יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר
ממליץ על הספר: רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו-מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, א-ב, ירושלים תשע"ד
 |
| הוצאת כרמל |
אישה אמיצה הפרופסור רחל אליאור. היא מהלכת לבדה בתוך 200-250 השנים של המאות השש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה היהודיות, בין וילנה לאיזמיר, בין מעץ לצרנוביל, בתוך מאות אם לא אלפי ערים ועיירות, ושני פנסים בידה, פנס המאיר את הנוף האנושי הצפוף, בתוך גלויות המצטיינות באחדות המשתברת לרסיסי רסיסים מרתקים, ופנס ממוקד אור, מעין פנס לייזר, החודר לפינות שדברי הימים או שכחו אותם מאונס או מחוסר עניין, או השכיחו אותם מדעת ומזהירויות המשגיחות בעניינים שבהווה רב יתר מאשר באמיתות היסטוריות, או העלימו אותן מקוצר רוח ומעבודה קשה.
המאות מדממות. הרדיפות, הרציחות, ההמרות המאונסות והכפויות או הנבחרות כמפלט של ספק חיים אחרון מוודאי מיתה שאינה רואה בעיוורונה אלא דם בלבד, עוטפות את ההוויה היהודית הפרושה בשטח על יבשת, ובזמן על יובלות רודפי יובלות, והאישה האמיצה שאינה יראה מלהטיל סדר ומשטר בין אין מספר האירועים מבעיתי הנפש הנקראים על שם מקומות שלשוננו היום שוב אינה יודעת להגות את שמעם או על שם תאריכים הנוטרים בתוך הסוגריים בהם הם מונצחים את הסיפור הגדול של גולה ששום כוח אינו יודע לעצור לא את קיצו ולא את גאולתו. האישה האמיצה היודעת את סוד הקיום היהודי היום, אינה יראה לחשוף את המרתפים האפלים בהם בא לעולם ואינה מהססת להאיר את הדיוטות העליונות המרחפות בין הארץ לבין הדרכים אל השמים שמעטים נכונים להודות בהם היום.
עיתים אדם אובד בין אין ספור השמות של האישים אשר עשו את המאות האלה של החושך היורד ושל האור הנולד, והיא אינה עומדת, וזוכרת את כולם, ומדייקת להקנות לכל אחד ואחד מהם את מקומו בתוך המרחב ההיסטורי אותו היא פותחת ומפתחת ומנגישה בנאמנות למסעה ולאמנה שקיבלה על עצמה בצאתה לדרך. היא איננה יראה את סיפרה. היא איננה חוששת שמא קוראיה לא יאזרו כוח להדביק אותה ויתנשפו בדרך אל גילוייה ויאבדו את מצפן הדרכים בתוך הגיאוגרפיה ובתוך הביבליוטקה העמוסה של כתבי הלכה וקבלה ורשומות של דברי ימים סוערים. היא חותרת להגיע אל המקום ממנו אפשר יהיה להביט אל מה שהיה ואל מה שנולד ממה שהיה, בביטחון של אדם היודע את העובדות, אם לא בקריאה ראשונה או אז בלימוד חוזר, אם לא בהיבט פנוראמי אחד, או אז בעיון מדוקדק שיימשך בוודאי שנים ושיהפוך את הספר עצמו ליותר ממחקר, למקור הנפתח לחקירה עוד ועוד.
הבקיאות רחבת הדעת וברוכת השיפוט המדעי של רחל אליאור מעוררת יראה. היא אינה נוחה לכתיבה של הלוך רוח. היא עוקבת אחר הולדת החסידות מיסודו של רבי ישראל בן אליעזר, ה"בעל שם טוב" כאילו כל חזיונותיו ומלחמותיו מליבו פנימה עד אל הרקיע שממעל לו, הן מלחמות בשדות קרב של ארציות שכולה קרקע נוקשה וממש. היא משווה עצמה ברוח, ובזמן, ובמקום, לרוח ולמקום ולזמן בהם עורך ה"בעל שם טוב" את מערכות ההגנה על עמו הנתון לשעבוד ולמשיסה והכופה על אדוני השמים והארץ להאזין להמיית השחרור מן הארציות והארסיות של גולה משעבדת ומנוונת. היא חיה עם החסידות הנולדת את האקסיומות הקיומיות שלה ושבה עם חוויותיה המבוקרות אל האקדמיה שאינה ערוכה מעצם שליחותה אלא לעקוב אחר אקסיומות הזרות לה, אך אינה בנויה להיטמע אל תוכן.
