נויה שגיב, חוקרת ספרות ומרצה למקרא
מולייר, ארבעה מחזות. מצרפתית: אלי ביז'אווי, אייר: דוד פולונסקי, הוסיף אחרית דבר, ניר רצ'קובסקי, הוצאת לוקוס, ישראל 2024, 416 עמודים
* ״מולייר״ הוא הפסבדונים של המחזאי ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן
המחזות בספר הם: בית ספר לנשים, טרטיף, הקמצן, החולה המדומה
כל כך לא הגיוני לקרוא ספר של מחזות מתורגמים לעברית שנכתבו במקור בצרפת במאה ה-17.
הגיוני לקרוא פרוזה, לקרוא שירה. הגיוני לקרוא מילים שמרחב המחיה שלהן הוא דף. אבל לקרוא מחזה מתוך ספר, זה הרי באמת לא הגיוני. מחזה צריך לחיות על במה.
זה הרי לא הגיוני לצחוק בקול רם באמצע היום כשאני לבד בבית הקפה, רק אני וספר המחזות של מולייר בתרגום החדש של אלי ביז'אווי. רק אני, הספר, הקפה הקר והמבטים הקרים גם הם, המופנים אלי כשאני צוחקת בקול.
אבל באמת שזה לא הגיוני. מחזות אמורים להיות מומחזים, על במה. לכלוא אותם בתוך מילים מוקלדות, בין דפי ספר, זה ממש לעשות להן עוול. אמנם, המחזה הכתוב על הדף הוא כלי עבודה של אנשי התיאטרון, אבל זהו רק כלי עזר טכני. למעשה, מחזות קלאסיים נכתבו, כלומר הועברו לפורמט כתוב וקפוא, רק אחרי הרבה פעמים שהועלו על הבמה, אחרי שהשחקנים לשו את המילים, עד שהתקבע ניסוח פחות או יותר קבוע שאפשר לקרוא לו "מחזה". אבל העיקר בכלל לא אמור להתרחש בין הדפים. כאן זה לא פרוזה. כאן העיקר קורה על הבמה, לא?
לא. כלומר, כן, אבל לא רק. מחזה מצוין הוא כזה שקורה גם על הדף, בראשו של הקורא, אשר מצליח להיות כל אחת מהדמויות, ונותן לכל אחת מהדמויות את הטון שלה, את אופן וקצב הדיבור.
וזה מה שקרה לי, כשישבתי לבדי בבית הקפה. הטקסט קולח, מובן, חי כל כך, מובחן וחד. יכולתי להרגיש את עצמי כפופה כשאני קוראת את השורות של הקמצן, מחבקת את התיבה צמוד לגופי, ולהרגיש גבר מבולבל כשאני קוראת את השורות של בנו, קלאנט, שקרוע בין אהובתו לאביו לשכל הישר.
אבל הכל עדיין לא הגיוני. כי יש גם משהו לא הגיוני בלקרוא מחזה "מתורגם". יצירה ספרותית יש לה קונטקסט של שפה, של מקום, של תרבות. עצם התרגום הוא אות ה"חוסר שייכות". כמעט כל טקסט מתורגם נושא על גבו את גיבנת חוסר השייכות, את עול "מבחן התרגום", כמו מבטא כבד של ילד שלא ממש התערה, גם אם שינו לו את השם. הרי היצירה המתורגמת נמדדת לא רק ביחס לעצמה, אלא ביחס ליצירה בשפת המקור, ביחס לתרגומים קודמים. ותמיד היא לא בסדר. תרגום, כפי שהסביר דיקמן, אחד מהמתרגמים הגדולים לעברית בדורנו, תמיד נחשד בהיותו "עיבוד" או "חיקוי". תמיד נמדד במבחן הבלתי אפשרי של נאמנות למקור מצד אחד ושל אסתטיקה פואטית מצד שני. חוקר הספרות הישראלי, שמעון זנדבק הגדיר את מלאכת התרגום כ"כתיבת שיר על שיר". ובהשאלה "מחזה על מחזה". האם תרגום הוא יצירה מקורית? על פי אסכולת התרגום הרוסית, אשר מאפשרת חופש רב למתרגם, התשובה היא כן. עד כדי שהתרגומים נחשבים לחלק מקאנון היצירה המקורית של הסופר/משורר/ מתרגם.
