ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
| הוצאת מאגנס |
נעם שריף, אקדמות, עורך: מתן חרמוני, הוצאת מאגנס, ירושלים תשפ״ד 2023, 221 עמודים
מילות מפתח: נעם שריף. אוטוביוגרפיה. זכרונות. ניצוח. הלחנה. חינוך. מוסיקה קלאסית. קונצרטים. יהודי. ישראלי.
הספר הוא ספר זכרונותיו של מוסיקאי דגול - המלחין, המנצח, המעבד, המחנך וההוגה עטור הפרסים, נעם שריף (2018-1935), שהטביע את חותמו על חיי המוסיקה בישראל ובכלל במשך עשרות שנות פעילותו.
פרקי הספר, תוכנם, סגנונם ואורכם מתאימים לשיחות יותר מאשר למאמרים. ובאמת מוצאם מדיבור קולח ששפך שריף למכשיר הקלטה ונערך אחר כך על ידי מתן חרמוני. בסוף הספר יש שתי תוספות: דברים של העורך על שריף ופועלו אחרי התקופה שבה מסתיימים הזכרונות שבספר, ודברים שכתבה אלמנתו, המלחינה אלה מילך-שריף, על חייה איתו.
פרקי הספר אינם נושאים כותרות אלא מסומנים באותיות עבריות א-ע. האם העריכה הזאת נועדה לרמוז שלא ׳חייבים׳ לקרוא את הספר ברצף אלא אפשר גם להסתפק בדפדוף בו ולקרוא באופן אקראי פרק זה או אחר? אם זו הייתה הכוונה אזי ניתן פשר לכפילויות שיש בספר פה ושם.
ניסוח הדברים בספר הוא כל כך טבעי לשיחה עד שדומה לקורא שהוא ממש שומע את קולו המוכר של שריף בוקע ממנו. הכשרון המיוחד של שריף לטוות קשר מיידי עם הקהל פועל גם דרך ספרו. שיחתו עם הקורא היא חופשית, ישירה, רהוטה, נעימה, מסקרנת, מתובלת באנקדוטות הומוריסטיות, ומשובצת בתובנות פילוסופיות על המוסיקה ועל טבע האדם והעולם.
שריף משוחח על קורות חייו מילדותו המוקדמת ועד העידן שבו הגיע אל המנוחה והנחלה (שלושת העשורים האחרונים של חייו).
שם הספר, ׳אקדמות׳, הוא רב-משמעי: הוא מתאים לתחום המוסיקה, שהרי למילת ׳אקדמה׳ יש משמעות של פרלוד, נגינת פתיחה; גם מתאים לתוכן הספר, שמתמקד בשלבים המוקדמים של שריף כיוצר; אבל בעיקר הוא רומז ליצירתו, ׳אקדמות למועד׳, שפרצה עבורו את הדרך להצלחה. בשנת 1957 ערכה התזמורת הפילהרמונית תחרות לכתיבת יצירה לפתיחת היכל התרבות ויצירתו זו של שריף זכתה במקום הראשון, והוא בן 22 בלבד. שריף לא קרא ליצירה ׳פתיחה חגיגית׳, כי ׳זה של הגויים׳, הוא כתב. הוא בחר ב׳אקדמות למועד׳ על שם ׳אקדמות מילין׳ בתפילת שבועות (עמ׳ 92). ׳אַקְדָמוּת מִלִּין׳ הוא פיוט בארמית שאצל האשכנזים נהוג לאומרו בקריאת התורה בחג השבועות. הפיוט נקרא ׳אקדמות׳ על שם פתיחתו, "אַקְדָמוּת מילין ושָרָיוּת שוּתָא" (=הקדמת הדברים ופתיחת השיחה).
מבחינת הסוגה הספרותית יש לשייך את הספר לאוטוביוגרפיה, וליתר דיוק, למה שמכונה ׳אגו דוקומנטים׳, דהיינו, לספרי זכרונות המבטאים את האופן שבו מחבריהם רוצים לזכור את עברם ובעת ובעונה אחת גם להשפיע על האופן שבו האחרים יזכרו אותם אחרי שייבלעו בסופיות המאיינת את הכל. אלה הם חיבורים סובייקטיביים ומגמתיים שמלבישים זכרונות מסוננים על שלד ביוגרפי ועוטפים אותו בזכרון אהבות וקנאות, געגועים וחרטות, סיפוקים וכשלונות. ההחלטה את מה ואת מי להכליל בסיפור ואת מה ואת מי להעלים, את מה ואת מי להעצים ואת מה ואת מי לעמעם, את מי ללטף ובמי לעשות נקמות, קובעת את אופיו ומשמעותו של האגו-דוקומנט שלפנינו.
