם צופים במטאוריטים - כוכבים נופלים: 'כוכב אחד', ו'עוד אחד...', ו'עוד אחד...' נקראים פרקי הספר.

הלילה הוא הלילה של סן לורנסו. שמו של לורנסו (Lorenzo) הקדוש אינו אומר הרבה לקוראי העברית. עיון קל ב'ויקיפדיה' מגלה לנו כי לורנסו היה מרטיר נוצרי מן המאה השלישית שהוצא להורג כיון שסרב למסור לקיסר הרומי את הון הכנסייה. לורנסו הביא במקום כסף וזהב 'הון אנושי', נכים, עיוורים וסובלים, בהצהירו שהמאמינים הם הם ההון האמיתי של הכנסייה. לורנסו הוצא להורג בליל העשרה באוגוסט, לילה בו ניתן לצפות מדי שנה במטר המטאוריטים, גשם של כוכבים נופלים, הנקראים על שמו, הדמעות של סן לורנסו. האב חווה לילות כאלה בבית סבו בכפר ועם אביו ועתה הוא רוצה להעניק את החוויה המשותפת לבנו, על החוף באי האהוב עליו.

הספר משוטט בין שני מרחבי זמן, האחד הוא לילה מתמשך ואיטי על החוף ומעקב אחר עוד ועוד כוכבים נופלים, ואילו השני נע הלוך ושוב בין קטעי הרהורים, זכרונות, תמונות וארועים מתקופות טובות ורעות בחיי האב, שלא לפי סדר כרונולוגי.

הלילה המשותף והזכרונות מעוררים שאלות רבות המשיקות לשאלות קיומיות כמו: האם הכוכבים הם יותר 'כוכבים מאירים' החוזרים במעגל כל שנה או יותר 'נופלים' המסמנים קו ומתכלים? האם כל כוכב הוא יותר להבה או יותר דמעה? מה גובר על מה, אורם של הכוכבים או כיליונם?

"השמשות יכולות לשוב ולזרוח./אולם לנו , עם שקיעת האור הקצר הזה, / לא יהיה אלא לילה נצחי/ ונצטרך לישון בו " מצטט המספר בנימה מלנכולית את שורותיו של המשורר הרומי קאטולוס. החיים אם כן אינם אלא הבהוב קצרצר בחושך אינסופי. לעומת זאת, במקום אחר, יאמר המספר כי הדמעות של סן לורנסו "הם מעל לכל הוכחה לכך שהחיים אינם אלא אור במחשכיו של יקום אינסופי". הספר לא יתן לנו תשובה אחת אלא יניע אותנו בין תמונות השמורות בזכרונו של האב לבין הלילה המיוחד עם פדרו בנו. נעבור בין כפר לבין ערים שונות באירופה, מבילבאו שבספרד במערב בה גדל, דרך פאריז בה חי כעת בנו, ועד יאסי שברומניה במזרח , מאופסלה ארוכת לילות החורף בשוודיה, ועד בארי בדרום איטליה ועוד. נחלוף ביעף בערים ביניהן נדד, ובאוניברסיטאות שבהן לימד המספר. כן נע הסיפור בין השקט הפסטורלי בחופי איביסה לבין רעשי התיירות שהשתלטה עליו, בין חברים ואהובות ובין פסימיות לאופטימיות.

ומה אנו עושים בחיים אפילו אם 'אינם אלא אור'? הזמן בכלל והזמן של חיי אדם הוא מרכזי בספר. "אנחנו מבלים את מחצית חיינו בבזבוז הזמן ואת המחצית האחרת בתשוקה לשוב ולזכות בו" שמע המספר מפי אביו החולה, וטולטל מגרעין האמת שבחכמה העממית.

"הזמן מפתיע אותי תדיר. יותר מאשר הזמן עצמו , מפתיעה אותי ארעיותו. כמו אחד מאותם הכוכבים אשר חוצים אחת לכמה זמן את השמים ואובדים אחת ולתמיד, כך מתרחקים גם חיי במהירות מסחררת מן הזיכרון שאני משמר ביחס אליהם. הוא הדין בחיי וגם בחיי הזולת"

המספר אינו מצטיין בשמירת יחסיו עם אחרים, הוא נפרד מעבודה מחברים, מאהובות ואפילו מאשתו מארי אם בנו. באחד משיאי אהבתם מביעה מארי משאלה: "הייתי רוצה שהזמן יעצר"! שהרגע המאושר ישמר. אבל האב רואה בעצירה של הזמן מוות. בכוכב מנצנץ קבוע בין כוכבי השמים הוא רואה את דודו שלא הכיר, אשר נעדר מאז המלחמה ורק תמונתו היתה תלויה בבית הסבים. האם שמו של פדרו הצעיר הבן שנולד מאהבתו למארי משמר גם את זכרון הדוד? האם גורלו יהיה טוב יותר? והאהבה החמה האם תשאר להאיר או שמא גורלה להישרף בנפילה? האם המספר שעזב את אשתו ובנו הוא אב טוב יותר מאביו השיכור? האם החיים של כולנו נועדו להחמצות או שמא רק חייהם של גיבורי הרומנים?

בזמן האחרון הפך המספר מודע לכך שהבדידות הפכה בעיקר בלילה, כשהוא שומע ומריח את הים בברצלונה, למעיקה ומפחידה. המספר מתוודה כי הבדידות יכולה היתה בעבר להיות גם החברה הטובה ביותר שזכה בה, מעשירה ומענגת, זו שהרשתה לו לחיות ולחלום בהקיץ, הקלה עליו להחליף חברים וערים, אבל לעיתים אכן סבל מפגיעתה ואז ניסה למצא מפלט בכתיבה.

שאלות נוספות קשורות לזיכרון ולהוויה. "במפרצון ההוא גיליתי שהזיכרון איננו חולשה, אלא להיפך שהוא המולדת היחידה שיש לאנשים כמוני, אלה שוויתרו על כל המולדות האחרות." האם המספר הוא בכלל אותו אדם שצפה בכוכבים בילדותו? האם הזיכרון קושר אותנו לעצמנו, מעיד שאנו ישות אחת - אותה פרסונה לאורך חיינו? ואם כך האם אמו של המספר, שהזדקנה וכבר אינה זוכרת ואינה מזהה אף אחד, האם היא עדיין אותה אם אוהבת וסובלת הזכורה לו מילדותו?

שאלות אלה ועוד מלוות את הקריאה האיטית, ושורדות גם אחרי הפרק האחרון הנקרא גם הוא -

"עוד אחד..."

עותק הספר שבידי נקנה ב'אדרבא' ירושלים, מתוך תקווה שאורן של חנויות ספרים קטנות ועצמאיות יוסיף להאיר עוד שנים רבות.

תגובה 1: