פרשנותו של יוספוס לספר שמואל: ספר חדש של מיכאל אביעוז

פרופ׳ מיכאל אביעוז, אוניברסיטת בר-אילן

Michael Avioz, Josephus' Interpretation of the Books of Samuel (The Library of Second Temple Studies; London and New York: Bloomsbury, 2015)

Bloomsbury

יוסף בן מתתיהו הכוהן הוא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתקופת בית שני. הוא חי בין השנים 37 – 100 לספירה לערך, דהיינו כשלושים שנה לפני חורבן בית שני וכשלושים שנה לאחריו. הוא נולד בירושלים להורים מיוחסים: אביו היה נצר לאחת מכ"ד משמרות הכהונה ואילו אמו נמנתה על בית חשמונאי. בהיותו בן שש-עשרה, ירד למדבר יהודה וחי במשך שלוש שנים בין הכתות השונות (פרושים, איסיים וצדוקים) על מנת לגבש לעצמו את זהותו. הוא מונה לתפקיד מפקד הגליל בימי המרד ברומאים, בין השנים 66–67 לספירה.

התפנית בחייו של יוספוס באה בעקבות העימות עם אספסיאנוס ביודפת. כאשר כבשו הרומאים את העיר, בסופו של דבר, מצא מקלט עם עוד ארבעים איש במערה שפתחהּ נסתר מן העין, אך הצבא הרומי גילה את המחבוא והציע למסתתרים להיכנע. יוספוס הסכים לתנאי הכניעה אך לא כן חבריו לנשק, שהעדיפו להתאבד; בסופו של דבר הוחלט שהמסתתרים יהרגו זה את זה על פי גורל שיפילו. יוספוס הוא שניהל את הפלת הגורל והיה אחד מן השניים האחרונים שנשארו בחיים. הוא שכנע את האדם השני להיכנע, ונלקח אל אספסיאנוס. יוספוס ניבא למצביא הרומי שיהיה לקיסר, וכך אכן אירע שנתיים מאוחר יותר. משהתקיימה נבואה זו, היחס אליו מצד קיסרי רומא השתנה. הוא הובא לרומא, קיבל בה אזרחות ושם חדש (טיטוס פלאוויוס יוספוס) ומימון לכתיבת ספריו. ברומא הוא חיבר שלושים ספרים, ואלה הם: 

תולדות מלחמת היהודים ברומאים: ספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו, שנכתב בין השנים 75 – 79 לספירה. בספר זה הוא תיאר את מרד היהודים ברומאים - הוא המרד הגדול. הספר נכתב בהזמנתם של הקיסר אספסיאנוס ובנו טיטוס, שביקשו לתעד את מהלך המלחמה של היהודים ברומאים. בספר זה שבעה חלקים. יוספוס מתאר את הגורמים שהביאו לחורבן הבית השני. הספר מאשים את היהודים וקובע שהם עצמם היו אחראים לגורלם, ומשום כך אלוהיהם נטש אותם.

 קדמוניות היהודים: ספרו השני של יוספוס, שנכתב בשנת 94 / 93 לספירה. חיבור זה מחולק לעשרים ספרים, שמחציתם הראשונה מציעה שכתוב של סיפורי המקרא ובמחציתם השנייה יש תיאור של תולדות עם ישראל בתקופת הבית השני עד ראשית המרד הגדול בשנת 66 לספירה. 

חיי יוסף הוא אוטוביוגרפיה שבה מתאר תקופה של כשישה חודשים, בין סוף שנת 66 לבין אביב 67 לספירה, בין מינויו למפקד הגליל לבין בואו של צבא רומי לגליל בפיקודו של אספסיאנוס. הוא מספר על לידתו, חינוכו, מהלכיו בירושלים עד לשליחותו לגליל ומתפלמס עם טענות שונות שהושמעו כלפיו מצד גורמים יהודיים שונים.

