יום שלישי, 9 ביוני 2015

על שלושה וארבעה: ד. גיש עמית, אקס ליבריס, היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית 

ד. גיש עמית, אקס ליבריס, היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושליםמכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים 2014
מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
'אקס ליבריס' של גיש עמית, עוסק בשלושה אירועים שהתרחשו בין כותלי הספרייה הלאומית בירושלים בין 1945-1955 שעליהם אפשר לומר: 'מוסיף דעת מוסיף מכאוב': מפעל "אוצרות הגולה" שבמסגרתו הובאו לירושלים לאחר מלחמת העולם השנייה מאות אלפי ספרים של יהודים שבזזו הנאצים; איסופם של כ-30,000 ספרים שהיו בבעלות פרטית של פלסטינים במהלך מלחמת 1948, שבה נמלטו או גורשו מבתיהם בין 600,000 ל760,000 פלסטינים, ואיסופם של אלפי ספרים נטושים שהיו שייכים למוסדות חינוך ולכנסיות, והפיכתם לחלק מאוספי הספרייה הלאומית; ואיסופם של אלפי ספרים וכתבי יד של יהודים מתימן שעלו לישראל ב1949-1950, שהועברו בלא ידיעת בעליהם ובוודאי נגד רצונם, למרתפי הספרייה הלאומית. 
המחבר טוען ששלושה  פרקים היסטוריים אלה קשורים זה לזה בעבותות, בהציגם את האופנים שבהם הציונות ניכסה את אוצרות הרוח של תרבויות ומורשות שאותן שללה: המורשת היהודית-גלותית, המורשת הילידית–פלסטינית והמורשת של יהודי ארצות ערב והאסלאם. לדבריו שלוש הפרשות מגלות תנועה המפרידה בין בני אדם לבין תרבותם במסגרת עיצובן של זהות לאומית ותרבות לאומית. שתי נקודות המבט בדבר הספרים שהגיעו לספריה הלאומית ב-1948 מספריות פלסטינאיות פרטיות וציבוריות, מדגימות עניין זה. בית הספרים ראה עצמו בזמן מלחמת העצמאות כמי ש"פיתח פעולה נרחבת של הצלת ספרים מכיליון בשכונות הערביות הנטושות. כתוצאה מכך נאספו רבבות ספרים, שהם שמורים כפיקדון עד בירור גורלם" (שלמה שונמי, "הספרייה הלאומית", האנציקלופדיה העברית 1957, 1048). עבור הפלסטינים, מנגד, מאז 1948 ועד היום, "היה זה אירוע של נישול תרבות ואסון שהמיטה המלחמה על התרבות הפלסטינית" (14; 78). שאלת זכות המנצח על רכוש תרבותי של האויב [כמו על זו של הפליט, הנכבש והמגורש], היא חלק חשוב מהמשפט הבין-לאומי שגובש בעקבות  מלחמות העולם, "האוסר מכול וכול החרמה או ביזה של רכוש פרטי ותובע להשיב רכוש זה לבעליו עם תום המלחמה. החרמת ספרי הפלסטינים והפיכתם לחלק מאוספי הספרייה הלאומית מהווה אפוא הפרה של המשפט הבין-לאומי.. השאלות בדבר הזהות שספרים מייצגים והבעלות עליהם הם חלק בלתי נפרד ממאבק לאומי על תרבות ומורשת" (103). הדיון במעמד בעלי הספרים, שהם ויורשיהם חיים עמנו בארץ או מחוצה לה, שכשלו במאמציהם להשיב את ספריותיהם,  מתואר בספר בהרחבה ומדגים את פירוש הפסוק "מוסיף דעת מוסיף מכאוב".
