יום ראשון, 14 ביוני 2015

צפור אחוזת קסם: כתבים וציורים / זלדה

מתוך: המלצות על ספרים תשע״ה 2015
סמדר כרמי-גיברמן, מוסיקאית: נגנית פסנתר ועוגב, מורה ומרצהמנצחת מקהלה
ממליצה על הספר: צפור אחוזת קסם: כתבים וציורים / זלדה, עריכה מתוך כתבי יד: ד"ר רבקה גולדברג, ראובן קסל, יונדב קפלון, מוציאה לאור, עמותת זלדה ויצירתה, ירושלים תשע"ד 2014, 177 עמודים 
הוצאת עמותת זלדה ויצירתה
ספר  חדש של זלדה? הרי זלדה הלכה לעולמה כבר לפני 30 שנה! מתברר שנשאר עיזבון - מזוודה מלאה כתבים. שהייתה מוחבאת מתחת למיטתה של זלדה ואיש לא ראה ואיש לא ידע על קיומה. זלדה חששה ולא רצתה להוציאם לאור, ואף ביקשה ממיודעיה להשמיד את הניירות הללו אחרי מותה. אך כמו אצל קפקא שביקש לשרוף את כתביו וידידו מקס ברוד לא עשה כן, וגם וירגיליוס שכתב את "אניאס"  וביקש מהקיסר אוגוסטוס שישרוף את כתביו, ואוגוסטוס לא ציית לבקשתו, כך גם רובי קאסל, שלידיו הגיעה המזוודה. הוא שמר את הניירות שנים רבות עד אשר חש שהוא מוכרח להוציאם לאור. וכך במלאת 30 שנה לפטירתה של זלדה ו מאה שנה להולדתה יצא הספר המופלא הזה לאור. יש בו רשימות. לא שירים. במיוחד משנות נעוריה ובחרותה כמורה צעירה רגישה ומיסתורית.  
זהו ספר שאי אפשר לקרוא בו מהר. שאסור לקרוא בו מהר. כל משפט וכל מלה בו כאילו אחוזי כישוף. הזמן עומד מלכת. הזמן העולמי קופא ברגע היפה והמיוחד שעוצב במלים הרעננות, שכאילו זה עתה נולדו לעולם. והם צירוף מיוחד של יופי, רגישות וחמלה:
"לבי פורח באפלה. יוצרי, ריבון העולמים, את רחמיך מנחשת נשמתי. 
על אחד מכוכביך חיה אשה רפה ששערותיה הכסיפו. היא אמי.  
הבט עליה. לבה עצוב כמרתף". 
ואי אפשר שלא לחייך למקרא השורות הבאות: 
"בבוקר כשהלכתי לעבודה, נשקה השמש את עיני.  הרחוב היה ריק, 
רק אני והשמש מטיילות שלובות ידים". 
או הפליאה על סף האושר במלים הבאות: 
"בהיכל הלילה, באפלה העמוקה, כשמבחינה עיני בפמוטי הכסף,  
מבהיק בלבי חלום המדרגות הלבנות.  מתבשם דמי משכרון הנשמה, 
הכורעת על סף האושר".  
או זעקת הנפש לחופש ולעצמאות ולהתנתקות מכבלי הבית והמשפחה: 
"תניני, אמי, תניני לשחק בחיי, תניני לשתול את עצמי באדמתי, בין בני הגזע שלי, אדירי החופש והחלום.  תניני לראות את המוות בשדה, חזקה כברזל ומבושמת.  אינך רואה שפה אני נובלת  -  שמחלומות האושר שלך כומשים חיי".
או קבלה שלמה של המציאות, ויותר מכך - לא רק מבט החיים על המציאות אלא מבט המציאות על החיים: 
״הלכתי לשדה, העצים קבלו אותי בחיבה ובפשטות. האבן הבינה מדוע אני דוממת. חוח הזהב לא דקר, לא הזכיר כשלונות.  ׳גם אני פורח ונובל׳ - אמר. והתכלת ירדה אלי להגיד לי: ׳אל תאמיני... הטוהר איננו פגם…׳ מאוד מאוד נשקה אותי השמש והבטיחה נפלאות.  עצוב לה שהיא תישאר תמיד יפה ואני אמות". 
הספר ברובו מכיל רשימות של זלדה, שלא פורסמו מעולם. זלדה עצמה מתלבטת בין כתיבת שיר או רשימה. שיר, היא אומרת, יש ללטש יותר. אך הרשימות שלה פיוטיות כמו שירים. הן רק אינן כתובות בשורות קצרות, ואינן חרוזות. 
