על הסרט ״חמדה״: אהבה פורחת באקלים מיימי ואפרפר

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

חמדה. 2024 |עברית |125 דקות
בימוי: שמי זרחין
משחק: ששון גבאי, אסי לוי, מאור לוי, עדי אלון ועוד שחקנים ושחקניות מוכשרים להפליא

׳חמדה׳ הוא סרט שאין בו מרוצי מכוניות, שירותים חשאיים, פושעים בינלאומיים, קרבות אגרופים ואקדחים, בלשים עזי נפש ונופים עוצרי נשימה. שני גיבוריו רחוקים ת״ק פרסה מאידאל היופי הצרכני שעולם הקולנוע והפרסומות סוגד לו. אין בו יפיפיות עם נכסים ביולוגיים מרשימים וגם גיבורו הראשי, ששי (שחקן האופי ששון גבאי), אינו בדיוק תואם 007 שובר הלבבות. גיבוריו הראשיים הם גבר בן 73 ובת זוגו, שהיא בראשית העשור השישי לחייה, וסצינות הקלוז-אפ חושפות ללא רחם את האותות שהזמן חרץ בבשרם המזדקן.

טיפין-טיפין מטפטף הבמאי שמי זרחין טיפות מידע על הדמויות, עברן והקשרים ביניהן. משחק הגילוי והכיסוי שהוא משחק עם הצופים יוצר מתח מתמיד בעלילה. יחד עם זאת, יש נקודות שנשארות עלומות גם בתום הסרט, כמו למשל מדוע הנכד סירב עת ארוכה להשתתף באזכרת אמו. לפערים כאלה בעלילה ניתן להציע הסבר חיובי או הסבר שלילי. ההסבר החיובי יהיה שהפערים נוצרו כדי שהצופה ישלימם מתודעתו, מדמיונו ומנסיון חייו וכך יישאב באופן עמוק יותר לעולם המיוצג בסרט, וההסבר השלילי עשוי להיות, שהבמאי לא הצליח לנפות מסרטו רכיבים שעניינו אותו אך לא היה בכוחו לשלבם בעלילה בצורה משכנעת.  

כדרך סרטים שבעולם גם סרט זה התכבד בטריילר שיווקי שבו הבמאי והשחקנים מספרים על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של יצירתו, הצרה היא שכאן הם גם אומרים לנו למה התכוונו. דהיינו, מהו כביכול ׳הפירוש הנכון׳ של הסרט ככלל ושל סצינות מסויימות בו בפרט. אבל ׳הפירוש הנכון׳ איננו בהכרח הפירוש שמעניקים לו יוצריו. ברגע שהסרט יצא לאוויר העולם הוא נפרד ממולידיו ונעשה יצור עצמאי. צופיו נעשו לפרשניו הנכונים והם עשויים למצוא בו פנים שונות ואפילו סותרות לכוונת יוצריו. 

אפי חיה עם גבר שמבחינת גילו יכול היה להיות אביה, ובעברה קיימה יחסים אסורים עם נער שמבחינת גילו יכול היה להיות בנה. אין בחייה בן זוג משכבת הגיל שלה ואין לה סיכוי לבן ביולוגי משלה, הן מפאת גילה והן מפאת העובדה שהגבר הקשיש שבחרה לחלוק איתו את חייה ואהבתה עבר ניתוח פרוסטטה שהסתבך ומנע ממנו תפקוד מיני רגיל.

בני הזוג עובדים בפרך כדי לסייע לבנו של ששי שנמלט לבריסל מפני נושים שתובעים ממנו חובות הימורים. כל אחד משניהם מחזיק בשלוש עבודות: בביתם הם מייצרים כיסונים עבור מסעדה מקומית (אחר-כך מתברר שבעל המסעדה נתן להם את העבודה מרחמים, ויכול היה להשיג כיסונים תעשייתיים בעלות נמוכה יותר), בנוסף לכך ששי עובד כשומר בספריה בחצי משרה, ובפינוי מכולות למחזור בקבוקי פלסטיק. אפי עובדת גם בטיפול בהידרותרפיה בבריכה הטיפולית וכמדריכת מוסיקה במתנ״ס הקטן המתמודד עם מצוקה תקציבית מתמדת.

