על שלושה וארבעה: ג. עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית 

ג. עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה, כתר ירושלים 2014

הוצאת כתר

ספרו האחרון של עמוס עוז, 'הבשורה על פי יהודה', עוסק בבדידות האנושית מעבר לשיח היומיומי, בשתיקה הנוקבת שמאחורי הדיבור המנומס, ובתהומות הכאב  והייאוש שאין להם מרפא, שנושאים עמם הורים שכולים ובני זוג מיותמים של נפגעי ההרג בפרעות ובמלחמות, אלה האבלים כל חייהם על ילדיהם ועל אהובי נפשם שנפלו חלל, אשר לסבלם, לכאבם, לכעסם ולרגשי האשמה שלהם אין נחמה. ביתר שאת אמורים הדברים בגורלם של בני משפחה שהתנגדו למלחמה ולמטרותיה, אלה שילדיהם, קרובי משפחתם ואהוביהם שילמו את מחירה הנורא בחייהם, בניגוד לדעתם ולאמונתם של קרוביהם שמחו נגדה בכל כוחם, וניסו בכל דרך אפשרית לעצור בעדה ובעדם. הספר, העוסק באנשים מיוסרים אלה  ובמר גורלם, דן  בסיפור חלופי על מה שעשוי היה להתרחש בעשורים הקודמים למלחמת העצמאות ובמהלכה, אילו היטו אוזן לדברי אחד ממנהיגי הישוב שהתנגד להקמת המדינה במחירה של מלחמה המסכנת את קיומו של כל המפעל הציוני, ואילו שמעו לו ולחבריו מהחוגים שתמכו בדו קיום בשלום ללא גבולות ריבוניים, כגון 'ברית שלום'.
הסיפור סובב סביב גיבור חי וגיבור מת. הגיבור החי הוא סטודנט באוניברסיטה העברית בשם שמואל אָש, שוחר שלום המכיר בגבולותיו של הכוח ומתנגד לאלימות, מצדד במדיניות אי ההזדהות עם המערב הקולוניאליסטי ומתנגד לקשר שקשר בן גוריון עם מעצמות המערב, אותו הוא רואה כקשר של צמיתות ועבדות. הגיבור, סטודנט העוסק בחקר הבגידה והנאמנות, בזיקה ליהודה איש קריות ב'ברית החדשה', וטוען: "האמת היא כי כל הכוח שבעולם לא יוכל להפוך שונא לאוהב.. ובכל הכוח שבעולם לא תוכל להפוך את מי שצמא לנקמה-לידיד… הכוח יכול רק למנוע. לא ליישב ולא לפתור" (עמ' 115-114) - מבין את ההתנגדות הערבית לפלישה פתאומית של מאות ואלפי נכרים לארצם בשנות הארבעים בשם: "הטענה המשונה שספרי הקודש שלהם שהביאו עמם ממרחקים מבטיחים להם ורק להם את כל הארץ" (112). הגיבור המת הוא כפול: שאלתיאל אברבנאל, עורך דין ידוע, מזרחן וחבר בכיר במוסדות הנהלת הישוב, שמת כבוגד מיוסר ומוקצה משום שהתנגד בכל מאודו למלחמה הכרוכה בהקמת המדינה, וחתנו, מיכה ואלד, חוקר מזהיר במתמטיקה באוניברסיטה העברית, ונכה שהתנדב לקרב, שנשחט וסורס בקרבות בשער הגיא ב2 באפריל בשנת 1948. גיבור הספר החי, שמואל, חוקר הנאמנות והבגידה המתנגד למלחמות, מתעניין מאד בגורלו של הגיבור המת, שאלתיאל אברבנאל "הבוגד", שבביתו לשעבר הוא מתגורר כדייר, במחיצת בתו של "הבוגד", הכלה האלמנה, עתליה, אלמנתו של מיכה ואלד, חלל המלחמה, שבאביו השכול, המלומד, הזקן, הערירי והנכה, גרשום ואלד, מורה להיסטוריה בגימנסיה רחביה שפרש לגמלאות, המתגורר עמהם בבית אברבנאל, מטפל שמואל הסטודנט המתבקש לארח לו לחברה כמה שעות ביום, תמורת מגורים ודמי כיס צנועים. בעל הבית, המזרחן המשכיל, שאלתיאל אברבנאל, שראה במלחמה כולה "טירופו של בן גוריון וטירופו של עם שלם. ובעצם טירופם של שני עמים'' (184), ושהאמין בכל מאודו בשנות השלושים והארבעים, בדו-קיום יהודי-ערבי, ניסה לשווא לשכנע את בן גוריון בשנת ארבעים ושמונה שאפשר עדיין להגיע לידי הסכם עם הערבים על סילוק הבריטים וכינון קהילה אחת משותפת לערבים וליהודים, והאמין שאפשר להציע פתרון מקורי בדרכי שלום, "אם רק נסכים להסתלק מרעיון המדינה היהודית". עוד האמין שמעשי הרג של יהודים בערבים וערבים ביהודים, שהיו ושעלולים להיות, אינם גזרת גורל, ו"לפי דעתו היה על הנוער בשני הצדדים להשליך ארצה את כלי הנשק ולסרב להילחם" ו"על כן גורש מן הוועד הפועל הציוני ומהנהלת הסוכנות" שהיה חבר בהן (184) והוקע כבוגד בידי הנהגת הישוב, משום שהתנגד להקמת המדינה ולמלחמה הכרוכה בה וראה בבן גוריון "משיח שקר שעתיד להמיט אסון על כולנו, יהודים, ערבים, ובעצם על כל העולם, אסון של שפיכת דמים מתמשכת שלא יהיה לה קץ"(231-232). הסיפור מצייר את אברבנאל, שידע ערבית מילדותו וחי שנים רבות בין ידידים ערבים ויהודים, וראה עצמו כתלמידו האחרון של אחד העם, כדמות של חולם שחלם על חיים אחרים לבני ישמעאל ובני ישראל, ופעל בכל דרך כדי לקדם רעיונות שסטו מהדרך המקובלת על ידי הנהגת היישוב, משום שהאמין כי "אי אפשר יהיה להגשים את הציונות מתוך עימות עם הערבים" (211). לדברי בתו האלמנה וחותנו השכול: "מת לבדו, שנוא ומושמץ ומת"(195) והיה "איש מודח ושנוא שחי בבדידות גמורה את שנות חייו האחרונות" (243) כי "שום אדם לא רצה להיות בקשרים עם בוגד" (248). הספר מספר את סיפורה של עתליה, בתו האלמנה של שאלתיאל, המבועתת יום וליל מתמונת השחיטה של אהוב לבה, שנפל בקרב באב אל ואד, שהתנגדה ומתנגדת בכל תוקף למלחמה ולמחירה הנורא, וטוענת "כי כל קיומם של היהודים בארץ ישראל מבוסס על עוול" (211), ואת סיפורו של מיכה, חתנו של שאלתיאל, בן זוגה של בתו,  שנרצח ועונה לפני שנפל חלל במלחמה שהתנגד לה בכל מאודו, ובחותנו, גרשום ואלד, האב השכול הערירי, שהבין "שאי אפשר יהיה להגשים את הציונות בלי עימות עם הערבים" (211), ועל כן תמך במלחמה ותמך בבן גוריון, עד לליל השניים באפריל 1948, ביום שבו נשחט/נעקד בנו יחידו, בשעה שאמר על עצמו: "אני כבר הייתי איש מת" (232) והתייסר מאז ללא הפסק בשאלה הפוצעת כל יום מחדש "'אם עדיין אני מאמין שכל זה היה כדאי".  

