ממליץ על הספר: אריאל הירשפלד, כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק, הוצאת עם עובד, תל אביב תשע״א 2011
 |
| הוצאת עם עובד |
אריאל הירשפלד (פרופ׳ לספרות באוניברסיטה העברית) הוא בעיני משורר לפני היותו כל הדברים האחרים, ובוודאי מבחירי ובכירי חוקרי הספרות. הוא שר בכל רמ"ח הלשון העברית. אני מציין את הספר כינור ערוך שבו הוא כותב אפוס מרתק על שירת ביאליק ומגלה לנו בה מה קורה ליין ששכחו אותו במרתף. הוא שוטף את השיר ושם עליו תווית חדשה. ואתה מתבסם מביאליק חדש לכאורה.
מאד קשה לדבר על ספר אחד של הירשפלד. הוא משורר הטווה מספר לספר את ארג יומנו שהוא גם שתי וגם ערב. עומק וגובה. שירתו של אריאל היא בשפה שבה נרשמים המקום והזמן והלשון בה אנו חיים, אוהבים, מכאיבים וכותבים. לפעמים הוא משיל כסות ותחת שיסתתר וישים עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ, הוא נחלץ מעט מתפארת ענוותנותו ומעז לשיר ממש בעצמו.
ב"כינור ערוך" מסיר הירשפלד מ"ביאליק" את הגלדים החיצוניים, היבשים, של "משורר לאומי" וחודר אל התוך בצילומי תקריב המגלים משורר אישי ביותר, ארוטי, מחולל ארוס של דיבור, המאפשר גילוי רגשות שלא יכלו העברית ודובריה להגות, טרם ביאליק העניק לה כושר הבעה אל כלל מחוזות הדיכאון והכעס.
הירשפלד חושף בספר את ביאליק האיש שברעידת האדמה שעברה היהדות נותר מתחת להריסות והאבק ה"לאומי" בעל תודעה פנימית-אישית, חושנית, עדינה להפליא, פעורה, המשתרעת בין זהות גברית רבת-כוח ובין זהות נשית חשאית, בין עוצמות יצר סוחפות ובין קדרות ויגון משתק.
״כינור ערוך״ עקבי בחשיפת הארוס בשירת ביאליק.
המוטו של הספר שאוב משירו של ביאליק : ״אחד אחד ובאין רואה״: ״וככנור ערוך מיתרים רוחי נכון לקראתה.״ ומכאן נגזר שם הספר: ״כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק״.
שישה פרקים לספר:
פרק א: ארוס של הדיבור (סעיפים: בתשובתי / ״קריאת הגבר״ - ההתבגרות המינית כלידתה של אירוניה / אלוהים או הטבע ? — ארוס של אור ויערות / גדר / אור / "צפרירים" ו"זהר" / “אושר" או "צינורות" / "בשורה" — המצלול ו"תבנית הסולם הצלילית”).
המחבר מתעמת עם הקבעונות של קורצוויל; החידוש של המושג ״רגש״ בלשון המסורתית (לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם) לעומת המימד האישי הנוכחי (התרגשתי!) לחוש את ה...מיאוס שביאליק מפעיל בשיר “בתשובתי”.
פרק ב: לב (סעיפים: ה"לב" כמרחב הידיעה / הברכה — ה"אני" כעולם/הצור והלב / לב מכונף — ה"אני" המשורר בשירת יהודה הלוי / ביאליק ויהודה הלוי — חרדת ההשפעה).
פרק מרגש בו נידון הלב במשמעותו הרגשית- מ"הברכה" ועד ליבו של רבי יהודה הלוי. אחד הפרקים המרגשים והמפתיעים ב... גילוי הלב, של ביאליק (ושל המחבר).
פרק ג : על סוד הצל — מרחב הדיכאון בשירת ביאליק (סעיפים: הדמעה והסתיו — בין רעיון לחוויה /
התנועה הדו קוטבית של השיר / עם פתיחת החלון / משירי החורף / פעמון השתיקה / "הכניסיני" — שיר תמורת שתיקה / "לבדי" — הקול על מזבח האם / "מי אני ומה אני" — ה"אני" והאבן / נעילה).