בני הזוג מתגוררים בישוב גלילי דל שבו הם עובדים עם ערבים וערביות ומקיימים איתם יחסי עבודה ענייניים ושלווים. ערבית היא שפת האהבה של ששי, שלעיתים בלולה בעברית. וביטויים בסגנון יא רוחי, יא עיני, מתגלגלים ברוך על לשונו. אבל מתחת לפני השטח השלווים ניכרת שאלת הכיבוש. הסרט שם בפי אחת הדמויות הערביות את ההערה ״לקחתם מאתנו את הכל״; עומרי, נכדו של ששי, הגיע לארץ כדי להתגייס לצבא אך חזר בו ושב אל אביו בבריסל;  בבריכה הטיפולית פוגשת אפי את ׳גיבור ישראל׳ שעימו קיימה יחסים אסורים בהיותו נער. אבל הגיבור הפצוע הזה מתגלה כדמות מטרידה, אלימה ודוחה. לאור כל זאת אולי לא תהיה זו תעוזה פראית מדי לחשוב, שמבחינה אידאולוגית-פוליטית יוצר הסרט איננו מחסידיה הנלהבים של מפלגה כמו ״עוצמה יהודית"...

תושבי אותו ישוב גלילי קטן הם האזרחים השקופים של המדינה. אנשי עמל ללא אופק כלכלי יציב. אנשים פשוטים ללא כישורי-על מבריקים ויכולת להשתחרר ממלכודות העוני. בשתי סצינות הצופים רוצים כבר לצעוק: למה אתם לא לוקחים לטיפול רפואי את הילד שבלע מטבע? מדוע אתם לא לוקחים לטיפול רפואי את הנכד שסבל מהיפותרמיה? קיומה של עזרה רפואית מקצועית היא מעבר לאופק של הדמויות בעלילה והן מתמודדות עם מצבי החירום הרפואיים בכוחותיהן הדלים.

הסרט מתעניין במיניות, אך היא מוצגת לרוב כעלובה, אומללה או דוחה. כך סצינות העירום הרבות, כך פירוט בעיות הפרוסטטה של ששי, כך המציצנות של ששי ואפי, המציצים (כל אחד בנפרד ובהזדמנות אחרת) בגניבה בין החרכים שבחלון  הקטן של הבית בפעילותו המינית של נכדם וחברתו.

הסרט מרובה מים. יש בו סצינות של גשם זלעפות, של התרחשויות בבריכה הטיפולית ושל מקלחות משותפות של זוג האוהבים. אבל בתוך הקור המיימי הזה מחממת את הלב האהבה הגדולה בין אפי וששי, הגוברת על כל האפרוריות והקשיים של חייהם. וישנה גם האהבה המשפחתית לבן, לנכד, לנכדה ואהבת האדם באשר הוא. ״חמדה״ היא על כן אודה לאהבה על נימיה העדינים והעמוקים. 

שם הסרט ׳חמדה׳: ניתן לבטא אותו במלעיל - כשם פרטי, שמה של הנערה החיננית שהנכד ההורמונלי פוגש בשדה התעופה ומיד מתידד איתה, מה שמספק סיום מחוייך לסרט. וניתן לבטא אותו במלרע, שזו אמירה מתפלמסת עם ״לא תחמוד״ של עשרת הדיברות. ששי שואל-מתריס במפגש עם המרצה לתנ״ך בספריה - מדוע כתוב ״לא תחמוד״? ושאלת החמדה היא השאלה הפילוסופית שהסרט מעורר וכל אחד מהצופים מתמודד איתה בתוך תוכו.

לסיום, סרט איכות משובח. רוצו!