נגד אפיון: חיבור אפולוגטי, שבו יוספוס מתפלמס עם טענות שהושמעו על-ידי סופרים יווניים ורומיים, אשר ביטאו שנאה עמוקה כלפי היהדות ומנהגיה.

את כל החיבורים האלה כתב יוספוס ביוונית, עבור קהל ששפת האם שלו הייתה יוונית. עד היום ניטש ויכוח בקרב החוקרים אם קהל היעד של חיבורים אלה היו היהודים או הפגאנים או שניהם גם יחד. על כל פנים, מכיוון שיוספוס חי בשלהי התקופה ההלניסטית ובראשית התקופה הרומית, סביר להניח שהוא יושפע מן העולם ההלניסטי-רומי בכתיבתו. 

בעבר התעניינו החוקרים במיוחד בחיבוריו של יוספוס כמקור היסטורי, שכן חיבוריו הם בגדר עדות חשובה ביותר לאירועים אשר התרחשו בארץ-ישראל תחת שלטון רומא. החוקרים עסקו בשאלת המהימנות ההיסטורית של דבריו ובמידת התאמתם לתוצאות החפירות הארכאולוגיות שנערכו באתרים שונים בארץ. תחילה הרבו הנוצרים להתעניין בכתבי יוספוס, בייחוד לאור אזכור הפסקה המפורסמת על ישו (קדמוניות יח), ובשלב מאוחר בהרבה, בימי הביניים, הצטרפו גם יהודים לקהל קוראיו של יוספוס, בעקבות הופעתו של ספר המחקה את כתבי יוספוס (ואשר נכתב בעברית), הלוא הוא "ספר יוסיפון".

אולם בשלושת העשורים האחרונים חל שינוי בקרב קהיליית המחקר ומחקרים רבים מתמקדים ביוספוס כפרשן המקרא. ספר זה ממשיך את הקו המחקרי הזה והוא מבקש לחשוף את האסטרטגיות הפרשניות שיוספוס השתמש בהן על מנת להפוך את הטקסט המקראי לבהיר יותר לקוראיו הפוטנציאליים, ששפת אמם הייתה יוונית. על מנת להשיג מטרה זו הוא הוסיף, שינה והשמיט פרטים מסוימים מתוך הטקסט המקראי.

בין השאלות שילוו את ספרי הנוכחי: מהם ההבדלים בין שכתובו של יוספוס ובין התיאורים המקראיים? ממה נובעים הבדלים אלה? האם ניתן ללמוד מהשינויים שהוא מכניס לסיפורי המקרא על מגמותיו של יוספוס, כגון: הצדקת התנהגותו כלפי הרומים; עמדתו במרד נגד הרומים; שנאת ישראל; פולמוסים שונים? האם קהל היעד של יוספוס היה יהודי או נכרי?

פרשנות המקרא בימי בית שני

כיצד פירשו הקדמונים את המקרא במאות הראשונות לפני הספירה ובמאות הראשונות לספירה? על שאלה זו ניתן לענות בעזרת עיון בחיבורים השונים השייכים לקטגוריה המכונה "הפרשנות היהודית הקדומה למקרא". בין חיבורים אלה יש למנות חלקים מתוך הספרים החיצוניים, מגילות קומראן, הספרות היהודית-הלניסטית וספרות חז"ל. אחד החיבורים האלה הוא "קדמוניות היהודים" שחיבר יוסף בן מתתיהו הכוהן.

דמותו של המקרא בימי יוספוס

בפתח הדיון עלינו לציין שהמונח "מקרא" עשוי להיות אנכרוניסטי ביחס לחלק מהחיבורים אשר חוברו בתקופת בית שני, במיוחד מגילות קומראן. הקנון המקראי עדיין לא היה חתום ואף לא סמכותי. יתר על כן, החיבורים האוטוריטטיביים בספרייה של קומראן לא היו "ספרים" במובן המודרני של המילה, דהיינו קודקסים המחוברים ביניהם יחד. לאור החשש מפני אנכרוניזם, יש שהעדיפו להשתמש במונח "כתבים". 

