חגי קמרט, סופר משורר וצייר
 |
| הוצאת מודן |
ריימונד קארבר, שירים, ערך ותירגם עוזי וייל, הוצאת מודן 2004, 435 עמודים
כללי
ריימונד קארבר (: Raymond Carver), 1988-1938 היה סופר ומשורר אמריקאי חשוב ובולט.
"עלה נידף ברוח" "בבת עיניי", "אהבת חיי", "כחוט השני", "מיתר הלב" ו״ים של דמעות" הם מסוג הביטויים השכיחים שחלקם נקבעו כמטבעות לשון. הם חדרו לשגרת הדיבור בשפה היומיומית ואף לספרות הכתובה. האם שימוש בהם יכול להפחית או להוסיף לערכה של יצירה בפרוזה או בשירה?
ייתכן שהכנסת הביטוי לטקסט ישמש כקלישאה ויגרע מאיכות הטקסט, אך בשיבוץ נכון של הביטוי, בסביבת מילים או משפטים שבהיותו ביניהם הוא יקבל מעין השראה מהם וישנה גוון או צבע הרי הוא יהיה בבחינת חידוש של הישן. או שיכלול של הישן!
שוו בעיניכם מעין אוברול במנוע המכונית.
ואמנם כן! אפשר להשתמש גם בשכיח, בנדוש, בצורה כזאת שהוא יקבל גוון שונה מהרגיל ויתעלה מעלה בקונטקסט שלו. לפעמים פשטות המילה, היומיומיות שלה מוסיפה לה רק יופי וחן.
ומה אם נשתמש אך ורק בשפה היומיומית הפשוטה הרגילה המדברת בגובה העיניים, שכולה חסרת קישוטים דימויים חרוזים, אלא מעין דיבור ישיר, האם נגרע מאיכות השיר או אולי נייחד אותו?
ריימונד קארבר, אחד מגדולי המשוררים בן זמננו, מתאפיין בין היתר, בשירה בנאלית. שירה מינימליסטית רציפה של השפה היומיומית הפשוטה.
"כך ניסיתי לתרגם אותו: בעברית שוטפת ופשוטה. בכל מקום בו הופיע ביטוי אמריקאי מקובל ונפוץ, העדפתי לתרגם אותו לביטוי עברי מקובל ונפוץ", כותב המתרגם של "שירים" מר עוזי וייל בהקדמה ( עמ' 16).
מה מייחד את שירתו עד כדי כך שהפך למשורר נקרא ואהוב. על שאלות אלו ואחרות דן מאמר קצר זה
ריימונד קארבר אומן השירה הבנלית: שירתו
כשאני קורא משיריו, הדבר הראשון המדהים אותי היא פשטות המילה. קארבר מדבר בשפת יום יום. לבו אל הבנליה אל המילים השגרתיות השגורות ביותר בפינו. קארבר חי את הרגע ושיריו גם בסדר הכרונולוגי שלהם הם מעין תמונות חיות בתערוכת חיו.
השפה השירית שלו נראית כשפה האנטי פואטית האולטימטיבית. ההפך מהסיבוך, ההפך מהמילה הגבוהה. משפטיו של קארבר הם שקופים. ההפך המוחלט מהסתום. הרחק מהדימויים, המטאפורות והקישוטים למיניהם.
הפשטות הבנאלית היא דגלו של קארבר, הוא אינטימי ופשוט. הוא לוקח את הקורא אתו בכך שמדבר בגובה העיניים על שגרת חיים כללית לבני אדם. הוא מסתכל אתנו יחדיו בפרטים הקטנים למשל בשערות שבמברשת שער, בגרביונים, בחלון.
שיריו הם סיפוריים והם גם משקפים את מסכת חייו.
אך יש עוד משהו: השקיפות הצלולה הזאת, מאפשרת מבט אל הצד השני של המטבע; אל מקום אחר! זוהי ההתגלות.
זה הקסם בבנאליה של ריימונד, המרמזת למשהו נוסף, לתהייה דמיונית של הקורא.