המחבר משחזר את הבחנותיו האמינות של י״ח ברנר אודות ביאליק. נידונים כאן השירים צפרירים, עם פתיחת החלון, משירי החורף, הכניסיני, לבדי, מי אני ומה אני, וצנח לו זלזל. החוט העובר בין השירים מציג את המאבק בין הבוסרי ״הבתול" לבין השואף להבשיל ולהביע און; בין האלם לבין הדיבור; בין האפל לבין המואר. מאז הגוזל חסר האונים של “לבדי”, וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב (״גוזל״ לא אפרוח!), וממנו אל הזמיר המתעורר ב"שירה יתומה": כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ , וב"משירי החורף" הוא כבר עורב: צִנַּת בֹּקֶר, צְרִיחַת עוֹרֵב. ואני הקורא, דרוך לשמוע משהו אודות החמצה אחרת - אותה קריאה של שכבות שהיא נחלת המחבר, אשר מזמן אינה נחלת הקורא הישראלי, שהעברית אצלו מנותקת משכבותיה ולכן גם הפקת הניואנסים אינה מעשה שיכול להיות כביר, כקריאת המחבר.
פרק ד : שלושה פתחים ממרחב הדיכאון (סעיפים: התגלותו של ה"עצמי" — "ים הדממה פולט סודות" / אירוניה — שלושה שירי איבה לרומנטיקה / שגב — "מתי מדבר”).
"ים הדממה פולט סודות" הוא האני הבודד, על מחסומיו ופגיעותו, אך אינו מנותק מהסובב, כי "העולם" שבלבבו, שאין זולתו, כדבר המשורר ביאליק(!), מחייב להכיר ברב-מימדיות המילה "עולם" כך שהאינדיבידואל אינו אטום להתחברות עם העלום, האלוהי והתכנסותו הפנימית אינה מבטלת את הגילוי אלוהי. להיפך. נמצא בפרק את "מתי מדבר", והמבקש להחכים ילך אל המקור.
פרק ה : זעם — "בעיר ההרגה" (סעיפים: הקול הדובר — "אלוהים בארץ" / הכלה / סתירה הכרתית / חדירה / אצירה / זעם — "בעיר ההרגה" כשיר מחולל מציאות).
יש כאן דיון מקיף בשיר ו״בעיר ההרגה״ ובסופו הערה לגבי הכללה פרובלמטית שנוהגים בה ביחס לשואה בארץ.
פרק ו: משיח של מוזיקה (סעיפים: ביאליק ורמח"ל / המילים / "זרמים היסטוריים" / "זרמי הנפש" / מוזיקה ותהום).
על ביאליק המשרטט את מפת השירה העברית - מהרמח”ל (רבי משה חיים לוצאטו) והלאה. על משמעות השפה והשירה, הקבלה והשפעותיה על הספרות - השיר "פרדה", בהצהרת ביאליק אודות עצמו, מושג "צליל הזהב הטהור" בהקשר התפתחות השירה העברית ומקומו של ביאליק בלשון, בריתמוס ועוד.
מה שכתבתי ברשימה זו הוא בוודאי מעט ודל מלומר מה טמון ב"כנור ערוך". כי מעבר למחקר הענייני בשירת ביאליק משתמעת מ"כנור ערוך" אמירה רבת חשיבות גם לגבי התרבות הישראלית הנוכחית - האם התרבות הישראלית על סופריה ומשורריה מבטאת המשך לזינוק האדיר שהזניק ביאליק את מרחבי השפה והרגשות? ביאליק של "כינור ערוך" מובן כמי שהעניק לנו קפיצת מדרגה ענקית בעצם ההכלה של כלל היצירה העברית והכללית שלפניו.
היחס לאלוהות, למצב היהודי, ללשון, למוסד הדתי, נותרו במרחב החברתי שלנו כשאלות יסוד.עַם (״אשכנזי״) מודע למשבר זהות למוד פרעות - ביאליק חיים נחמן, צומח בתוכו כיוצר במשבר זהות אישי - והוא ממריא ביצירה ובונה זהות המניעה אנשים לשינוי ולביטוי חדש.
אני שומע מבין דפי מחקרו של אריאל הירשפלד אמירה הלוחשת לי: התרבות הישראלית מצויה בשברי זהויות - אבל כינורה אינו ערוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.