יש לדיון זה השלכה גם על כתבי יוספוס. כיצד היה נראה המקרא בימיו של יוספוס? ככל הנראה, יוספוס השתמש במגילות של כתבי הקודש שהועתקו במאה הראשונה לספירה ואולי אף לפני כן. המקור העיקרי שבו יוספוס כותב על ההרכב של כתבי הקודש שהוא הכיר הוא נגד אפיון א 40–42: 

(40) ומאז מות משה ועד ארתכסרכסס, המלך הפרסי שלאחר כסרכסס, כתבו הנביאים שלאחר משה את קורות זמנם בשלושה עשר ספרים; ואילו ארבעת הספרים הנותרים כוללים מזמורים לאל ולקח חיים לבני האדם. (41) אומנם מאז ארתכסרכסס ועד זמננו נכתבו עוד כל מיני ספרים, אך אף לא אחד מהם נמצא ראוי לאימון כמו הספרים הקודמים, כי [פשוט] לא היו הם יורשים נאותים לנביאים. (42) הדבר מוכיח בעליל עד כמה מקבלים אנו באימון את עשרים ושניים הספרים עצמם. הן במשך כל הדורות הרבים שחלפו לא נמצא מי שהעז להוסיף ולגרוע או לשנות בהם דבר, כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס (אל הספרים) כמו אל מצוות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון.

מתוך מקור זה אנו למדים שה"מקרא" שהיה בידי יוספוס כלל עשרים ושניים ספרים, ולא עשרים וארבעה, כמקובל בכל התנ"כים כיום: חמישה חומשי תורה; שלושה-עשר נביאים; ארבעת הספרים הנותרים. על מנת לדעת מה הם הספרים הללו במדויק, עלינו להשלים את הידע שלנו באמצעות עיון בחיבורו "קדמוניות היהודים".

באשר לחמישה חומשי תורה, אלה הם הספרים המוכרים לנו, בראשית–דברים. לגבי שלושה-עשר ספרי הנביאים, הכוונה היא כנראה לספרים: יהושע; שופטים ורות; שמואל; מלכים; דברי הימים; עזרא ונחמיה; אסתר; איוב; ישעיה; ירמיה ואיכה; יחזקאל; תרי עשר; דניאל. באשר ל"ארבעת הספרים הנותרים" קשה לדעת למה כיוון יוספוס: יש המשערים שהכוונה היא לתהלים, שיר השירים, משלי וקהלת.

המבנה של "קדמוניות היהודים"

"קדמוניות היהודים" כולל בתוכו עשרים ספרים. ספרים א-יא משכתבים את הסיפור המקראי הפותח בבריאת העולם ומסיים באירועים במגילת אסתר. ספרים יב-כ עוסקים בתיאור התקופה הבתר-מקראית: החשמונאים, הורדוס ושלטון רומא. המבנה של ספרים א-יא הוא כדלקמן:

ספר ראשון: בראשית א-לה. 

ספר שני: בראשית לו-מח; שמות א-טו. 

ספר שלישי: שמות טז-מ; חלקים שונים משמות, ויקרא ובמדבר. 

ספר רביעי: במדבר יד-לו; דברים בשילוב קטעים משמות, ויקרא ובמדבר. 

ספר חמישי: יהושע, שופטים, רות, שמואל א פרקים א-ד. 

ספר שישי: שמואל א פרקים ה-לא. 

ספר שביעי: שמואל ב פרקים א-כד; מלכים א פרקים א-ב; דברי הימים א-כט. 

ספר שמיני: מלכים א פרקים ב-כב; דברי הימים ב פרקים א-יח. 

ספר תשיעי: דברי הימים ב פרקים יט-לא בשילוב מלכים ב פרקים א-יז; יונה; זכריה ונחום. 

