ממליצה על: יואב בר-חיים, חזרה, הוצאת ‘עמדה’, תל אביב תשע״ג 2013, 732 עמודים
* מהדורה מתוקנת בשני כרכים (לנוחיות הקריאה), תשע״ה.
כתובת המחבר ybarhaim7@walla.com
* מהדורה מתוקנת בשני כרכים (לנוחיות הקריאה), תשע״ה.
כתובת המחבר ybarhaim7@walla.com
 |
| הוצאת ׳עמדה׳ |
׳חזרה׳ הוא סימפוניה של חיפוש: חיפוש דרך חיים, בית בדרך של חיפוש אחר האישה לה יתן הגיבור את לבו. הגיבור- ארכיטקט, מרצה באוניברסיטה, אלמן המגיע לארץ אחר הפיכה באפריקה ומנסה להבנות בה. הסיפור עצמו נפרש על פני שבעה שבועות, בהם מפגש עם שלוש נשים: חפציבה רווקה החיה עדיין באבל בצל אהובה שנהרג; דרורה, מרצה קולגה חושנית עימה לראשונה יבין שטעה בכתיבת הספר שעליו עמל; ושפעה, אלמנה שורשית המנסה להקים מוסד לאוטיסטים. בספר מתוארים גם יחסיו עם שתי נשים בעברו, האוצרות בתוכן ניגודים. הראשונה אביגיל אישה דתית ממוצא ספרדי, הבורחת מנישואין כפוים על ידי אביה. השניה אלה, היפוכה הגמור, חילונית ממוצא אשכנזי השואפת לקריירה בעולם הריקוד, לה הוא נישא נישואין העולים על שרטון. הנשים על ניגודיהן מתוארות עד לסופה הטראגי של אלה.
חזרה הוא רומן פסיכולוגי הבוחן את השינוי וההתפתחות שחלים בהשקפת עולמו של הגיבור ודרכו אנו נעים בדרכנו המחשבתית והרגשית בדרך אל עצמנו.
מעט על המחבר-המחבר בן למשפחה מוותיקי היישוב, למד מדעים, רפואה וספרות, הרצה במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ובקנדה, פירסם מחזות ושירה באנגלית, עוסק עתה בחקר תולדות ארץ-ישראל, ומשתמש לכתיבתו הספרותית בשם הבדוי "יואב בר-חיים". "חזרה" הוא ספר-הביכורים שלו. העלילה ודמויותיה, על פעולותיהן, שמותיהן ומקומות התרחשותן, הן פרי דמיונו של המחבר בלבד.
*רו רבקה ורבנר, בעלת תארים ראשונים בספרות, פילוסופיה ומשפטים ותואר שני במשפטים, היא עורכת דין בכירה במשרד ממשלתי בחיי המעשה, ויוצרת במילים במהותה. משוררת וסופרת. כותבת שיצרה סוגה הנושאת את קולה האישי, ה'קצרצרואים', יצירות שבין שירה פרוזה שמופיעות בפייסבוק, בתוכניות רדיו וטלוויזיה. שני ספרים פרי עטה מצויים בשלב שטרם פרסום.
רומן קריא. מפגשו של גבר עם נשים שונות על רקע המפגש עם דמותו במראה.
השבמחקההתייחסות של הרומן לז'אנר כזה או אחר לא היא שעושה אותו בעל חשיבות. היא עלולה דוקא לגמד את ההישגים המסויימים שלו.
משורר שמתכתב עם קהלת של שלמה המלך חייב בשיריו להשיג משהו שעוקף את הישגיו הידועים של היוצר המהווה מודל… לכן לא עצם הז'אנר חשוב כאן.
לעניין:
כאשר אני קורא רומן אני תמיד משועשע לגלות שהמחבר שותל בטקסט את הערכותיו על היצירה, את לבטי עצמו, את ביקורתו ושיפוטו שלפעמים הם קטלניים מכל שיפוט של מבקר ספרותי.
לא לי לדרוש ולהבין במופלא ממני. אני קורא בעמוד 697 - לקראת סוף הרומן רב העניין, הראוי לדיון ואינו חף מביקורת [מי אינו חף?!] הערה מוחצת של הגיבור הראשי: "היו לי כמה רעיונות. נראה לי, במחשבה ראשונה, שהמוסד צריך להופיע בצורה פחות מוסדית. להתמזג יותר בסביבה, לעומת התבלטות, כפי שפניני תכנן. לדעתי מבנה גדול ואימפוזאנטי למוסד מסוג זה עלול לעורר רתיעה. אני חושב על מבנים יותר אינטימיים…". אם הקורא יחליף את המילה "מוסד" במילה "רומן", הוא יגלה את מודעותו של המחבר [!] לבעייתיות של כתיבתו. גם המילה "אימפוזאנטי" שיכלה להיות נהגיית בפשטות בעברית, והמחבר שתל אותה בפי גיבורו בצורתה הלועזית מגחיכה את הגיבור הפומפוזי ומאירה את המובלע במסתרי הכתיבה של היצירה והיוצר. ברומן, עודף של מידע ועודף של מושגים מנפנפים באינטלקט של הסיפור, מתחומי ידע רבים. כדי להסביר את בעיית הרומן אמשיל משל: כל אחד שומע את "הצעקה" של מונק באוזניים למרות שאין בציור שום קול ממשי. רישומו מתעצם מהריקות ומתאבך לצרחה האיומה שבדמיון. גם במילים צריך סופר לדעת לעשות זאת.