ד״ר עופר חן, אוניברסיטת תל אביב
קריאה קיומית ומוסרית בפואמה האחרונה של אבא קובנר, "סלון קטרינג". כיצד מתמודד המשורר עם חובת האחריות ותיקון העולם דווקא ברגעיו האחרונים בבית החולים?
תגיות: אבא קובנר, סלון קטרינג, שירת השואה, אחריות מוסרית, תיקון עולם.
אבא קובנר: אחריות לתיקון עולם גם לנוכח פני המוות
מרחב פיזי ומרחב קיומי: בית החולים "סלון קטרינג" והפרדוקס שבשמו
בית-החולים ממוריאל סלואן קטרינג (Memorial Sloan Kettering) בניו יורק היה המוסד שבו שהה אבא קובנר בימיו האחרונים, ובו עבר טיפולים מורכבים במחלת הסרטן שממנה סבל. בעקבות אחד הטיפולים אף איבד המשורר את מיתרי קולו, כך שקולו הפואטי נותר קולו היחיד. את ימיו האחרונים בבית-החולים הנציח קובנר בפואמה סְלוֹן קֶטֶרִינְג, שהייתה ליצירתו האחרונה ופורסמה שבועות אחדים לאחר מותו, בשנת 1987. בעיקרו של דבר, הפואמה אינה מתארת את בית-החולים כמרחב ממשי בלבד אלא בראש ובראשונה כמרחב קיומי.
כבר בשם הפואמה חבוי הפרדוקס העומד ביסודה. 'סלון' הוא אומנם שמו של בית-החולים, אך גם מילה המתארת מרחב ביתי, אינטימי ומוגן - מקום שבו האדם משיל מעליו את דמותו הציבורית ופוגש את 'האני' הפרטי והאינטימי. אולם אצל קובנר מבטא 'סלון קטרינג' ניגוד כפול: אם בית-חולים נועד להיות מרחב מגונן ועוטף, הרי שדווקא ב'סלון קטרינג' מתעצמת תחושת בדידותו של האדם; אם בסלון ביתו נפגש האדם עם האישי הפרטי, הרי שב'סלון קטרינג' הוא מאבד את זהותו האישית והופך חלק ממסה אנונימית של 'חולים': 'סְלוֹן קֶטֶרִינְג [...] הוּא מִבְנֶה גָּדוֹל / וְגָדֵל שֶׁכָּל בָּאָיו / מֻפְשָׁטִים בֵּין כְּתָלָיו / עֵירֻמִּים / כָּל אֶחָד בְּנִפְרָד וְכֻלָּם בְּיַחַד / נִצּוֹדִים לְפֶתַע / בִּכְלוּב שָׁקוּף'.
תחושת השקיפות איננה חיצונית בלבד אלא דווקא פנימית. בבית-החולים נדרש האדם להשיל מעליו את כל מנגנוני ההגנה שהעניקו לו בחייו תחושת ביטחון, מדומה ככל שתהיה, ולעמוד נכוחה מול עובדת קיומו השברירית ותחושת ה'אין מוצא', הנדמית בעיני המשורר כ'רְאיוֹן עִם יְשִׁימוֹן / אֵין-נָתִיב'. במילים אחרות, חוויית בית-החולים כשלעצמה אינה נושא היצירה אלא נקודת המוצא לדיון במצבו הקיומי של האדם בכלל, הנדרש להביט נכוחה במציאות שאין לו עוד שליטה עליה ולשאול מה נותר מחובתו כלפי עצמו וכלפי עולמו, גם כשימיו הולכים ומתקצרים. בנקודה זו נפגשים שניים ממאפייניה המרכזיים של הפואמה, המשתקפים גם בביוגרפיה של קובנר: מושג האחריות, והזיקה שבין האדם לעולמו.
מן הביוגרפיה האישית אל השאלה המוסרית: הפואמה במבט רחב
בניגוד לתפיסה הרווחת, הרואה בסְלוֹן קֶטֶרִינְג פואמה אוטוביוגרפית המתעדת את ימיו האחרונים של קובנר, הכרת אופייה הקיומי מחייבת לקרוא אותה בראי הביוגרפיה הרחבה של המשורר. חוויית בית-החולים היא אומנם המציאות המיידית שמתוכה התפתחה היצירה, אך היא אינה ממצה את מלוא משמעותה. החוויה האישית משמשת נקודת מוצא לבירור שאלות קיומיות ומוסריות עקרוניות שעיצבו את תמונת עולמו של המשורר. דווקא ברגע שבו הוא ניצב מול מותו הפרטי, הוא שב לעסוק בשאלות יסוד של זיכרון, זהות תרבותית ולאומית, ובעיקר בשאלת אחריותו של האדם לעולמו - ומה נותר מחובתו של האדם כאשר יכולת הפעולה ניטלת ממנו. משמעות קיומית הנוגעות ביחס שבין האדם לעולמו, ובעיקר בשאלת האחריות וחובת הפעולה גם כאשר היכולת לפעול ניטלת מהאדם.