היתה לזלדה  סלידה מרכוש וקניין ארצי. הקסימו אותה שיריו של אברהם בן יצחק (סונה = שמש), ובמיוחד השורות: "אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד".  
כותבת זלדה: "כאשר ראיתי בפעם הראשונה את מילותיו של אברהם בן יצחק: 
׳אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד׳,  נפתח הסוגר וחולצה נשמתי מכלאה, כאילו קרה הנס ונפתח לפני פתאום השער הנעלם לילדותי ואפף אותי שוב האקלים הרוחני של שנותי הראשונות בעולם". היו אלה געגועים לשיחרור מנכסים, מנימוסים, מגאווה.  "אשרי הזורעים ולא יקצורו"  היתה הסיסמא נגד אגירה וצבירה בגשמיות וברוחניות, כי "כל צבירה היא חומה שמפרידה בין נשמתך ובין העולם, מחסום בינך ובין אלוהים".
הייתי רוצה לצטט את כל הספר... 
זלדה המורה.  
כאשר הייתה זלדה מורה בבית הספר בכיתות היסוד היא רשמה יומן הוראה, שבו תיארה את תלמידותיה ברגישות, בחיבה, ובהתבוננות דקה ומדויקת. במכתב לידידתה עזה צבי, העורכת העיקרית של שיריה,  כותבת זלדה: "רשימות המורה נראות לי פתאום טובות מן השירים". 
בימים קשים כתבה זלדה: 
"קשה עד בלי נשוא ללמד כשהלב מת. כשאין אהבה, נובלות המלים עם צאתן מן הפה. פחדתי מקולי הנבוב, קול ללא אמונה וללא חיבה. הכל כבה בי. חיכיתי שתשאלנה אותי [התלמידות]  למה באת?  ופתאום ראיתי את יפה פורחת. נפלא היה מראה הילדה המלבלבת בשמש. משהו טוב הקיץ בי. הלב הואר והכיתה הוארה... ״.
ומה באמת חשוב בעיניה של זלדה? "איני חושבת שחשיבותו של אדם נמדדת אם הוא כתב כך שירים או עשה כך מעשים. מספיק שהוא חושב כך מחשבות. המחשבות חשובות מאוד, והאהבה והרחמים והאמונה. ואם אדם מתחיל להקפיד על זמנו ועל עבודתו יש בזה מריח המוות וה"ממסד". מין הרגשה שאם לא עכשיו אעשה, הרי שהדברים כבר לא ייעשו לעולם. ועל ידי כך אדם הופך יותר יצור חברתי מיצור ששייך לכוכבים ולים".
הדברים החשובים באמת הם דברים "בלתי חשובים" בעליל: 
"דברים בלתי חשובים: 
הקשבנו פעם לפטפוט של ציפורים מאחורי חלון הכתה. זה היה ימים אחדים  אחרי ששמחנו בענף פורח של שקדיה שהביאה לנו מזל ביום גשם חשוך. 
אחרי הרבה הרבה שנים נשכח בוודאי כולנו את "הדברים החשובים" ונזכור אולי רק את הניחוח הדבשי הדק של ענף פורח, שהיה פעם ביום גשם בכיתתנו". 
זלדה לא התייראה מלשוחח על המוות, לשוחח עם המוות. היא קראה לו "אחי הגדול". 
"פתחתי את החלון בחדרה של אמי זכרונה לברכה להשקיף על גינת השכנים וכסלי מלאו רעננות בלתי צפויה. […] עץ האגס שצומח בגינת השכנים קרן אור פתאום, שואב לתוכו את זיו העולם […] העץ זרח, רומז לנפשי רמז שאין העולם מתקיים אלא בסוד האור, אור של יופי. נפקחה בי תקווה  נפקחה בי התקווה. נפקחה בי הראייה. זוהי שעה של הסתכלות, רגע של התבוננות ששורשיו בגן עדן, נפתח השער לאין, לעדן. גופי בר החלוף המלא צער, הרעוע, החלש מטבעו, ידע רגע של שלום, רגע של אמת, רגע של מלאות.״. 
"... אחר כך בא החושך בשבילי, והריקנות המוחלטת. כאילו איתה נמחק העולם. כאילו עם מותי יימחק העולם.  אני אמות, ויישאר האוויר הנוצץ, החריף, הנקי שבירושלים. אינני חושבת שלמלאכים יש אוויר טהור יותר. אני אמות, ויישאר השחר, הזריחה הורודה, כאשר קירות האבן הופכים לזהב והעולם נולד מחדש". 

