אבני דרך ואבני זיכרון: וינייטת הכניסה לארץ

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

חציית הירדן. בנג׳מין ווסט 1800

הכוריאוגרף התנכ"י הגאוני העלה על במת דברי ימי ישראל מחזה עוצר נשימה של כניסת העם לארץ המובטחת. את 'הליברטו' כתב משה ביום בו נפרד מעל עמו. הוא הגה אירוע משולש, שתכליתו הייתה אחת " שָׁמֹר אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". ( דברים כ"ז, א').  לתכלית זאת נכנסו לארץ. לתכלית זאת נעשו בני חורין.

האם דוד ושלמה הם דמויות מדומיינות?

ד״ר יגאל בן-נון, היסטוריון, מחבר הספר ׳קיצור תולדות יהוה׳ בהוצאת רסלינג

האם דוד ושלמה הם דמויות מדומיינות?*

ד״ר יגאל בן-נון. צילום: אלכס צייטלין

כתיבת היסטוריה היא תופעה חדשה יחסית בתולדותיהם של עמים. האגדה, השירה, הפיוט, הפתגם, המשל, החידה והפולמוס קדמו לה. גם כאשר עמים החליטו מאוחר יותר לספר את קורות עמיהם, הם כתבו אותם בצורת אגדות-עם שיכולות לרתק את דמיונו של הקורא. האובייקטיביות הייתה פחות חשובה מאופיו הסיפורי. הטבע האנושי זקוק יותר מכול, אז והיום, לאגדה, לפיקציה, לרומן ולסיפור הצפוי מראש בזכות תבניות מוכרות. רק הרצון להנחיל לדורות הבאים אירועים ציבוריים, בעיקר מלחמות ואסונות, הוליד את הכתיבה האובייקטיבית. גם כאשר התעורר הרצון בחברה מפותחת לתאר את עברה היא עשתה זאת לא רק בצורת כרוניקה יבשה אלא שילבה בו אגדות-עם שהפכו למסורות לאומיות הנקראות היום נרטיבים. בכתיבה היסטורית על החוקר לדעת אם המספר היה עד ראייה לאירועים שהוא מתאר, אם החומר מקורו מעדותו של אדם שנטל בהם חלק, או אם המחבר מסתמך על מקור כתוב. לאור בירור זה אפשר לבדוק את מידת היסטוריותו של מחזור הסיפורים, מה שהמחקר כינה "הממלכה המאוחדת".

"כצפור בודד על גג": לשאלת הקשרם ואופן שיבוצם של דימויי בעלי חיים במזמורי תהלים

פרופ׳ טובה פורטי, אוניברסיטת בן גוריון 

Forti, Tova L. 2018, “Like a Lone Bird on a Roof”: Animal Imagery and the Structure of Psalms, Critical Studies in the Hebrew Bible 10 (eds. A.C. Hagedorn, N. McDonald, and S. Weeks); University Park, Pennsylvania: Eisenbrauns/Pennsylvania University Press

ספר זה מתווסף לסדרה של מונוגרפיות Critical Studies in the Hebrew Bible  שמציגות מחקר עדכני במגוון נושאים מן ההיבט המחשבתי-ספרותי של עולם התנ"ך.  

דימויי בעלי חיים משמשים בתפקידים רטוריים שונים. מחקרים רבים שעסקו בתפקידי הדימוי או המטפורה במזמורי תהלים עמדו על השימוש בבעלי חיים להמחשת האיום של האויב (כלבים, אריות, דבורים) או לחלופין לתיאור מצב סבלו של המתפלל (צפור/דרור, תולעת). ספר זה בוחן דימויים מעולם החי בספר תהלים ומתמקד בשתי תופעות ספרותיות – תפקיד הפזמון החוזר במזמור ותופעת ה'תחיבה המשנית'. שתי התופעות תורמות להבנת תפקידו הרטורי של הדימוי ומקומו הפואטי-ספרותי במבנה של כל אחד מבין המזמורים הנדונים. 

מהו ׳רעיון׳ ביצירה?

יואב בר חיים, סופר

 ׳המושג "רעיון" אין כוונתו ל"מסר", במשמעות הצרה של המלה, אלא לסדר פנימי הנובע מתוך האמנות עצמה, המוצא את ביטויו בסידור קומפוזיציה ייחודית לו ובסדר צבעים מתאים ובתפרושתם.׳

* יואב בר חיים הוא שם העט של הסופר והחוקר יואב בן חיים גל-פאר (גלפר). הרומן הגדול שלו, ׳חזרה׳ ראה אור בשנת תשע״ג 2013.

אוכל. קדימה אוכל! על ספרו של אביעד קליינברג, בטן מלאה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת כתר

על: אביעד קליינברג, בטן מלאה: מבט אחר על אוכל וחברה, הוצאת כתר, ירושלים 2005, 238 עמודים

בימים אלה שוטפות את המרקע אינספור תוכניות בישול, תוכניות על אוכל ותכניות על מסעדות, בתי קפה, מרכולים, שווקים ודיאטות פלאים. אינספור שעות מסך על הצורך הבסיסי הזה - לאכול. האם אנו אוכלים כדי לחיות או חיים כדי לאכול? מה משמעות האכילה לגבינו מבחינה תרבותית, דתית, היסטורית, יהודית, ציונית, פילוסופית, ביולוגית, מעמדית, מגדרית ופוליטית? בנושאים אלה עוסק ספרו של אביעד קליינברג, בטן מלאה: מבט אחר על אוכל וחברה. הספר אמנם הופיע בשנת 2005 אך דומה שהיום הדברים נדרשים אף יותר מאשר  בעת פירסומם. המזון שאנו צורכים הוא ראי לנפשנו ולחברתנו, ובו משתקף הכל, אפילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

פינת חמד בעמק הצבאים

בשנת תשע״ט (2019) יצרה קבוצת מתנדבים פינת חמד בעמק הצבאים בירושלים. כאנשי ירושלים הם שמחו לתרום ליופיו של המקום ולנוחיות המבקרים בו. הנה כמה מנקודות החן שבאותה פינת חמד.