שריף מתחיל את ספרו מבראשית:
׳אז כשנולדתי הזמן היה אחר, הייתה לו צפיפות חומר אחרת. אף אחד לא האיץ בך, לא היית מותנה על ידי טלפון סלולרי: מתקשרים ואתה חייב לענות. כותבים לך לאימייל, ואתה חייב להשיב. היה זמן חופשי׳ (עמ׳ 3).
הוא נולד לאב פועל בניין ולאם עקרת בית, שממנה ירש את כשרונו המוסיקלי. הוא כותב בזכרונותיו:
׳בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מייד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מייד לנגן׳ (עמ׳ 24).
׳היום שבו נכנסתי לאולם הקונצרטים באולם ״אוהל שם״ בתל אביב ושמעתי לראשונה את ״הפרילוד לאחר הצהריים של פאון״ של דיביסי היה יום מכריע בחיי. לא אוכל לשכוח אותו. הרגשתי באופן פיזי שאני לא יכול בלי מוסיקה. זה התחבר אליי בצורה משונה. הצלילים ששמעתי משכו מתוכי החוצה דברים שלא ידעתי שהיו מצויים בי׳ (עמוד 49).
ימי ראשית המדינה היו ימי שיא גדולתו של התנ״ך בחברה הישראלית, ושריף כתב בהתפעמות על לימודי התנ״ך שלו בתיכון אצל אשר וייזר, שכתב אז את פירושו לתנ״ך. בצבא שירת שריף בתזמורת צה״ל כנגן בקרן יער, ואחר כך למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית, ובה ייסד את תזמורת האוניברסיטה ושימש כמנצחה.
שריף יצא לחו״ל ללימודי מוסיקה ובארץ כמו בחו״ל נפתחו לפניו כל הדלתות הנכונות והוא זכה ללמוד אצל טובי המורים. מורו המובהק היה המלחין פאול בן חיים, שהנחה אותו, בין השאר, להתמקד במוסיקה טונלית ולא להתמסר לאוונגרד.
התנ״ך וההסטוריה היהודית כולה שימשו מקור השראה לשריף. מהים הגדול אזכיר כאן את יצירתו המונומנטלית ׳מחייה המתים׳ (1986), אורטוריה לסולנים, מקהלות ותזמורת, המעבירה באמצעים ליריים ודרמטיים תמונות מחיי היהודים מן התקופה שלפני השואה, דרך השואה עצמה ולבסוף – תקומת העם היהודי בישראל. היצירה נכתבה ובוצעה לרגל פתיחת המוזיאון היהודי באמסטרדם, ואחר כך בוצעה עוד פעמים בארץ ובחו״ל וגרמה להתרגשות גדולה.
נועם שריף נודע כמלחין של יצירות מוזיקליות-קונצרטנטיות שנוגנו על בימות הקונצרטים החשובות ביותר וכמנצח שניהל תזמורות בארץ ובעולם, אך בנוסף לכך חיבר מוסיקה לסרטים, לתאטרון, ללהקת בת שבע, ערך והגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה, עשה מאות עיבודים לשירים מהזמר העברי ואף יזם את הופעתם המשותפת והנועזת של התזמורת הפילהרמונית ולהקת הצ'רצ'ילים בשנת 1970. הוא מספר בספרו על קשריו ההדוקים עם חנוך חסון שניהל את מדור המוסיקה העממית בקול ישראל.
הוא מספר בזעזוע שבשלב מסויים נודע לו שבקול ישראל לא היה מקום במחסנים ופשוט גרסו תווים עם עיבודים לשירים ואף פרטיטורות שלמות שלא היו להם העתקים, וכך הכחידו אותם לעולמים! הוא מכנה זאת דבר שהוא ׳יותר פלילי מפלילי׳.
שריף מספר את סיפור חייו תוך מודעות לתהליכים ההסטוריים, החברתיים והאידאולוגיים של זמנו וכותב על אישים וארועים שחווה בפרטי פרטים, מה שעושה את ספרו למכרה זהב לחוקרי המוסיקה האמנותית והפופולרית בישראל.
הוא מתאר את עצמו כבעל חוצפה צברית בלתי אפשרית. שחצנות, בטחון עצמי עצום ואמביציה אדירה לעשות דברים. לא פלא שבישראל הקטנה של אותם ימים הצלחותיו היו לצנינים בעיני כמה מהיוצרים.
׳אז הבנתי שמשמעות הפרסים היא שקיים עולם אחר לגמרי, עולם תחרותי, פוליטי, עולם של רייטינג שאין לו שום קשר ממשי לאיכות׳ (עמ׳ 93).