ספר עשירי: מלכים ב פרקים יח-כד; דברי הימים ב לב-לו; ישעיה לח-לט; יחזקאל א; חלקים מירמיה. 

ספר אחד-עשר: עזרא ועזרא החיצון; נחמיה; אסתר

כפי שניתן לראות מן המבנה, יוספוס לא העתיק או תרגם באופן טכני את הטקסט המקראי. הוא ביצע בו שינויים רבים, הכוללים שינויי סדר, השמטות ועוד. החוקים בתורה הוזזו ממקומם ושולבו במקומות חדשים כתוצאה משיקולים שונים. מגילת רות ניצבת בין ספר שופטים לספר שמואל, בדיוק כפי שהדבר קורה בתרגום השבעים. הדיון בספר שמואל מפוצל בין הספרים החמישי, השישי והשביעי של "קדמוניות היהודים". יוספוס אינו מקדיש דיון נפרד לספר דברי הימים, אלא החומרים מספר זה פזורים במסגרת דיוניו בספרי שמואל ומלכים. הספרות הנבואית מיוצגת באופן חלקי ביותר, ואין זכר למזמורי תהלים ולמגילות שיר השירים, איכה וקהלת. החיבורים המקראיים שיוספוס מזכיר בספר האחד-עשר מתעדים את האירועים בתקופה הפרסית.

מדוע ספר שמואל?

לא לחינם בחרתי את ספר שמואל כמושא למחקרי. ספר שמואל נמנה על הספרים המרתקים ביותר בתנ"ך. סיפוריו כוללים בתוכם עלילות שיש בהן אהבה, שנאה, קנאה, שערוריות מין, שקרים, בגידות, רצח וכמובן – שכר ועונש. הגיוון הרב הקיים בספר שמואל עשוי לשמש כר פורה לבחינת האסטרטגיות הפרשניות של יוספוס.

ספר שמואל מתאר את אחת מתקופות המעבר המשמעותיות ביותר בתולדות ישראל – המעבר ממשטר השופטים למשטר המלוכה. בהקדמתו לקדמוניות היהודים, יוספוס כותב שספרו "יכלול את כל קדמוניותינו ואת סדר חוקתנו" (הקדמה, סעיף 5). לפיכך, ספר שמואל הולם היטב את תכניתו הכוללת של יוספוס.

מניעים פרשניים ומניעים חוץ-פרשניים

בחקר הפרשנות למקרא מקובל להבחין בין מניעים פרשניים לבין מניעים חוץ-פרשניים. ההנחה היא שכל פרשן באשר הוא ניגש אל הכתוב מתוך מטרות שונות. לעתים מטרתו היא לבאר את הכתוב בהקשרו ואילו לעתים הוא מבקש להלביש על הכתוב אמונות ודעות שהיו רווחות בזמנו, כאשר הכתוב הוא רק פלטפורמה להבעת דעות אלה. לעתים הפרשן מבקש להגן באמצעות פירושיו למקרא על היהדות מפני התקפות חיצוניות, ואז שיטה זו תכונה "אפולוגטיקה".

במקרה של "קדמוניות היהודים", רבים סבורים שהספר שייך לסוגה המכונה "מקרא משוכתב". הכוונה היא לחיבורים שבבסיסם עומד המקרא, אלא שמחבריהם אינם מסתפקים בתרגום המקרא, אלא מפרשים אותו. המחברים מוסיפים למקרא, משנים אותו ומשמיטים ממנו, אך עדיין רואים במקרא מקור סמכותי. מטרתם היא להפוך את המקרא לברור יותר ולנוח לקריאה בין בחלק ההלכתי שלו ובין בחלק הסיפורי שלו. אין הם מציעים מגוון פירושים לכל עניין, אלא פירוש אחד ויחיד. הם מוסיפים לשכתוב שלהם אגדות ומסורות שהיו בידיהם ביחס לסיפורי המקרא ויוצרים סינתזה ביניהם. באופן זה, "קדמוניות היהודים" שונה מהותית מתרגום השבעים, שהוא תרגום של התנ"ך ליוונית, אשר מלאכתו החלה במאה השלישית לפנה"ס. 