עקרון האחריות כציר מארגן: מלוחם גטו ועד דמות חינוכית
בסופו של דבר, עיקרון האחריות היה עיקרון מארגן בחייו של אבא קובנר. ביטוי מובהק לכך נמצא בכרוז שפרסם ב-1 בדצמבר 1941, שבו הצביע על כוונתו של היטלר 'להשמיד את כל יהודי אירופה', וסירב להשלים עם המציאות אף שהכיר בחוסר היכולת לשנותה: 'אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! אחים!'. לאחר המלחמה ועלייתו לארץ נעשה קובנר לדמות חינוכית וציבורית, שלא נמנעה מלבקר את יחסה של החברה הישראלית לניצולי השואה, את הציונות על שלילת הגולה ויצא נגד שורה של עוולות חברתיות. האחריות, כפי שהיא מצטיירת בקורות חייו, אינה מניחה בהכרח שבכוחו של האדם להביא לתיקון המציאות, אך היא מחייבת אותו להישיר מבט אליה, ולפעול בתוכה גם מתוך הכרה במגבלותיו. נמצא אפוא כי ההכרה בחולשתו של האדם אינה פוטרת אותו מהכרעה; נהפוך הוא. דווקא במקום שבו מתבררת חולשתו של האדם נבחנת אחריותו.
עמדה זו אינה מצטמצמת לפעילותו הציבורית של קובנר, אלא ניכרת גם ביצירתו הספרותית וההגותית. אצל קובנר, החוויה האישית אינה נסגרת בגבולותיו של היחיד, היא מעוררת שאלות שבאמצעותן מבקש המשורר להבין את מקומו של האדם בעולמו; את היחס שבין היחיד לכלל, בין עבר להווה, בין זיכרון למעשה ובין חירותו של האדם לבין מחויבותו למציאות שבתוכה הוא חי. במילים אחרות, באמצעות החוויה הפרטית מתאפשר לקובנר לבחון שאלות קיומיות על חובותיו של האדם כלפי עולמו.
מנקודת מבט זו יש לקרוא גם את הפואמה המאוחרת. אין זו רק שירתו של אדם חולה המתאר את ימיו האחרונים, אלא שירתו של קובנר האדם, הניצב מול מותו שלו לאחר מסכת חיים שהתעצבה בצל השואה, הזיכרון ועקרון האחריות. דווקא משום כך נבחן עקרון האחריות דרך מבטו של אדם גוסס הנוטה למות: השאלה הנשאלת מה נותר מחובת האחריות כאשר האפשרות לפעולה, שלא לומר עצם יכולת ההבעה, הולכת ונשללת מן האדם?
"לא המוות עדיף": האחיזה בחיים ותודעת הסוף
צוהר למרכזיותו של עקרון האחריות שהדריך את קובנר בחייו נמצא בשירו 'לא המוות עדיף': 'וּבְלֶכְתּוֹ בְּרֹאשׁ גְּדוּד נִשְׂרָפִים / וּבְהִתְיַצְבוֹ אֶל מוּל פְּנֵי אוֹיֵב / וּבְעָמְדוֹ בַּמָּצוֹר / גַּם בְּהִוָּתְרוֹ עַל הַחוֹמָה לְבַדּוֹ'. נהיר כי תיאור זה נושא את חותם הביוגרפיה של קובנר עצמו, אך בפואמה הם נעשים גם משל למשברים אנושיים, למצבים שבה האדם נדרש להכריע כיצד יעמוד מול מציאות המאיימת על עצם קיומו. דווקא מתוך המפגשים ההיסטוריים והאישיים הללו עם המוות מבקש קובנר להדגיש לא רק את עדיפות החיים על פני המוות אלא את חשיבות משמעותם של החיים האנושיים המתגלמים בחובת האחריות של האדם כלפי עולמו:
מֵעוֹלָם לֹא אָמַר שֶׁהַמָּוֶת עָדִיף
שֶׁהַחַיִּים הֵם בְּנֵי הֲמָרָה
נִרְעָשׂ
וְנִפְחָד
מִמְּצוּקוֹת קָשׁוֹת
לֹא בִּקֵּשׁ מֵעוֹלָם
מִשַּׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא
אֶלָּא שֶׁיַּצְלִיחַ דַּרְכּוֹ.