ומה דעתך, ביז'אווי, תרגום הוא יצירה מקורית?
"אם אני צריך לענות במילה אחת ובאופן דיכוטומי, התשובה היא לא. כי המחזות שתרגמתי הם לא שלי, הם של מולייר. אבל זה לא באמת נכון. כי המעשה התרבותי של התרגום הוא בעצם סוג של בריאה מחודשת של יצירה בעולם ובשפה אחרת. המעבר הבינתרבותי יש בו מעשה של יצירה שנכנס לתוך תרבות חדשה, שפה חדשה, יש פה איזורים שלמים שמחייבים יצירה ויצירתיות. עובדה שתרגומים שונים בשנים שונות נשמעים אחרת, עובדה שיש טביעת אצבע של מתרגם".
אלי ביז'אווי הוא אחד המתרגמים העסוקים ביותר היום בתיאטרון הישראלי. מי שמצליח גם לתרגם תרגומים קלילים של אבבא (התוצאה קלילה אבל התהליך מאתגר...), וגם רציניים וקלאסיים יותר כמו זה האחרון של מולייר (שהוא למעשה אסופה של ארבעה מחזות שתורגמו בשנים האחרונות). בימים אלה, גם עולה על הבמה המחזה "טרטיף" (המופיע בספר), כך שאלי באמת עסוק בטירוף. לשמחתי, ביז'אווי הוא גם אבא של חברה לכיתה של הבן שלי, וגם הבטחתי לו טרמפ צפונה, אז לא הייתה לו ברירה אלא לנסוע איתי ולספר לי עוד.
אתה עצמך ציינת שהמחזות הללו כבר תורגמו לעברית בעבר, למה צריך שוב לתרגם את שתורגם?
"התחלתי לתרגם כי כשלמדתי בימוי והייתי צריך לביים סצנות, השפה, לא פעם, במקום להוות צינור, היוותה מכשול. הם היו מתורגמים , אבל העברית הייתה לעתים כזו שלא אפשרה לשחק, לדבר ולחיות אותה. אולי זה היה נכון לפעם, אבל לא לעכשיו. מסיבות שונות (שתיקתה הארוכה של העברית ותחייתה, הרצון לתת לה במה במיוחד על הבמה) הייתה נסיקה משלבית של ולא פעם על חשבון המחזה... העברית בכלל והמדוברת בפרט במאה חמישים השנים האחרונות, עשתה קפיצה מטאורית. משפה שהייתה קפואה במשך מאות שנים, היא הפכה לשפה חיה, עשירה, מתחדשת, תוססת ופעילה, שיש בה כל הזמן עוד ועוד משלבים וניואנסים. אז ברור שתרגומים לעברית למחזות קלאסיים, גם אם תורגמו על ידי המתרגמי הטובים ביותר, יש בהם משהו פחות מקשר היום. ובתיאטרון אי אפשר לותר על לתקשר, על דיבוריות ועל חיות, אז כן.. צריך לחדש. כדי לא להסתבך איתך, אני כן אגיד שלאה גולדברג תרגמה את "בית הספר לנשים", זה תרגום מופתי ומענג, שממש ניתן לראות אותה דרכו. מעניין לראות את הדמיון בין התרגומים על אף פער השנים והמגדר. אבל קשה לדבר על במה את התרגום הזה היום. התרגום שלי לא בא במקומו, אלא אחריו. ולא פעם, כשאני מרצה או מלמד אני פונה ומפנה אליו."
אגב, אני שואלת מודאגת, מה זה אומר על תפקיד המתרגם בעידן IA?
אלי מרגיע (אותי ואת עצמו): "כל עוד אין ל IA נשמה ולב, הוא לא יוכל לעשות את העבודה של תרגום לתאטרון, זו מלאכה שמחייבת דיבוריות וחיות ונשמה, שבשלב זה אין למכונה".
אני מורידה את אלי ונשארת עם "טרטיף", עם ה"קמצן" עם "בית ספר לנשים" ועם "החולה המדומה". יודעת שמחכה לי זמן מהנה עם החברים החדשים, הצרפתיים, שעשו עליה בפעם המי יודע כמה.