השיר הראשון בספר: שתיה בשעת הנהיגה (עמ'21)
כבר הכותרת מרמזת על פעילות די שגרתית של בני אדם, אך יש בה שני צדדים מאחורי השורה והם הסיכון בשתייה בנהיגה, איסור חוקי אפשרי, אי וודאות של מה שעלול לקרות. כלומר כבר הכותרת מראה את אופייה של הבנליה הקארברית; פשטות ועמקות , שגרה ומה שהיא עלולה להביא.
שתיה בשעת הנהיגה
עכשיו אוגוסט ולא
קראתי ספר כבר שישה חודשים
חוץ ממשהו בשם "הנסיגה ממוסקווה"
מאת קולנקורט
אף על פי כן, אני מאושר
נוסע במכונית עם אחי
ושותה מבקבוק "אולד קרו" קטן
אין לנו בראש שום יעד,
אנחנו רק נוסעים.
אם אעצום את עיניי לדקהד
אלך לאיבוד, ועם זאת
בשמחה הייתי נשכב וישן לנצח
בצד הכביש הזה.
אחי מסמן לי עם המרפק,
כל רגע משהו יקרה.
שוו בנפשכם את המשורר יושב אתנו בסלון ביתו ומתלונן על כך שלא קרא ספר שישה חודשים ועכשיו אוגוסט. המשורר לא חוסך מלפתוח את לבו ואת אחד מהעיקרים בחייו קריאת ספר, והוא מצר בפנינו שחצי שנה לא קרא, ועכשיו בחום של אוגוסט הוא נזכר אולי לקרוא. ובכל זאת בלי כלום אי אפשר אז הוא קרא משהו מציין בדיוק מה הוא קרא ואת שם המחבר (המשיכה שלו אל הפרטים הקטנים).
פשטות המילה, גילוי לב ,מעשי יומיום של בני אדם ,התוודעות, זה היפה, זה הטהור והמיוחד.
ומשהו אולי על אופיו של המשורר הוא לא תמיד מצליח להגשים את מאוויי לבו ובכל זאת את ה- וי V הוא מסמן (קרא את "הנסיגה ממוסקווה"), והוא מוסיף וזה המסתורי: ובכל זאת אני מאושר.
שואל עצמו הקורא ממה הוא מאושר? הרי הפסיד את אחד מהעיקרים בחייו? קריאה!
אולי הוא מאושר מזה שהוא נוסע עם אחיו יחד, או אולי מהשתייה? או אולי מעצם הנסיעה לאן שהוא? אולי בשל תחושת החופש האישי והמרחבי? זו התהייה שמאחורי הבנלי זו הכמיהה אל המקום הטוב שבחיים אליו הוא שואף כל חייו.
וכאן עליית מדרגה רעיונית בשיר: "אם אעצום את עיניי לדקה אלך לאיבוד".
זה כבר הגות אינטלקטואלית לגבי הנצח לגבי הלא נודע והקורא חושב גם הוא מה עלול לקרות לנהג העוצם לרגע את עיניו. וכאן מעין פרדוקס; בשמחה היה נשכב וישן לנצח.
היינו מחשבה שהמוות הנצחי, הלא נודע , אולי הוא טוב לאדם כמוהו?
השמחה עומדת כהנגדה מול ייצר הקיום. אחיו מחזיר אותו לשגרה היומיומית של הנהג הנוהג ומסמן לו עם המרפק "כל רגע משהו יקרה". מתעוררת בו המחשבה על האי וודאות הקיימת בעולם. הרי איננו יודעים מה יילד רגע!
המעבר בין הדמיון והחשיבה על המוות לבין החזרה למציאות הקיימת הוא מופלא.
מינימום מילים ומרחב כמעט אין סופי של חשיבה: שמחה, מוות , נצח, מרפק המעורר אותך ומחזיר אותך למציאות.
השיר listening מקשיב (עמ'100)
היה זה לילה כמו כל האחרים. ריק
מכל דבר פרט לזיכרון. הוא חשב
שהגיע לצד השני של הדברים.