הספר המעמיק לדון בשכול ובאבל, במוות, באשמה, ובהענשה, בסדקים ובפקפוקים, ובבחינה עמוקה של  אפשרויות שהוחמצו שעשויות היו לכונן מציאות חלופית,  עוסק במתים הקובעים את גורלם של החיים כהורים שכולים, כסבים ללא נכדים וכאלמנות מיוסרות של הנופלים בקרב שנותרו ללא ילדים, ומעמיק לשאול על משמעותם של ערכי יסוד מקודשים ראשונים במעלה, ולחשוב מחדש על מושגי הנאמנות והבגידה, האהבה והחובה, ולהרהר על מסירות הנפש של המתים ועל ההענשה העצמית של החיים על אבדן אהובי נפשם. המחבר עושה זאת תוך כדי דיון ביהודה איש קריות,  Judas'הבוגד' האולטימטיבי בעולם הנוצרי, "perfidis Judaeis" או באנגלית  perfidious Jews עליו כאמור כותב גיבור הספר, שמואל אש, עבודה סמינריונית שנושאה 'ישו בעיני היהודים', ומעורר את קוראיו לבחון את עמדותיהם המוסריות ולשוב ולשאול: מה הוא הערך העליון בעיניך? מה היא נאמנות, ולמה? ובשם מה? ובאיזה מחיר? מה היא הוקעה ועל מה מוקיעים, ומה היא בגידה ובמה? ומדוע. עמוס עוז אומר בפיו של גרשום ואלד: "בכל לשון שאני מכיר, וגם בלשונות שאיני מכיר, הפך השם יהודה להיות מילה נרדפת לבוגד. ואולי גם מילה נרדפת ליהודי. בעיניהם של מיליוני נוצרים פשוטים כל יהודי ויהודי נגוע בנגיפי הבגידה" (255-6). ומוסיף בפיו של שמואל: "בדברי הימים הופיעו כפעם בפעם אנשים אמיצי לב שהקדימו את זמנם ומפני כן נקראו בוגדים… הרצל נקרא בוגד… אברהם לינקולן משחרר העבדים נקרא בוגד... הנשיא דה-גול נקרא בוגד בפי תומכיו הנלהבים כשהחליט להוציא את הצרפתים מאלג'יריה ולהעניק עצמאות שלמה לרוב הערבי… ירמיהו הנביא נחשב לבוגד… אפילו בן גוריון, כשהסכים לפני שתים עשרה שנים לחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, רבים כאן קראו לו בוגד" (254).

