ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
גשם הוא חלק אוניברסלי מן החוויה האנושית: מקור חיים המרווה את האדמה ומצמיח יבול, אך גם כוח הרסני הגורם לשיטפונות ולנזק. בספרות המקראית הוא הרבה מעבר לתופעה מטאורולוגית, הוא נעשה שפה תיאולוגית של ממש, שדרכה המקרא מדבר על בריאה והשמדה, על ברכה ופורענות, על ברית ונאמנות, ובעיקר על שאלת הריבונות: מי הוא הכוח השולט בעולם ובכוחות הטבע.
הגשם המקראי פרדוקסלי במהותו: אותם מים עצמם עשויים להיות ברכה המצמיחה את הארץ, או כוח הרס המוחק אותה. משום כך, השאלה המקראית איננה רק כמה גשם ירד, אלא מי מוריד אותו, מתי, ועל מי.
להלן ארבעה היבטים מרכזיים של תפקיד הגשם במקרא:
1. הגשם והיפוך הבריאה: המים ככוח של חיים והרס
סיפור המבול איננו רק תיאור של סופת גשמים אדירה. הוא מהדהד את תמונת המים שבסיפור הבריאה, ומציג עולם שבו הגבולות שהוצבו למים נפרצים מחדש. אם בבריאה מפריד האל בין המים ומציב להם גבול, הרי שבמבול נפתחים מחדש "אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם" ו"נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה": המים שמעל והמים שמתחת חוברים זה לזה מחדש, והארץ כולה מאוימת בהצפה.
הקטסטרופה אינה אירוע טבעי מקרי, אלא תגובה אלוהית מפורשת להשחתה המוסרית של האנושות:
"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ה–ו).
ואף על פי כן, בתוך עולם הנמחה נשמרת נקודת אחיזה לחיים חדשים, נח, ש"מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'". נח ובני ביתו הופכים, באמצעות התיבה, לגשר שעליו עובר העולם אל הצד השני של החורבן.
כך מקבל הגשם בסיפור המבול תפקיד כפול: הוא משתתף בהשמדתו של עולם מושחת, ובה בעת מאפשר את המעבר אל עולם חדש. המים הם, אפוא, לא רק כוח של מוות, אלא גם חלק מתהליך של התחלה מחדש.
2. ארץ תלויה בגשם: החקלאות כמבחן הברית
לאקלים של ארץ כנען יש בתורה משמעות תיאולוגית מובהקת. בניגוד למצרים, המתוארת כארץ שבה המים כפופים למחזוריות הנילוס ולהשקיה מבוקרת, ארץ כנען תלויה כל כולה במי הגשמים:
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם... וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, י–יב).
תלות זו הופכת את החקלאות לזירה שבה התלות באלוהים מקבלת ביטוי מוחשי ומתמיד. הארץ אינה נתפסת כמרחב שהאדם מתקיים בו בכוח משאביו בלבד; היא נתונה למבט האלוהי, והמים המגיעים אליה מן השמים הם חלק ממארג היחסים שבין האל, האדם והארץ.
מכאן גם משמעותו של הגשם כמבחן מתמשך של הברית. עונת הגשמים אינה עניין חקלאי-טכני בלבד, אלא ביטוי מוחשי לאופן שבו מתנהלת הברית בין ישראל לאלוהיו: כל עוד הגשם יורד, האדמה מצמיחה והחיים נמשכים; כאשר הוא נעצר, עצם קיומה של החברה החקלאית עומד בסכנה.
3. גשם, ברכה ובצורת: המטר כמנגנון של שכר ועונש
בתפיסת הברית המקראית, הגשם הוא אחד הביטויים המובהקים ביותר לברכה ולפורענות גם יחד. התורה קושרת במפורש בין נאמנות לחוקי האל לבין שפע חקלאי:
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ" (ויקרא כו, ג–ד).
ומן הצד השני, הפרת הברית עלולה להביא לעצירת הגשם:
"וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים יא, יז).
הגשם, אם כן, אינו רק משאב טבעי, הוא מקבל את מלוא משמעותו בתוך מנגנון הברית. ירידתו או עצירתו הופכות לסימנים ביחסים שבין האל לעמו.