עמק הצבאים

בול העץ שממנו ייעשה הספסל

כשנהיה זקנים נצא לרחוב וביחד נמכור סידקית

גיורא גריפל, משורר ומדען 

כְּשֶׁנִּהְיֶה זְקֵנִים תַּחְזְרִי.

נֵצֵא לָרְחוֹב,

וּבְיַחַד נִמְכֹּר סִדְקִית.

סִדְקִית נִמְכֹּר, סִדְקִית:

גּוּמִיּוֹת, כַּפְתּוֹרִים,

קְרֶם יָדַיִם, שְׂרוֹכִים,

רְגָעִים אֲבוּדִים וּשְׁכוּחִים.

עוֹבְרִים וְשָׁבִים יַעֲצְרוּ,

יִסְתַּכְּלוּ בְּמַבָּט שׁוֹאֵל.

מִין צֶמֶד רוֹכְלִים שֶׁכָּזֶה,

כְּפוּפִים כְּעָצֵי בָּכוּת.

גַּם אָתְּ, גַּם אֲנִי,

כַּאֲשֶׁר תַּחְזְרִי,

וְנֵצֵא לָרְחוֹב לְרַכֵל.

וזכרת את כל הדרך: וינייטת מותר האדם

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ המובטחת יצאו ארבעים שנה. על דרך הסיפור הקוהרנטי, לא נדונה הדרמה הזאת מלכתחילה. בין מצרים לבין כנען לא מפרידה אלא ארץ פלישתים בלבד, ובמהלך ימים  אחדים יכול היה המחנה העצום לעשות את כל הדרך ממחוזות העבדות אל מרחב הפדות, אבל,  ".... וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.  וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף..."  ( שמות י"ג,י"ז-י"ח). על דעת הרמב"ן, המלחמה שהייתה מייראת את ישראל עד כדי החלטה לשוב מצרימה, היא המלחמה בארץ פלישתים בדרך, ועל כן הוליכם ה' בדרך ארוכה שפסחה על הפלישתים הלוחמניים.  על דעת הרשב"ם, " לא רצה ה' להנחותם דרך ארץ פלשתים ...ולכשיבואו לטורח מלחמות ארץ כנען יתנו ראש וישובו למצרים ". והסבת הדרך הכשירה את צבא ישראל לעמוד במלחמות העתידות במלכי כנען.   שני הפרשנים נבדלים רק בהערכה  לגבי השאלה מתי עלולה השיבה לשבי מצרים להפוך לברירה ישימה. לגבי עצם העובדה כי בירכתי כל גאולה אורבת הגולה – הם הם מנבאאותה נבואה. 

״אני בוכיה״: על האני-הנשי במגילת איכה

"אֲנִי בוֹכִיָּה": עַל הַאֲנִי-הַנָּשִׁי בִּמְגִלַּת אֵיכָה

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברה מן המניין באגודת הסופרים העבריים בישראל

עדי אביטל-רוזין

לפני תפילת ערבית בליל תשעה באב, נהוג לקרוא מספר קינות. בקרב הקהילות הספרדיות, לרבות קהילת יהודי תימן אומרים את מזמור קל"ז בספר תהילים ("על נהרות בבל"),  ויש המוסיפים את מזמור ע"ט. בתפילת שמונה עשרה של ערבית מוסיפים, על פי רוב נוסחי התפילה, את תפילת "עננו". לאחר תפילת העמידה נהוג לקרוא את מגילת איכה, שבמרבית הקהילות היא נקראת ללא ברכה, ובחלק אחר, היא נקראת בשקט, כל אחד בקהל קורא לעצמו, והחזן לא מגביה את קולו.

מאימתי שרים ישראל את שירי ציון: וינייטת שירו לנו משירי ציון

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

תהלים קלז

על פי המקובל בקהיליית חכמי העיתים חרב הבית הראשון שהקים המלך שלמה סמוך לשנת האלף לפני הספירה בשנת 586 לפני הספירה. היום , 2019 לספירה, 2605 שנים אחרי נבוזראדן, שר צבאו של הקיסר נבוכדננאצר הבבלי היכה את העיר ירושלים, הפך אותה לעיי חורבות, החריב את המקדש והגלה את יהודה בבלה, מצרפים צום תשעה באב, מגילת 'איכה' ושני פרקים בספר שירת תהלים, את הקהילות היהודיות בעולם לאגודה אבלה אחת, המבכה את אשר אירע לה עמוק בתוך עבר רחוק, כאילו לא חדל לקרות, כאילו עודו נמשך. מי לא משתאה למקרא  סעיף ב' ,  סימן א' בספר "שולחן ערוך הרב" שכתב רבי שלמה זלמן שניאור ( 1745-1813)   מייסד תנועת חב"ד,  " ראוי לכל ירא שמים וכל החיל אשר נגע ה' בלבו לקום בחצות הלילה ולקונן מעט במזמור 'על נהרות בבל' וכיוצא בו (כגון  תהלים ע"ט) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה כמו שכתוב 'קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו', וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי...". לא רק בתעשה באב. בחצות כל לילה מלילות השנה, מחלילות 2605 השנים, זוכרים ב'על נהרות בבל' שזוכרים את ציון.