וליד כל אלה כתבה זלדה על השמחה כרגש עליון:  "השמחה נראית בעיני - דווקא עכשיו, בחשכה האיומה - כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאוד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.  פעמים אני חושבת שהמחנך הנפלא ביותר הוא השמש...  ללא רוגז וקוצר רוח, מבלי להידבק בצער וביסורים שמסביב, הוא מאיר, מאיר ומחמם את הכל". 
יש בספר גם ציורים של זלדה, שראתה את עצמה קודם כל כציירת. וכל חייה לא פסקה מלצייר. על הציורים בדרך כלל לא חתמה בשמה. וגם היתה מחלקת אותם מתנות לידידיה.

ונגיעה אישית: פגשתי את זלדה פעמים אחדות בביתה של אחותי דליה כהן (כלת פרס ישראל במוסיקולוגיה). היה לה קול חרישי, מלטף, ועיניה זרחו בניצוצות של זהב. דליה וזלדה היו ידידות טובות. כאשר דליה היתה מזמינה את זלדה לבקר בביתה, שהיה קרוב מאוד לביתה של זלדה, אולי מאה מטר, לא יותר, חששה זלדה ללכת ברגל ולחצות את "נהר הסמבטיון" - רחוב רמב"ן, השוקק תחבורה, ודליה היתה יוצאת עם המכונית להביא את זלדה אל ביתה. בביתה של דליה ראיתי ציורים רבים של זלדה שהיא נתנה לה במתנה. 

ואסיים במילותיה של זלדה (על כריכתו האחורית של הספר): 
״… ביום האחרון אטוש את המלה שיש בה סוד מטיל מורא, שיש בה חרטות, 
ואהבה לים, והים עצמו, והאהבה לעצם החיים והחיים עצמם, ואור הירח שמשתנה בלי הרף. השמיים מלאים זהב זהב ותכלת. על פני וידי האור. שלום, שלום לחיי הקודמים, סלעי ההרים מידרדרים מטה ואין מי שיחזיק בידי, שלום לגפן, לתאנה, לרימון, לתמר ולתפוח, כל מה ששמו ששון החיים, ששון בני אדם.  
אין בכוחי לסגור בתוך פסוק את הזרם האדיר של החיים, את אין-סוף הצורות, את התמורות הבלתי פוסקות, הזרם האין–סופי מפוצץ את המלים ומתפרץ בהמולה מכל העברים... “.  






תגובה 1:

  1. מזל שצפיתי בסרט של יאיר קידר "זלדה אישה פשוטה" , ומאז שרכשתי את ספר השירים בכריכה הכחולה שלו עברו ארבע חודשים ואני לא מניחה הספר מידי. גם באוטובוס גם ברכבת הוא נוסע איתי לכל מקןם ועד פריז הגיע שם ישבתי בגני לוכסמבורג לא הפסקתי לחזור ולקרא, לקרא ולהתבשם מכל פסוק מבל מילה... דבר כזה בחיים לא קרה לי, והחויה ממשיכה. אם אמרתי פעם - מזל שגדלתי בדור החיפושיות, היום אני אומרת מזל שאני מכירה את שיריה של זלדה...

    השבמחק