היא לא יראה. היא מצליחה להצביע על החסידות כעל תנועה של מחאה חברתית הדוגלת בערכו של כל פרט ופרט בישראל והמתעמתת עם הנחיל אדיר הכוח של אינטרסים רבניים הרוחש זמזומו של ממון אסור, בריתות עם פריצים לוקאליים ולמעלה מזה, מלכי אוטונומיות ואפילו מדינות, נפוטיזם סמוי וגלוי, והמוקע על ידי כוחות תקיפים ממנו שאינם חוששים אפילו להסגיר את החדשנים היחפנים שזה מקרוב פרצו לעולמה של היהדות המאמינה בתורותיה כמומרים לדבר עברה. רחל אליאור אינה שופטת. היא מכירה בגודלו של הזעזוע הפוקד את היהדות הנכנסת לדברי ימי ישראל כאבירת "המתנגדים" המאמינים באמונה שלימה מכל בחינה כי ערעור הדין הרווח באשכנז, המנהג שביד אבותיה, הדיגול בלימוד ובחקר הסמטאות הקושרות את השדרות ההלכתיות לישות המתקיימת קיום שהוא מעבר לקיום משפטי, המפחדת פחד אמת מפני רוחות זרות בהן אין החולמים של "רחמנא ליבא בעי" מבחינים לדידם.
היא אינה באה לומר כי החשד של המתנגדים כי החסידים רותמים את סוסי שבתאי צבי לעגלה היהודית הנושנה הוא חשש שווא. היא מציירת אותו. רושמת אותו כרשום עדות. לא דנה אותו. היא אינה מוציאה גזרי דין על מי שנתגלה כסומא שלא הבחין בין שבתאי צבי שהמיר את דתו ב1666 והביא על אירופה היהודית את הפרנקיסטים לבין שושלות יורשי הבעל שם טוב ושרי החסידות שהעמיקה את האמונה בישראל העמקה טהורה ומקובלת על אלוקים ואדם. היא חוקרת. היא חושפת. היא מאירה. ליבה עימה. אין ספק. חדריו מלאים. אין כמותם. אבל היא אינה נבהלת מן התפקיד של החושפת הפרטנית ומחופרי בדותות שעלולים לפרש את ממצאיה על פי נטיותיהם של עכשיו. החסידות מזה, ההתנגדות מזה, עולים מתוך הספר המופלא הזה כענקים נאבקים שניצחון האחד על השני הוא בלתי אפשרי כמו שניצחון המלאך על יעקב או של יעקב על המלאך אינו בר הוויה אלא מאבק מתוכו אפילו אם אחד היריבים יוצא צולע על ירכו - השני משלים בליבו כי לא יכול לו, ומשלחו כי עלה השחר על שניהם כאחד.
אין יודע בשעה שאדם קורא בספר ולומד אותו אם הוא עומד מול טרגדיה או טרגדיות או מול דראמה מטלטלת מתוכה נולדת אומה אל תוך המודרנה. האבחנה מתחייבת. שבתאי צבי, ההתלהבות הסוערת שקידמה את דריכתו על במת ההיסטוריה של היהדות הנרדפת המונה את ימי גלויותיה, הנכונות להאיץ את הקץ ולראות בו את המשיח שכיוון שכבר בא שוב אין עוד צורך בקיום המצוות שאינן אלא הכנה לבואו ומצוות האוסרות קשרי עריות בתוכן, הנהייה אחר שלוחיו החורשים את אירופה מסלוניקי ועד וולדיבוסטוק ומטים ליבותיהם של שלמים ויראים לעזוב את תורתם ולדבוק בהזיות הגאולתיות של מי שיהיה כאחד הכופרים הבכירים או כאחד המתחזים המייאשים בתולדות ישראל, הוא טרגדיה בשל מה שעוללה הגלות לקווי קיצה, או דראמה בשל עקירתה של השבתאות מן הגנות היהודיות ובשל ניצחון פרי המגדים על צמח פרא אדיר כוח שיוכה כיבלית. החרמות שהדיחו רבים מספור מתוך כללות האומה בזעם חסר פשרות ולעיתים קרובות יותר מרחוקות שלא בדין ושלא על פי ראייה, ההלשנות לשלטונות, רתימת שרי האומות למלחמות היהודים, הן טרגדיה או דראמה של מאבק שסופו נגמר בהשלמה דה פקטו בין יהדות אשכנז לבין יהדות ספרד, בין רוחו הגדולה של האר"י לבין זו של הגאון רבי אליהו מוילנה.
רחל אליאור מאוהבת בהיסטוריה של בני דורו של הבעש"ט, בעליות הנשמה ובירידות לתחתיות התהום של שנאת אחים, באנרגיות מעוררות ההתפעלות להגיע לדביקות ובאנרגיות מעוררות ההתפעלות להגיע לנאורות תלמודית , לטיפוח האמונה שבלב, ולטיפוח האדנות של השכל החוקר. היא מאוהבת באומה שבאסון הארוך ביותר שיודע האדם הלאומי, הגולה, מצא את כוחות היצירה להעמיד את קיומו על התסיסה המחייה של האינטלקט ושל הרגש, של הדעת ושל התקווה, של החוכמה ושל הגבורה. סיפרה לאחר עיון, לאחר הטמעה, לאחר קריאת קירבה, הוא מחקר מן הקלאסיים שנכתבו בימי המדינה, ועם זאת סיפור אהבה בו עולה כזוהרת דמותה של אהובה, האומה, המכניעה את לבב כל חתניה השרים לזכות בידה להיות אהוביה שלה. זה סיפור אהבה מדממת.
עוד על ספרה של אליאור ראו:
רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.