תפקידו של הקורא הוא לערוך פעולות מקדימות בטרם יבחן חיבורים אלה. עליו לבחון תחילה מה הם הקשיים הקיימים בחיבורים המקראיים. שלב זה הוא הכרחי, מכיוון שבחיבורים אלה אין מציגים במפורש ובמרוכז את הקשיים שעליהם ביקשו לענות.

כאשר המניע הוא פרשני, הפרשן ינקוט, בין היתר, את הפעולות האלה:

יתרגם את שפתו של המקרא לשפה המובנת לקוראיו.

יבהיר סוגיות הלכתיות סבוכות.

יישב סתירות בין כתובים שונים.

ישלים את הפערים במקומות שהמקרא משאיר אותם פתוחים.

פרופ׳ מיכאל אביעוז

חשיבותו של הספר הנוכחי

ספרי אינו הראשון שעוסק בנושא של יוסף בן מתתיהו כפרשן. החוקר הידוע ביותר בתחום זה הוא לואיס פלדמן מהישיבה יוניברסיטי בניו יורק. פלדמן פרסם מאות מאמרים על יוספוס שרוכזו בשלב מאוחר יותר בכמה ספרים. שיטתו של פלדמן היא לנתח כל סיפור שיוספוס שִכְתב בתבנית דומה. הוא בוחן תכונות דומות אצל כל דמות מקראית: אילן היוחסין, אומץ, חכמה, צדיקות, מוסריות, יפי מראה, צניעות וענווה, חמלה ועוד. הנחתו היא שיוספוס עיצב את "קדמוניות היהודים" בהתאם לתבניות שמצא לפניו בחיבורים יווניים ורומיים. יוספוס מזכיר את אריסטו, את הרודוטוס, את תוקידידס, את פלוטארכוס, את דיוניסוס מהליקרנסוס ואת ליוויוס. לדעת פלדמן, בחירת התבנית הזו נועדה לשרת את צרכיו האפולוגטיים של יוספוס, היינו: להראות שגם עם ישראל הצמיח מקרבו דמויות דגולות של מלכים ושל אנשי רוח מובילים. 

להשוואות של פלדמן ערך רב בניתוח דברי יוספוס, אולם כפי שנראה בספרי, היכרות טובה יותר עם דרכי הסיפור המקראי תוביל למסקנות מבוססות יותר באשר לדרכי הפרשנות של יוספוס. כמו כן, לדעתי אין לכפות על כלל הסיפורים המקראיים תבנית אחת, שכן כל סיפור עומד לעצמו וכל סיפור דורש צורת חקירה ייחודית לו.

למעשה, כותרת ספרו של פלדמן "פרשנותו של יוספוס למקרא",  אשר פורסם ב-1998, מטעה. פלדמן עוסק באופן חלקי מאוד בפרשנות, ורוב ספרו עוסק למעשה באפיון הדמויות (בעיקר הדמויות הגבריות!). אולם פרשנות היא הרבה יותר מאשר חקר אפיון הדמויות. על החוקר ללמוד באופן עצמאי ובלתי תלוי את הפרשיות המקראיות, לסמן את הקשיים העולים מהן ורק אז לגשת לחקור את שיטתו של יוספוס. אחרת, מה שמתקבל הוא תיאור אטומיסטי, המתעלם מן ההקשר שבו הסיפורים משולבים. מכיוון שפלדמן בא מתחום הלימודים הקלסיים, מסקנותיו באשר לדרכי השכתוב של יוספוס לוקות בחסר, שכן אין בהן התייחסות לסיפור המקראי כשלעצמו.

