פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית
ה. מחשבות לסיום
ההתוודעות לסיפורים החלופיים, כואבים, מחרידים ומאלפים ככל שיהיו, בשלושת הספרים הנסקרים, מלמדת שיש כמה וכמה סיפורים עדתיים וכמה סיפורים לאומיים, ולא רק סיפור אחד: לא רק הסיפור הציוני-לאומי ההגמוני בדבר מה שהתרחש במחצית הראשונה של המאה העשרים, ולא רק הסיפור הערבי-לאומי, לא רק הסיפור של הגמוניה האשכנזית שכתבה את ספרי ההיסטוריה בעשורים הראשונים לקום המדינה, אלא גם סיפורים חלופיים של קבוצות החשות שנעשה להן עוול בהקשרים שונים, בתקופה שבה היו מודרות, מקופחות, מושתקות מהשיח הציבורי או מנושלות מרכושן התרבותי. שלושת הספרים, המתמודדים באומץ עם רגעים מכריעים אפלים בשעות של משבר וטרגדיה, מלמדים מכיוונים שונים כי בכל מקום, מעבר לאפלת האיבה, ומעבר להסתה, ללאומנות ולמתיחות דתית או אידיאולוגית, ומעבר לנישול, לגזל ולעוול, היו וישנן גם אפשרויות שונות של סליחה ופיוס, והיו וישנם גילויים בלתי צפויים של חסד ורחמים ושל אנושיות אוניברסלית, של הכרת ערך חיי אדם ושל יחס מורכב לתרבותו ולזהותו, לסיפורו ולזווית ראייתו.
אסיים סקירה זו על שלושה ספרים מומלצים לכבוד שבוע הספר, בדבריו של ציוני נאמן, חניך תנועת הצופים, תומך בית"ר, איש חירות, קצין בכיר במודיעין, בן למזרחן, ומשפטן שלמד באוניברסיטה העברית, הנשיא רובי ריבלין, שאמר לאחרונה:
"משימת בניית האמון בין הציבור היהודי לערבי איננה משימה של ׳השמאל׳ או של מחנה פוליטי כזה או אחר. זוהי משימה של כל מי שהארץ הזאת יקרה לו. אסור שמחנה אחד ייקח עליה בעלות ויכתיב את דרכה ואת שפתה; כפי שאסור שמחנה אחר יתנער מלשאת באחריות. העובדה כי נושא זה הפך למזוהה עם מחנה פוליטי, הן בצד היהודי והן בצד הערבי, אינה אלא טרגית. שכן, בבניית האמון בין ערבים ליהודים במדינת ישראל ובארץ ישראל, טמונים המפתחות לעצם קיומנו כאן, לגורלנו ולעתידנו. מי שמעונין, באמת ובתמים להניע שינוי, אינו יכול להתחפר בהאשמות, בתחושת אשם או בתחושת צדק קדושה. במצבם של יחסי יהודים ערבים במדינת ישראל ובין הירדן לים, אין אשם אחד. יש כאן שני עמים שהתמקדו יותר מדי בעבר ופחות מדי בעתיד; יותר מדי בתחושת הצדק שלהם, ופחות בהבנת הסיפור של הצד השני; יותר מדי בתקוות שווא שהצד השני יעלם ופחות מדי בהפנמה ששני הצדדים כאן כדי להישאר; יותר מדי בכאב, בשכול ובזיכרון ופחות מדי בתקווה ובחדות הגלוי ההדדי. ה-נהי, ההלקאה העצמית והערכאות הבינלאומיות לא יוכלו לפרוץ את שערי ליבו של הרוב בשני הצדדים. ובלי הרוב בשני הצדדים, בלי גיוס של כוחות חדשים, מגוונים מהשדרה המרכזית של שתי החברות, לא נוכל להבקיע. הטיפול ביחסי ערבים ויהודים, חייב לעלות על השדרה המרכזית, התודעתית, הפוליטית, הציבורית והתקשורתית וכל דבר שהוא פחות מכך אינו אלא רשלנות והפקרות שלנו את עתידנו ואת עתיד ילדינו״.
חלקי המאמר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.