אבל הוא לא הגיע. הוא קרא קצת
והקשיב לרדיו. הסתכל מבעד לחלון
זמן מה, אחר כך עלה למעלה. במיטה
נזכר ששכח את הרדיו פועל.
אבל עצם את עיניו בכל זאת. בתוך הלילה העמוק,
בעוד הבית מפליג מערבה, הוא התעורר
ושמע קולות ממלמלים. וקפא.
ואז הבין שזה רק הרדיו.
הוא קם וירד למטה. הוא היה צריך
להשתין בכל מקרה. גשם עדין
שלא היה שם קודם
ירד עכשיו בחוץ. הקולות
ברדיו נעלמו לאיטם ואחר כך חזרו
כמו מדרך ארוכה. לא הייתה זו
אותה תחנה עוד. קול גבר
אומר משהו על בורודין.
ועל האופרה שלו, "הנסיך איגור". האשה
אליה הפנה את דבריו הסכימה, וצחקה
התחילה לספר סיפור קטן.
ידו של האיש שנשלחה אל הרדיו, נעצרה.
פעם נוספת מצא את עצמו מול
מסתורין. גשם. צחוק. הסטוריה.
אמנות. שלטון המוות
הוא עמד שם, מקשיב.
השפה של קארבר כל כך פשוטה מדויקת עד כדי שמחד גיסא ניכר שהוא בורר לו את המילים בקפידה אך מאידך גיסא הן נשמעות כל כך צפויות כל כך באנליות כאילו נבחרו בדרך אגב. הגישה היא איפה שונה לחלוטין מהחשיבה הפורמליסטית שאנו למשל דבקים בה באדיקות רבה כל כך. לא הסיבוך והעיכוב הם המגמה, אלא המילים הפשוטות המפורשות. פשטות לשונית ניסוחים בנאליים של השפה.
הוא לא מנסה לחפש ניסוחים חדשים או דרך שימוש חדשה של השפה, אלא להשתמש בה באופן השכיח ביותר ולהשיב לה את משמעותה ויכולתה להעביר משמעות ע"י התבוננות פואטית מיוחדת.
לא רק שפת השיר היא נדושה שכיחה שגורה יומיומית, אלא גם התכנים הם כאלו. הולך להשתין הולך לשמוע רדיו, עולה יורד, קורא קצת, הוא לא מגיע אל הצד האחר של הדברים.
ובכל זאת מה הגדולה?
פתאום הוא מגיע לצד המסתורי שנמצא כאילו מעבר לבנאליה מצדה השני! וזו גדולתו. חשיפת המסתורין. חשיפת המקום האחר.
אבל הוא לא הגיע. הוא קרא קצת
והקשיב לרדיו. הסתכל מבעד לחלון
הוא הסתכל מבעד לחלון. אבל השאלה הנשאלת לאן? לאן הוא מסתכל? האם לאותו ריק המסתתר מאחורי המלה חלון או אל מרחבי הבתים שלפניו? מה הוא מחפש בהסתכלות הזאת...
הגשם העדין הזה שלא היה שם קודם היכן היה? האם היה במקום אחר לפני כן? מה טיבו של המקום הזה?
אבל עצם את עיניו בכל זאת. בתוך הלילה העמוק,
בעוד הבית מפליג מערבה, הוא התעורר
הלילה העמוק הבית המפליג מערבה גירוי הדמיון של הקורא: מעין מקום אחר פלאי שבתוכו בית מפליג איפה הבית הזה האם הוא שם במקום ממנו חוזרים הקולות האם הוא שם היכן שהגשם מתחיל האם זה מה שרואה האדם המסתכל מבעד לחלון? כלומר מעבר לבנליה של בית, רדיו, שירותים ,חלון, יש גם צד אחר הילה חזקה של מקום אחר פלאי מסתורי מושך.
והמשפט שמסמל יותר מכל את שאיפתו של קארבר בחייו ובשיריו הוא:
"הוא חשב שהגיע לצד השני של הדברים. אבל הוא לא הגיע".