הוא כותב שטיפסו עליו מכל הכיוונים ושגם בדמיון המטורף ביותר קשה לדמיין מה כתבו עליו. בהתקפות עליו הגדיל לעשות העיתונאי של ׳הארץ׳, אורי קיסרי. קיסרי כתב שיש חשש שהקהל יחשוב שנועם שריף הוא המלחין מס' 1 של ישראל, ולא פרטוש, בוסקוביץ', קמינסקי, יעקובי, טל או אבידום.
שריף מזכיר גם את מהטה שניצח על הרבה מיצירותיו, אבל ׳הוא לא מיד עמד מאחורי בדרכי כמנצח, מסיבות שבוודאי שמורות אתו׳ (עמ׳ 196).
שריף שיבץ בספרו שפע תובנות מעניינות והנה כמה טעימות קטנות מהן:
׳רעיון חייב להישאר בלתי מוגשם ולכן תמיד צריך לחלום׳ (עמ׳ 67).
׳התכונה החשובה ביותר למנצח, לדעתי, היא היותו מלחין. אינני מכיר בתולדות המוזיקה מנצח גדול שלא היה מלחין, והיו מנצחים שחשבו את עצמם קודם כל למלחינים ורק לאחר מכן למנצחים׳ (עמ׳ 77).
׳אילו מוצרט היה קם היום מקיברו ורואה שיצירה שלו נמכרת אמנם, אבל יותר מהיצירה נמכרים השוקולדים על שמו, הוא היה נדהם׳ (עמ׳ 174).
יש שירים הנחשבים על ידי רבים כשירי עם, אף שהם נכתבו כאן בארץ ובימינו, ׳אבל בגלל החוויה הישראלית המתחדשת ובגלל התחדשות השפה הגענו למצב שבו יצרנו תהליך שאמור להימשך מאות שנים, והפכו את השיר המולחן לשיר עם. כך למשל השיר ״שדמתי״ של אדמון נתפס כשיר עם. היוצר נשכח והשיר נשאר׳ (עמ׳ 213).
׳בישראל, ארצם של מהגרים, התרבות הייתה ערב-רב של תרבויות, של כל התרבויות כולן. וכדברי הבעש״ט, לכל ארץ יש המנגינה שלה, אבל לארץ-ישראל יש המנגינה של כל העולם כולו׳ (עמ׳ 155).
׳פעם חשבתי שהאורך והרוחב של ארצנו הם מוגבלים, אבל לא הגובה. היום אני לא רואה את האורך והרוחב, אבל אני רואה שיש תקרה נמוכה מאוד. אם אתה מרגיש כאב ראש, זה לא בגלל הגובה שגורם לך סחרחורת גבהים׳ (עמ׳ 140).
׳הייתי קצר רואי מאוד בעצם הייתי צריך להרכיב משקפיים אבל לא אהבתי את הרעיון. אהבתי את המבט החולמני שהיה לי, מבט של קצר רואי. היה לי פעם פרטנר לעניין הזה, מישהו שלא ראה גם הוא… הוא לא ראה אותי ואני לא ראיתי אותו. שנינו הכרנו רק את הקולות. זה היה אריק איינשטיין׳ (עמ׳ 132).
שריף כותב לקראת סיום ספרו:
׳אני מאמין כי היצירה שלי תשרוד. היא אינה תמיד ״יפה״ וערבה לאוזן, אבל בדרכה היא מנקזת ומרכזת את רוח הזמן והמקום… אנחנו חיים במקום מורכב והמקום הזה לוקח אנרגיות. האמביציות שלי הן לנסות שוב, בפעם המי יודע כמה, לעשות את הבלתי אפשרי בתולדות ישראל: ליצור קרקע שיש לה זהות׳ (עמ׳ 214).
לסיכום, ׳אקדמות׳ הוא אגו-דוקומנט של מוסיקאי פורה ביותר, שהעשיר את המוסיקה הקלאסית והפופולרית ביצירות נפלאות.
הייתי מציעה לשקול שבמהדורה הבאה של הספר (בתקווה שתהיה) יודפס קוד QR בדפי הספר שיאפשר לקוראים גם להנות משמיעה של קטעי נגינה רלבנטיים.
קראתי את הספר פעמיים ברציפות, נהניתי מאד ממנו, ואני בטוחה שהוא יעורר עניין רב בקרב כל מי שעוסק במוזיקה האומנותית והפופולרית בישראל, בין אם הוא חובב ובין אם הוא מקצוען בתחום ההלחנה, הניצוח והנגינה. ראוי ספר זה שיתורגם לשפות זרות לטובת הרבים.
בקיצור, מומלץ בחום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.