חוקר אחר, שאף הוא הרבה לפרסם בתחום זה הוא כריסטופר בג. בג בוחן בעיקר את השאלות האלה: מה הן הטכניקות הפרשניות שיוספוס משתמש בהן על מנת להפוך את הטקסט המקראי לקריא? מה הוא השמיט, הוסיף או שינה בטקסט המקראי? מה היו מניעיו? האם יוספוס עשה שימוש בנוסח המקרא כפי שהוא לפנינו כיום או שמא היה בידיו נוסח אחר שהיה קרוב יותר לתרגום השבעים? מיהו קהל היעד של יוספוס? חולשתה של גישתו של בג היא בדיון בכל סיפור כשלעצמו מבלי לבחון את השאלה אם זוהי שיטתו של יוספוס גם בסיפורים דומים אחרים.

מעבר לבעיות אלה, עד היום, לאחר שנים רבות של חקירה, נכתב רק ספר אחד המתאר את פרשנותו של יוספוס לספר מקראי שלם. במחקר זה נבחנה דרכו של יוספוס בפרשנותו לספר בראשית. ספרי מבקש למלא את החסר הקיים בתחום זה.

המקורות הנוספים שבהם נעזרתי בחיבור זה

מלבד "קדמוניות היהודים", השתמשתי ביתר כתביו של יוספוס, שנמנו לעיל, תוך מודעות להבדלים בין החיבורים מבחינת מגמה וקהלי יעד. בחנתי מה מתוך דבריו משתקף גם בתרגום השבעים ומה שונה ממנו. כמו כן, השוויתי את דברי יוספוס לספרים החיצוניים, לספרות היהודית-הלניסטית (כמו כתבי פילון), לספרות חז"ל ולמגילות קומראן. למקורות אלה חשיבות רבה בשחזור הפרשנות הקדומה למקרא. 

תכנית הספר

הסיפורים המקראיים בספר שמואל הושוו לשכתוב שעורך להם יוספוס על מנת לבחון הן את קווי הדמיון והן את קווי השוני ביניהם. התמקדתי במיוחד בקשיים העולים מן הסיפורים ובפתרונות שהציע להם יוספוס. הסיפורים שנותחו הם סיפורי שאול ודוד, התופסים את מרבית ספר שמואל. ראשיתם בשמ״א ט וסופם במל״א ב. סיפורים אלה מהווים כר פורה להשוואה, שכן באמצעותם אפשר לברר כיצד העריך יוספוס את שני המלכים הראשונים בישראל. מטרתי היא להראות שיוסף בן מתתיהו, לצד היותו היסטוריון ומצביא, היה גם פרשן, שהייתה לו אינטואיציה פרשנית ראויה לציון.

לספרי שלושה חלקים. בחלק הראשון יש מבוא ואחריו מבט כולל בצורתם של ספרי שמואל כפי שהם משתקפים בשכתוב שעורך להם יוספוס.

בחלק השני עסקתי בשכתוב של יוספוס לסיפורים על שאול, החל מסיפור משיחתו למלך בשמ״א ט ועד לתיאור נפילתו בהר הגלבוע בשמ״א לא, כולל השכתוב של הסיפורים על בני שאול – יונתן ומיכל. הפרק עוסק גם בשכתוב הסיפורים על דוד משמ״א טז ועד מל״א ב. נידונו גם דמויות משניות המופיעות בסיפורים, כמו אביגיל, אבנר, אישבושת ועוד. תוך כדי התיאור בחנתי את מידת מודעותו של יוספוס לאנלוגיות בין שאול לדוד.

בחלק השלישי והאחרון של הספר נדונו סוגיות כוללות: יחסו של יוספוס לסיפורים הכפולים בספר שמואל; נוסח המקרא שעמד בפני יוספוס בבואו לשכתב את הסיפורים – האם היה זהה לזה שבנוסח המסורה או לזה המשתקף בתרגום השבעים; יוספוס וספר דברי-הימים; ויחסו של יוספוס אל המלוכה. את הספר חותמים פרק הסיכום והמסקנות, רשימה ביבליוגרפית ומפתח פסוקים.