על המצאת העם היהודי וזיקתו לארץ ישראל - תגובות לעמדתו של זנד

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בימים אלה הופיע ספרו של שלמה זנד, פרופ' להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 320 עמודים). זהו ספר המשך לספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" (הוצאת רסלינג, 2008) שתורגם לשפות רבות. ספרו הקודם "נועד לפרק את מיתוס-העל ההיסטורי על קיומו של עם גולה ונודד". הוא טען בו  שמושג העם היהודי הוא המצאה, השלכה לאחור של תפיסות שהן פרי ההתעוררות הלאומיות המודרנית במאה התשע-עשרה. משנוצר העם היהודי הוא העביר את התנ“ך ממדף הספרים התיאולוגי-דתי למדף ההיסטורי-לאומי ויצר לעצמו את המושג "ארץ ישראל" כנחלת האבות הנצחית שאליה השתוקק מאז ומתמיד ושיש לו זכות נצחית עליה. 

על מטרת ספרו החדש כתב זנד: "עיקרו של הדיון בחיבור הנוכחי יחתור לפרק את עקרון 'הזכות ההיסטורית' [=של עם ישראל על ארץ ישראל. ל. מ.] ואת הנרטיבים הלאומיים המתלווים אליו אשר כל יעדם היה להעניק לגיטימציה מוסרית לניכוס המרחב. הספר מהווה לפיכך מהלך המבקר את ההיסטוריוגרפיה הממסדית... הציונות החילונית נזקקה כבר בראשית מפעלה ההתנחלותי למחלצות דתיות... דווקא הלאמתו של אלוהים (לא ממש מותו) היא זו שהסירה את הלוט הקדוש מעל האדמה ועשתה אותה לחול... בעיני הציונות ניגודה של הגלות המדומיינת התגלם בגאולת קרקע כוחנית - יצירת מולדת גיאו-פיזית מודרנית. אלא שמפאת המיתוס המכונן נותרה זו עדיין חסרת גבולות קבועים, ולפיכך מסוכנת ליושביה ולשכניה" (מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל, עמ‘ 40-39). זנד תוקע יתדותיו בנושאים מקראיים שונים ביניהם: הבטחת הארץ לאבות, משמעות הצירוף "ארץ ישראל", החרם על עממי כנען, גבולות הארץ, ראשית המונותאיזם ועוד ועוד. בדבריו ניכרת השפעת האסכולה המינימליסטית המערערת באופן גורף על האמינות ההסטורית של התנ"ך.  תומס תומפסון, נילס פטר-למקה, פיליפ דיוויס ואחרים טענו, כידוע, שהקהילה היהודית של התקופה  הפרסית-הלניסטית יצרה את התנ"ך והמציאה את  ישראל הקדום.

להלן צרור תגובות על תפיסותיו של זנד: 

פרופ' יאיר הופמן, מה לתבן את הבר - תגובה לעמדתו של זנד

ברק נתנאל, "עמך עמי ואלהיך אלהי" - על היחס שבין עם ישראל ותורתו בתגובה לספריו של פרופסור שלמה זנד

צחי קינן, על רצינות ודיוק - תגובה לזנד

הרב יובל שרלו, אידאולוגיה ולא מחקר

פרופ' רחל אליאור, העם היהודי כקהילת זיכרון

מה לתבן את הבר - תגובה לעמדתו של זנד

פרופ' יאיר הופמן, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' יאיר הופמן

נשאלתי לדעתי על טענת שלמה זנד בדבר מקורו של העם היהודי (מוצאו מן הכוזרים, וראשיתו כעם במאה התשע עשרה...)  וזיקתו לארץ ישראל, והרי תשובתי.

1. קראתי את הספר הראשון של זנד  ("מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008), עמדתי על רמתו המדעית ועל יושרתו האינטלקטואלית, ומשום כך איני מתכוון לקרוא את ספרו השני, אף לא להתווכח עם עצם הטענה – על כך נכתבו ביקורות לא מעטות, שספק אם הספר ראוי למאמץ שהושקע בהן. 
2. הכותרות של שני הספרים הן דוגמא קלאסית לפואטיקה של דמגוגיה – החדרה עקיפה, סמויה,  של המסר העיקרי: השאלה המוצגת בהן ("מתי ואיך הומצא" באה לנטוע ב(תת) הכרתו של הקורא את הוודאות, שהעם היהודי וארץ ישראל הם 'המצאה', כביכול, והשאלה היא רק – מתי ואיך – שהיא שאלה משנית לגבי המסר העיקרי שאותו רוצה המחבר להעביר: עם ישראל וארץ ישראל הם 'המצאה', והמצאה חדשה. 
3.   כותרות דמגוגיות אלו אינן חדשות באופיין. בתחום  חקר המקרא הן מוכרות לנו מספרים אנטי-ציוניים אחרים, כגון:  ספרו של דייוויס (P. R. Davies, In Search of Ancient Israel, 1992), שכותרתו מרמזת לסדרת הסרטים  הדמיונית של אינדיאנה ג'ונס (In Search of….), כדי להחדיר לקורא כבר בכותרת את התזה של הספר –   'ישראל קדומה' היא אגדה, ותו לא; או ספרו של וויטלם, שכותרתו קובעת כנתון שישראל הקדומה היא המצאה. 