אחד הביטויים המרשימים ביותר לריבונות האל על הגשם מופיע בנבואת עמוס. שם האל אינו רק מוריד או עוצר את המטר, אלא שולט בו באופן דיפרנציאלי, כמעט כירורגי:
"וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אַחַת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר; חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא אַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ" (עמוס ד, ז).
הדימוי חד: שתי ערים סמוכות, אותו מרחב, אותה עונה ובכל זאת על האחת יורד גשם ועל האחרת לא. הניגוד הזה מדגיש שהגשם אינו כוח טבע אוטונומי, או מקרי אלא כוח הכפוף כל כולו לשליטתו של האל.
אך גם כאן אין הגשם רק אמצעי ענישה. בעת הגאולה הוא נעשה ביטוי לחסד ולשיקום. יחזקאל מדבר על עתיד שבו תיכון "בְּרִית שָׁלוֹם" וירדו "גִּשְׁמֵי בְרָכָה" (יחזקאל לד, כה–כו). אותו גשם עצמו, שהיה סימן לפורענות, הופך עתה לסימן לשיקום היחסים בין האל, האדם והארץ.
4. מי מוריד את הגשם? המטר כזירת פולמוס תיאולוגי
הגשם היה אחד הכוחות החיוניים ביותר בעולם החקלאי הקדום, ולכן אין תמה שבתרבויות שכנות נקשרו הגשם, הסערה והפריון באלוהויות ייעודיות משלהן. על רקע זה, הצגת ה' כמוריד הגשם מקבלת גם ממד פולמוסי: השליטה במקור החיים אינה נתונה לאלי הגויים, אלא לאלוהי ישראל בלבד.
מאבק זה מקבל ביטוי חד במיוחד בסיפור אליהו. עצירת הגשם בימי אחאב, והשבתו בסוף הסיפור, קשורות במישרין למאבק נגד פולחן הבעל ולשאלת זהותו של האל השולט בגורל הארץ. אליהו מכריז:
"חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א יז, א).
בסופו של הסיפור שב הגשם ויורד, וירידתו נעשית חלק מן ההכרעה התיאולוגית: מי הוא האל שבידיו מצויים הטבע, הפריון והחיים.
רעיון דומה עולה גם אצל ירמיהו, המתייחס במפורש לאמונות הגויים סביבו:
"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (ירמיהו יד, כב).
השאלה "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים" אינה שאלה טכנית על היכולת להוריד גשם, אלא שאלה על עצם קיומה של ריבונות אלוהית אמיתית. מי שמוריד את הגשם הוא מי שמחזיק במפתח לחיים עצמם, ומכאן שהשליטה בגשם הופכת גם לטיעון בעד בלעדיותו של ה'.
סיכום: הגשם כשפה אלוהית
הגשם במקרא הוא הרבה יותר ממים היורדים מן השמים, הוא אחד המנגנונים הספרותיים והתיאולוגיים המרכזיים שבאמצעותם מגדיר המקרא את מערכת היחסים בין האל, האדם, הארץ והטבע.
בבראשית הוא חלק מן ההצפה המאיימת להפוך את סדר הבריאה, ובה בעת מאפשר התחלה חדשה. בדברים הוא מבטא את התלות בארץ ואת הזיקה שבין האדם לאלוהיו. בחוקי הברית הוא נעשה אות של ברכה או פורענות, ובנבואה הוא משמש ביטוי לריבונות האל וליכולתו לשקם את הארץ. בסיפורי אליהו ובדברי ירמיהו הוא הופך לזירת פולמוס של ממש: מי באמת שולט בעננים, בגשם, ובכוח המחיה את העולם.
הגשם המקראי אינו טוב כשלעצמו, ואינו רע כשלעצמו. משמעותו נקבעת בתוך מערכת היחסים שבין האל לעולם. הוא יכול להצמיח ולהשמיד, לברך ולהעניש, להבטיח חיים או לחשוף את שבריריותם.
הגשם הוא, אפוא, לא רק תופעה של מזג אוויר. הוא שפה שבה האל מדבר עם עולמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.