אני קוראת, כאמור, בבית הקפה, מתענגת על הקצב, על השפה. הקריאה הראשונה שלי עסוקה בתרגום עצמו, בניסיון למצוא את ביז'אווי בין השורות. הנה מתוך "בית הספר לנשים":, שילוב מופלא בין העברית לשפת המקור: "לא צריך לאיים. בקשה, מון-אמי, / כמה זה אלפיה? במקרה יש עמי". או ציטוט נוסף מתוכו, שמצליח דרך המילים המתורגמות להעביר את הגרוטסקה הגברית, שמתגלה כאוניברסלית: "נניח שישבת לשתות מרק בנחת ומישו' את האצבע דחף לך לצלחת... האישה היא מרק של הגבר. וכשגבר רואה שאחר בא לטבול את האצבע אצלו במרק, הוא יכול את כל העשתונות לאבד בבת אחת!" או מתוך טרטריף, סלנג שמשתלב במקצב והופך להיות דרך לאפיון דמות באמצעים המצומצמים והמהודקים של מילים בתיאטרון: "לא, לא אנל'א אתן... ת'מנוול שמציע ת'עצמו לאשתו..." או מתוך "החולה המדומה", שם משתמש ביז'אווי בטקסטים מתוך התנ"ך (שיטות שהיו מקובלות בתרגום העברי בראשיתו, אולם ביז'אווי משתמש בתנ"ך בשינוי מגדר): "שלא תדבר איתי על החצופה הזאת! זאת בת סוררת ומורה..."
ככל שאני צוללת לקריאה, פחות אכפת לי מהאנשים שמסתכלים עלי צוחקת בקול, ואני גם פחות עסוקה בלעשות שמאות לתרגום. אני מתמסרת לחוויה והופכת להיות שחקנית על הבמה שמתחוללת אצלי בראש, וכמו בתרגום טוב ממש, אני מפסיקה לעסוק בהערכת התיווך, אלא שוקעת בסיפור עצמו. אולי בפעם הראשונה בחיי מבינה אחרת, כאדם בוגר, את "הקמצן". אני פתאום מבינה שזה סיפור על מי שאוחז נואש במה שיש לו, מרוב שאין לו דבר. זו קמצנות כלכלית, שהיא למעשה מופע של קמצנות רגשית. ביטוי של קושי בלהתערבב, לחלוק, להיות באמת. הפחד ש"אני" אגמר לי. העיוורון כלפי הזולת, קרוב ככל שיהיה, והשימוש באנשים ככלים, כאובייקטים, והכל מתוך פחד והיעדר. לא יודעת אם הקמצן היה מסתדר בסדנאות טרנדיות על "תודעת שפע", אבל פתאום הגרוטסקה הפכה לאנושית כל כך ומכמירת לב. מרוב שכך, בכלל שכחתי שזה מחזה צרפתי בן 400 שנה, שכחתי שזה תרגום, מרוב שזה היה ישראלי ואנושי ועכשווי ואוניברסלי.
אני מתקשרת לביז'אווי רגע לפני ששנינו צריכים לרוץ לאותו המקום לקחת את הילדים, מתקשרת להחמיא לו על היצירה המופלאה שלו, שהיא לא פחות מהישג ספרותי, תרבותי אדיר.
אם כבר אנחנו משוחחים, אתה הגשמת חלום?
"האמת היא שזה חלום שהתגשם בלי שחלמתי אותו. המחזות, על פי סדרם הכרונולוגי אגב, הוזמנו על ידי התיאטראות. אז זה חלום שהתגלגל תוך כדי תנועה. אני גדלתי לתוך שתי שפות, תמיד כילד נעתי בין עולמות שונים של שפה, ואני חייב במובן זה להורים שלי תודה ענקית, שהיו שער לשפה ולתרבות שלמה, אבל לא חלמתי לתרגם את גדול המחזאים הצרפתיים."
אז מה החלום הבא?
"אני לא ממש יודע. אני אוהב את התרגום, אבל אני רוצה להטביע חותם בתחום של היצירה המקורית שלי, לתיאטרון או לטלוויזיה."
מותר לשאול איזה מחזה מבין הארבעה אתה הכי אוהב?
אל תגלי אבל את "בית ספר לנשים". ויש לי איזושהי תכנית שמתבשלת עבורו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.