 K. W. Whitelam, The Invention  of   Ancient Israel: The Silencing of Palestinian History, 1996

"עמך עמי ואלהיך אלהי" - על היחס שבין עם ישראל ותורתו בתגובה לספריו של פרופסור שלמה זנד

נתנאל ברק, מחנך

נתנאל ברק

דעתו של פרופסר שלמה זנד מוכרת היטב. מבחינתו אין עמים באופן כללי. איני מעונין לרדת לעומק הדיון הפילוסופי-הסטורי-סוציולוגי בנוגע לתפיסת הלאומים השונים כפרה-מורדיאלית או קהילה מומצאת ועל כל הספקטרום המשתרע בין השנים. את זה יעשו הסוציולוגים. אנשי מדעי החברה מבינים יותר ממני בהמצאות...

יחד עם זאת, כולי שמחה שמתוך עומק לימוד מקורות היהדות הגיע הפרופסור זנד לכך שכיוון לדעת גדולים. כבר כתב רס"ג בחיבורו המשפיע "מבחר האמונות והדעות" כי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" (פרק ג'). אולם שוני גדול בין תפישות השניים. מזה, תפישת רס"ג המעמיקה ראות את אומתנו כאומה ומוסיפה לכך את היסוד המחבר שלה כתורת ישראל, ומזה, טענתו של פרופסור זנד שאחז בראש דבריו של רס"ג, "אין אומתנו אומה", אך שמט את סופם, "אלא בתורתה", בהבנת תורת ישראל כיסוד לאומי נוסף על היותה הדרכה רוחנית- חוקית.

על רצינות ודיוק - תגובה לזנד

צחי קינן, מורה ומחנך

צחי קינן

טענתו הבסיסית של זנד היא שהלאומיות באופן כללי, כפי שאנו מכירים אותה כיום - היא פרי תוצר של התעוררות הלאומיות המודרנית במאה ה-19, וכי ברוח התעוררות זו נעשתה השלכה לאחור על תקופת המקרא. לטענתו יהיה זה אנכרוניסטי לייחס ליהודים בתקופת המקרא אפיון לאומי במובן אותו אנו תופסים כיום - הן מבחינת הדינמיקה בתוך קבוצה זו והן מבחינת "תודעה לאומית". טענה נוספת מרכזית מתמקדת במה שהוא מכנה בשם "מיתוס ההגליה", או ההגליה שלא הייתה.

הצורך של התנועה הציונית לבסס את זכותנו על הארץ, הוביל אותה לטעון שהעם היהודי

הוגלה כביכול בכוח מארצו - אף על פי שהרומאים לא נהגו מעולם להגלות עמים שלמים. הוא טוען שיהודים רבים גלו מרצון בחפשם אחרי עתיד טוב יותר - ואילו הציונות שלא יכלה להרשות לעצמה  להודות בכך התעקשה שהיהודים הוגלו בכוח מארצם.

לגבי טענותיו על הכוזרים - הביסוס שלו הוא חלש, ואף הוא מודה בכך, וחבל שהוא עושה "הר מעכבר".

ככלל, בספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" חשתי שזנד נותן לאידאולוגיה שלו להשתלט על היכולת שלו להיות אובייקטיבי, אם כי הוא מקדים ומתריע על כך בתחילת ספרו. ועדיין כמה מטענותיו משכנעות.

אידאולוגיה ולא מחקר

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול, פתח תקוה

הרב יובל שרלו

ישנו מנהג באקדמיה כי משעה שדעה מסוימת נאמרה בחלל אוויר העולם - היא מחייבת התייחסות, ציטוט בהערות שוליים וכדומה. זהו מנהג שמעודד פתיחות אקדמית וחרות מחשבה, אך יש לו גם מחיר, והוא חובת ההתייחסות ברצינות לכל דעת מופרכת ככל שתהא. עמדתו של זנד אינה עומדת במבחן קו הסף של דעה שמחייבת התייחסות. רעיון העם היהודי קיים כל כך במנותק לדת היהודית - מימי מקים העם היהודי, דרך ממלכת שומרון, דרך חז״ל, דרך ימי הפילוסופים ובעיקר על פי ההגדרה ההלכתית שדווקא התעלמה מהממד הדתי ועוד ועוד. ספריו של זנד הם אידיאולוגיה ולא מחקר.