מילים אלו מקבלות משמעות מיוחדת דווקא מתוך תודעת סוף החיים. קובנר, העומד עתה מול מותו שלו, אינו מצטייר כאדם שמאס בחיים או כמי מבקש לזרז את הקץ. נהפוך הוא; הכרת סופו הקרב דווקא מחדדת בו את ההכרה בפגיעותם ובארעיותם של החיים, ומתוכה מתחזקת לא רק האחיזה בהם אלא דווקא המחוייבות לערכם ולמשמעותם המוסרית של החיים האנושיים המשתקפים בעקרון אחריותו של האדם לתיקון עולמו, אשר אינה מתפוגגת באדם גם בעת שחייו הולכים ומתקרבים אל קיצם, הוא אינו מתכנס אל סבלו הפרטי ואינו מתנער מאחריותו לעולם: 'וּפְשָׁעֵנוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה / לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן וּלְשָׁלוֹם'. מילים אלה רומזות כי מושג האחריות, כפי שהוא משתקף מהפואמה, איננו מצטמצם בפעולה למען החיים אלא טמון בזיקה אליהם. קובנר ניצב מול גורלו האישי, אך אינו רואה בו את גבול עולמו. מכאן עולה השאלה המונחת ביסוד הפואמה: האם במוות נפטר האדם מאחריותו לעולמו, או שמא דווקא הכרת סופיותם מעניקה לאחריות את מלוא חריפותה? שאלה זו מקבלת תשובה בשיר החותם את הפואמה:
עוֹד מְעַט
עוֹד מְעַט תַּעֲבֹר מִן הַחֶדֶר שֶׁהֶחְשִׁיךְ
אֶל עוֹלָם אַחֵר. מְשֻׁחְרָר מִן הַחוֹבוֹת
וּמִן הַקְּשָׁרִים.
[...]
עוֹד מְעַט
עוֹד מְעַט נֵדַע
אִם לָמַדְנוּ לְהַשְׁלִים עִם הַכּוֹכָבִים
שֶׁאֵינָם כָּבִים בְּמוֹתֵנוּ.
הכוכבים שאינם כבים: זיקת האדם לעולמו מעבר לגבולות המוות
לכאורה, המוות הוא הרגע שבו האדם נפטר מחובותיו ומהתחייבויותיו לעולם. אולם דווקא דברי קובנר בחתימת יצירתו מעמידים בסימן שאלה את אפשרותו של האדם להשתחרר לחלוטין מאחריותו. התהייה 'אִם לָמַדְנוּ לְהַשְׁלִים עִם הַכּוֹכָבִים / שֶׁאֵינָם כָּבִים בְּמוֹתֵנוּ', לא רק שאינה רואה במוות ניתוק מוחלט בין אדם לעולמו אלא מותירה בעינם את הקשרים שטווה אדם גם מעבר לגבולות חייו; אם הביטוי 'לֹא אָמַר שֶׁהַמָּוֶת עָדִיף', מדגיש שהמוות אינו מבטל את ערכם של החיים הרי שהמילים 'הַכּוֹכָבִים שֶׁאֵינָם כָּבִים בְּמוֹתֵנוּ', אינם מבטלים את זיקתו של האדם לעולמו, גם אחרי מותו.
מכאן מתחדד גם המעבר מן הביוגרפיה הפרטית של קובנר אל השאלה האנושית הכללית. קובנר עצמו, הניצול, הלוחם והמשורר, ניצב עתה מול מצב שבו אין עוד ביכולתו לפעול כפי שפעל בעבר. אך דווקא מתוך מצבו הפרטי עולה שאלה קיומית: האם כאשר ניטלת מן האדם היכולת לשנות את המציאות ניטלת ממנו גם אחריותו כלפיה? סְלוֹן קֶטֶרִינְג מציע תשובה שלילית המטעימה את עוצמת חשיבותו של עקרון האחריות וחובתו של האדם לתיקון עולמו.
נמצא אפוא כי סְלוֹן קֶטֶרִינְג הוא אומנם ספר על מחלה ועל סוף קרוב, אך לא פחות מכך הוא ספר על החיים עצמם; הוא ספר על אדם פרטי שגם בשעותיו חייו האחרונות נותר מחוייב ואחראי לעולמו, עד כי תחושה זו מלווה אותו גם מעבר לגבול החיים. לשיטתו של קובנר האחריות היא נקודת החיבור בין האדם לעולמו: בין האדם לבין ההיסטוריה שלו, בין זיכרון העבר למציאות ההווה ובין החיים למוות. ואולי מכאן נובעת עוצמתו של סִפרו האחרון; סְלוֹן קֶטֶרִינְג אינו מסכם את חייו של אבא קובנר באופן הרמטי, ואינו מדמה את המוות לסוף סיפורו הביוגרפי. ההפך: דווקא במקום שבו לכאורה לא נותר לאדם אלא גופו הדועך ומחלתו הממיתה, קובנר ממשיך לדבר בשם כל מה שהיה לפניו - ובשם אחריותו של האדם לתיקון עולמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.