ביתר שאת אמורים הדברים על הדעת והמכאוב באיסופם של כתבי היד של יהודי תימן, שניזון, "מתפיסתם של התימנים בתודעה הציונית הן כיהודים קדמונים, נושאיה ומשמריה של תרבות קדומה, והן כנחותים מבחינה תרבותית, דתית ולאומית" (14), שמוטב לקחת מהם את רכושם התרבותי כדי שישמר לטובת האומה. בספר, המרחיב בפרשות אלה, בנסיבותיהן ובמשמעותן אז והיום, מוצגת תפיסה חלופית בכל הנוגע לגזל, שימור וניכוס של אוצרות תרבות, שמחליפה את ראיית ההצלה והשימור המקובלת. המחבר טוען ש'הספרייה  הלאומית אינה אתר של ידע  המלוקט באופן תמים וחסר פניות, כי אם אתר של יצירת כוח והסדרת זהות. היא המקום שבו ידע נוצר, מאורגן ומחולק לאורכן ולרוחבן של קטגוריות אתניות, מעמדיות ולאומיות',  שכן הספרייה, כמו כל ספרייה לאומית אחרת,  מקיימת יחס דיאלקטי בין שימור לביזה ובין הצלה לגזלה, משמרת את עקבות העוול ונושאת את זיכרון האסון.  לדברי גיש עמית עקבות אלה השמורים בספריה, משמרים גם אפשרות תיקון ביחס לספריות גזולות של פלסטינאים, כמו גם ביחס לספריות שנגזלו מעולי תימן. פרק אחרון זה המדהים באכזריות ובשרירות הלב הנשקפת בו ביחס לעולי תימן החיים עמנו, עוסק בתיאור הגנבות של המוסדות הקולטים [מחלקת העלייה בסוכנות ומחלקות אחרות]  מרכושם התרבותי של עולי תימן, האומרים כאז כן היום: "הם שדדו גם ילדים. מדוע שלא ישדדו גם ספרי קודש", כדברי יוסף דחוח הלוי, עורך כתב העת "אפיקים" לחקר יהדות תימן (137). בשנים שחלפו בין בואם של עולי תימן לארץ ועד היום נעשה מעט מאד כדי לתקן את העוול (162), בין השאר "משום שארכיונים שהיו עשויים לשפוך אור על פרשה זו - בהם ארכיון הסוכנות היהודית בצריפין וארכיוני שירות רפואי לעולה- נזרקו לאשפה ואף נשלחו לביעור, חלקם בשנות התשעים, "מתחת לאפה " של ועדת החקירה  הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדי תימן" (164).
הדיון מתחיל בציטוט מדבריה של מרי בירד: "ספריות אינן רק מקומות האחסון של ספרים. הן אמצעי לארגון ידע ושליטה...לפיקוח על הידע ולהגבלת הגישה אליו. כסמלים לכוח פוליטי ואינטלקטואלי, הן רחוקות מרחק רב מתמימות" (12), ומסתיים בציטוט של מרי דאגלס: "חפצים הם תמיד סימנים מוצפנים של משמעויות חברתיות"... ובדברי גיש עמית: "הספרייה הלאומית היא מרחב ההופך חפצים לחלק בלתי נפרד מעולם חברתי השוקל ומעניק להם את ערכם כמידותיו ועל פי צרכיו" (188), ונחתם בדברי הארכיבישוף של קייפטאון, דזמונד טוטו, שסליחה היא דרך שלישית ורבת עוצמה בין שכחה לנקמה העשויה לחלץ קהילות ממעגלים היסטוריים של אלימות ואלימות שכנגד (175). 
הבאתי רק מקצת שבמקצת מהדיון המפורט, המורכב והמאלף הנשען על ארכיונים, תעודות ומסמכים, ספרים, סיפורים, ראיונות וזיכרונות בשפות שונות. ברור שאפשר להתווכח עם טיעוניו של המחבר ולהציג נקודות ראייה שונות בתכלית של עובדי הספרייה ומנהליה, שהאמינו שהם עוסקים בעבודת הצלה ושימור, ביחס לכול אחת משלוש הפרשות שהמחבר דן בהן, אולם אי אפשר שלא להשתאות למראה זווית הראייה החדשה המגלה לנו, יושבי הספרייה ואוהביה, דברים שלא ידענו עליהם כלל בכל הקשור להיווצרות האוספים הגלויים והנסתרים הכלולים בספרייה, על  נסיבות איסופם, על מקורותיהם ועל מעמדם המשפטי התרבותי והפוליטי השנוי במחלוקת. 


אין תגובות:

פרסום תגובה