העלאת חוטי השתי של יחס הנצרות ליהדות ויחס היהודים לנוצרים מאז ימי יהושע בן מרים, הנבגד האולטימטיבי,  ויהודה איש קריות, הבוגד המוחלט, שכל היהודים נקראו על שמו בעולם הנוצרי, לנצח נצחים, perfidis Judaeis 'היהודים הבוגדים' (ושמואל אש רואה אותו כנאמן האמתי), עם חוטי הערב של יחסי יהודים ומוסלמים, הרואים אלה באלה בדרך כלל אויבים, פולשים, שכנים בוגדים ושכנים הורגים, ורק לעתים נדירות רואים איש ברעהו שכנים טובים, חברים ושותפים לדו קיום, מעוררת מחשבה מזוויות בלתי צפויות. 

המשפט הנוקב שבשלו נכתב הספר: 'אבל הוא היה בוגד',  שנאמר על שאלתיאל אברבנאל בשעה שנושא דבר ההנהגה מבאר את מחיקת זכרו של  בעל החלומות מרחיק הראות מהארכיון – משום שהאמין בקדושת החיים של שני הצדדים וראה במתי המלחמה "אנשים שמתו לגמרי לשווא", שחלם על מציאות אחרת בחיי בני ישמעאל ובני ישראל, ופעל כדי לקדם רעיונות שסטו מהדרך המקובלת על ידי הנהגת היישוב, שבה היה חבר, אדם שהאמין במציאות אלטרנטיבית, שוחרת שלום ושיתוף, המבוססת על פשרה היסטורית בין שני העמים החיים בארץ, במקום המציאות הלוחמנית השגורה והמקובלת ביישוב -  ותולה זאת בעובדה שבעיני ההנהגה שהוקיעה אותו נתפש כבוגד, היא מחוטי השתי העמוקים ביותר הנשזרים בספר זה, המציב באומץ את שאלת מחיר המלחמה שמשלמים ההרוגים והפצועים וקרוביהם האבלים והשכולים והעריריים, ואוהביהם המיוסרים, ואת סיכוי השלום, במציאות שבה האנושי המשותף גובר על הלאומי המבדיל והמפריד, לצד שאלת הנאמנות והבגידה למה ולמי, בכל הנוגע בהעזה שבראייה אחרת החורגת מהמקובל, ובהבנה לנקודת הראות של האחר, הנתפש מנקודות מבט שונות של בני התקופה כבן ברית אפשרי, או כאויב שיש להשמידו, בידי אנשים הנאמנים לערכים שונים, לאומיים או אוניברסליים, ובוגדים בערכים אחרים, אנושיים או לאומניים. שמואל, חוקר הבגידה, אומר: "מי שמוכן להשתנות, מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא יחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי”.

חלקי המאמר:

א. על שלושה ועל ארבעה: מבוא

ב. על שלושה וארבעה: הלל כהן , תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

ג. על שלושה וארבעה: עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה

ד. על שלושה וארבעה: גיש עמית, אקס ליבריס, היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים

ה. על שלושה ועל ארבעה: מחשבות לסיום