בשבעת בת לחם (למל)ך

על הבולה מופיעות שלוש שורות, בכתב עברי קדום:
בשבעת
בת לחם
(למל)ך

מן העתונות: כתבה על התגלית

בעקבות ביקור במוזיאון ארצות המקרא - הרהורי חינוך

מרים לוינוביץ, מכון 'כרם' להכשרת מורים

מרים לוינוביץ

בפעם הראשונה שביקרתי במוזיאון הרגשתי שאני מהלכת בנתיבי ההיסטוריה של עמים קדומים, במסלול שסופו לא ידוע לי, בכל שלב בו אני מגלה דבר חדש שאיננו דומה לקודמו, משלים ומוסיף משלו עליו. חלוקה כרונולוגית, תוכנית, רעיונית או גיאוגרפית חשובה לתלמיד המנסה "להשתלט" בזמן קצר על תוכן רב הפרוס על פני ציר הזמן המקראי ההיסטורי. עיצוב המוזיאון כחללים נפרדים יוצר סקרנות במהלך השוטטות בו. מה נראה בחלל הבא? מה יסתתר בו? באיזו תקופה נבקר?

כרוב מכונף שעיטר כיסא עץ משובץ שנהב, 

עשוי בסגנון הפניקי

הסברים ברורים וקצרים ליד כל מוצג בתערוכה מאפשרים לתלמידים להתרשם מהמוצגים בכוחות עצמם, ללמוד באמצעות דף עבודה ושאלות מנחות. אני מוצאת ערך חשוב בהסבת המבט לאחור והצצה אל תרבויות העבר תוך המחשת ההתפתחות האנושית מאז ועד היום. הסבת המבט לא כדי להתאבל אלא כדי להבין את ההווה ולחיות את העתיד. עיסוק במאפייני ההווה מוכרח להיעשות בתום הסיור במוזיאון כדי שזה יהווה עיבוד החומר ויאפשר הבנה של התהליך ההיסטורי המתמשך.

תשומת הלב לפרטים מהם מורכב הסיפור המקראי והחיים בכלל מסייעת בוודאי למורה להשלים את המחשת יחידת הלימוד, שקשה להמחיש בכיתה ללא עזרים (למשל ארון קבורה, חותמת, מפות ועוד). אחרי שתלמיד ראה במפה את אורכו של מסע הנדודים במדבר, יוכל הוא להבין טוב יותר משמעות הנתונים ומיקום האתרים שלמד בכיתה.

האם הצרעת במקרא היא הצרעת המודרנית המוכרת לנו?

ספיר רון, התכנית המשולבת למדעי החיים ורפואה באוניברסיטת תל אביב

ערך: אהוד צמח, האוניברסיטה העברית

במקרא נמצא התייחסות נרחבת יחסית לנושא הצרעת. מה משמעות הצרעת

בול איטלקי על צרעת

במקרא? האם מדובר במחלה שונה או דומה מהצרעת המודרנית? כדי להשיב על שאלה זו בצורה שמניחה את הדעת על הקורא לחבוש שני כובעים, הכובע הראשון הוא כובעו של חוקר המקרא שמעיין בכתובים, הכובע השני הוא כובעו של איש מדעי הטבע וחוקר המחלות.

על פי מדע הרפואה המודרני, צרעת (leprosy) או "Hansen's disease" היא מחלה כרונית הנגרמת על ידי החיידק התוך תאי mycobacterium leprae (זוהה כגורם למחלה על ידי הנסן ב-1873) ופוגעת בעור (נגעים ושלפוחיות), בעצבים פריפריים (שיתוק, חוסר תחושה) ובמוקוזה של דרכי הנשימה העליונות. ללא טיפול המחלה מחריפה ועשוי להיגרם נזק בלתי הפיך לעצבים, שיתוק ואובדן רקמת סחוס כתוצאה מזיהומים שניוניים, כך מתקבלים האיברים המעוותים והפגומים המזוהים עם המחלה. החיידק מועבר מאדם לאדם בעיקר באמצעות תפליטים של מערכת הנשימה (ופחות באמצעות מגע של עור בעור כפי שהאמינו בעבר), אולם המחלה עצמה אינה מאוד מידבקת, במיוחד לאחר קבלת טיפול. כמו כן, כ95% מהאוכלוסייה מחוסנים בפני המחלה באופן טבעי. הטיפול המודרני נוקט בגישת MDT – multi drug therapy, על מנת להתגבר על העמידות שרוכשים החיידקים. הטיפול כולל נטילת 3 סוגי אנטיביוטיקות (Dapsone, Rifampicin and Clofazimine)  במשך כשנה.