זה המוטו החוזר בשינוי נוסח פה ושם מאחורי שורה זו או אחרת בשיריו: הרצון להגיע אל האמת, אל הטוב, בתוך גיהינום החיים הזה.
הוא אומר זאת במפורש בשירו האחרון " קטע מאוחר"
קטע מאוחר ( עמ'198)
והאם קיבלת מה
שרצית מהחיים האלה, למרות הכל?
כן
"ומה רציתי?
לומר על עצמי נאהב. להדגיש שאני
נאהב על פניי האדמה הזאת.
והאם... לאחר התלבטות רבה עם עצמו הוא שואל שאלה מהותית גם היא מסתורית משהו
האם הוא נאהב? נאהב על ידי מי? על ידי עצמו? אשתו? הציבור? התשובה "על פני האדמה הזאת". היינו על ידי מרחב החיים הכולל הכל. והתשובה שהמקום אליו הוא חתר כל חייו הוא אל המקום בו האמת, הטוב והאהבה שורים.
(לדעתי הוא הגיע למקום הזה כאשר חי לו עם טס באהבה גדולה אז חייו היו מאושרים)
אשתי ( עמ'167)
אשתי נעלמה יחד עם בגדיה
היא השאירה מאחור שני גרבי ניילון, ומברשת
לשיער שנשכחה מתחת למיטה.
הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם
לגרביונים הנאים הלל, ולשערות
החזקות, הכהות, שנתקעו בזיפי המברשת.
אני שם את הגרביונים בפח האשפה: את המברשת
אשמור ואשתמש בה. זו רק המיטה
שנראית מוזרה ובלתי מובנת.
השיר קצר ניווכח שהוא מדבר שוב ברמה הפשוטה ביותר על חפצים כמו מיטה, גרבי ניילון, מברשת שערות וכל זה תחת כותרת הנקראת "אשתי". והגדול בשיר הוא שאותה חוויה של נישואין גירושין חיים ביחד לא מדומה על יד החפצים האלו! גם לא ברמז. אותה חוויה מדברת מתוך החפצים. הם ממלאים אותה. כלומר החפץ הוא הכל הוא מספר את הסיפור שלו, תרצו גם המטאפורה. השפה של קארבר היא שפה שכולה מטאפורה ולכן כלום בה לא מטאפורה! המדומה והמדמה הם אותה גברת. (בלא שינוי אדרת) מכאן שגם הדימויים בשירים אינם מחייבי המציאות הפואטית. אפשר גם אחרת!
סיכום
שירתו של ריימונד קארבר נותנת לנו זווית מבט נוספת על תכלית הבנליה בשירה. גירוי הדמיון, והשלמת הנעלם בחשיבת הקורא. פּן דמיוני, מסתורי משהו, זה המתקשר אל הכתוב הגלוי, נותן ממד חדש לבנליה ומעלה אותה אל מעין כח מדמה שהייתי קורא לו "המקורי המדומה".
אגב הגישה הקארבריסטית הזאת הביאה אותי למסקנה שאין לקרוא תגר על הנדוש הבנלי. להפך, יש בכתיבה זו גם משום יתרון האומנות; הביטוי והתחכום, כפי שמצאנו אצל משורר גדול זה.
יתרונה של הבנליה של קארבר שאפשר ושיריו יגיעו אל מגוון רחב יותר של אוכלוסיות קוראים ולו רק בשל פשטות הניב וקלות ההבנה.
שירתו כאמור היא מעין תמונות חיו בתערוכה, המתארת חוויות יומיומיות שקל לקורא להזדהות עמן כי גם הקורא חווה אותן. לכן קל לו לקורא להזדהות עם המשורר וללכת אתו צעד בצעד. קארבר חי את חיי הרגע את היומיום הוא פתוח ואינטימי לכל. אין אצלו סודות אך יש את הצד המסתורי אליו הוא שואף להגיע והוא מרומז בשיריו. שיריו סיפוריים ובמינימום מילים הוא מביע שפע של רעיונות אופייני לשירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה