שם זוחלים הנחשים: וינייטה לפרשת חוקת

יצחק מאיר, משורר הוגה וסופר

המדבר הוא במה לדרמה רבת פרקים שאינה נחה כמעט רגע מן ההתמודדויות בין העם לבין אלוהיו ומשה עבדו, וגם לא מן ההתמודדויות בין משה עצמו לבין אדונו.

מרחבי עולם החול השומם

בדרמה הזאת העם המונה כשלושה מליון איש - על פי עדות הכתוב המייחס את המספר שישים רבא לגברים צעירים ואינו מונה לא את עולי הימים ולא את הישישים וכמובן לא את  הנשים בכל גיל- הוא פרסונה אחת. "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר" (במדבר כ"א,ה'), 'וַיְדַבֵּ֣ר' לשון יחיד, 'הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙' לשון רבים. מי דבר ב"וַיְדַבֵּ֣ר"?. נשיא יציג בשם כל העם, גוף הנשיאים המאוחד כולו, או שמא הקהל דיבר, מקצתו, רובו, כולו? הייתכן? העם הוא פיזור אנושי רב ממדים החונה במרחב חולי וסלעי, חרוש נחלי אכזב וזרוע גבעות עולם והמאהיל בדרום אינו רואה אוהלי אחיו הצפון, ואיך מדברים יחדיו ונקראים 'עם' ואיך שומעים במרחקים אליו הקול אינו יכול להגיע  ואיך כתוב, "... יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ..." (שמות י"ט,ט')? דבר זה חוזר פעמים הרבה, כגון, "וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה' וַיִּשְׁמַ֤ע ה' וַיִּ֣חַר אַפּ֔ו..." (שם י"א,א'), את מי שמע ה', את "וַיְהִ֤י הָעָם֙" היחיד? במי חרה אפו, ב"מִתְאֹ֣נְנִ֔ים", הרבים כולם? 

אף על פי שהדמיון אינו יכול להכיל תמונה  בה כל העם מדבר וכל ישראל מתאוננים, אין בשום מקום מעין סנגוריה על הרבים כאילו רק עשבים שוטים  להרע או קומץ יראים נאמנים לטוב נטלו לעצמם רשות להיות קרויים כעם. הדרמה צריכה לנפש פועלת אחת, העם, ואינה שואלת איך צרו אותה, ומי הידק המונים לישות אחת, ואינה ממעיטה ואינה מרבה, ואינה מונה, ואינה סופרת כדי מנין עם, והאמת שלה היא כי האומה האחת היא האומרת לרגלי הר סיני במעמד קבלת התורה " נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע- ק֤וֹל אֶחָד֙" (שמות כ,ד,ג'-ז'), והיא אותה האומה האחת עליה נאמר, " וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ (יחיד) לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מו (רביםּ) לְצַחֵֽק" (שמות ל"ב ,ו') בחטא העגל! המדבר הוא סיפורו של קונפליקט בלתי פוסק בין שלש דמויות של 'אני' ו'אתה' , האלוהים, משה, העם, ועם שהמחזה מלוהק גם בדמויות משנה מרשימות, כולן יחדיו אינן אלא רקע לדרמה המשולשת הכתובה בתורה. 

קונפליקט הנחשים, סצנה אחת מתוך מחזה המדבר המטלטל, אוצר בחובו מטעמו של המחזה כולו. שיירת העבדים הפדויים שחצתה את ים סוף אל חירותה, עתידה הייתה לעשות את דרכה לארצה המובטחת בימים אחדים. בסיני עלה משה אל האלוהים וירד ושני לוחות אבנים בידו. מעתה היה לו לעם גם חוק ומשפט ודבר לא עמד עוד בינו לבין כניסתו לכנען. אך אז כשל בחטא המרגלים והאל הזועם כמעט כילה אותו רגע אך בחמלתו נכנע לתפילותיו  של משה מנהיגם וסנגורם של ישראל גם לאחר שאלה הביסו אותו מדי פעם בבוגדנות חסרת רחמים, וגזר עליו עוד שלושים ושמונה שנות נדודים בישימון. מוכה חמה ומעולף צמא, הלך סחור סחור כמו אל שום מקום בתוך זמן שעמד מלכת. "וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ". (במדבר כ"א,ד'-ט'). גם אם " וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם" הפואטי שואל להתפרש, מובנו מתוך עצמו ברור. ייאוש. עבר של שווא מלכתחילה שנוח לו שלא נברא משנברא. הווה משתרך. עתיד שלא יקרה. רציונליזאציה. עיגון הדיכאון בסיבה שאי אפשר לכאורה להתעלם ממנה או להפריכה, " אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם", עובדה, והתחליף התובע לעצמו מעמד של נס, המן היורד כביכול בחסדי אל מתנכל,  הוא לא טבעי. אם הוא לחם - הוא 'קְּלֹקֵֽל' בהא' הידיעה, ומכל מקום הוא אינו מרפא לרעב ולצמא, הוא מכה שלישית ליד השתיים, 'וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה' בו.

 אבל הסיבה  הרציונאלית אינה הרעב ולא הצמא ולא הלחם הקלוקל. סיבת הסיבות היא " וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם". זאת היתד האמינה המוכיחה כי הכל  קונספיראציה, כי תכלית יציאת מצרים לא הייתה אלא "לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר",כי הרעב אינו אלא שמו של הפגיון בו בחרו אלוהים ומשה להקיז את דמו של העם ולהרגו במיתה משונה הנמשכת "אַרְבָּ֮עִ֤ים שָׁנָ֨ה אָ֮ק֤וּט בְּד֗וֹר", ועוד בטרם הוציא ה' את עמו מעבדות מצרים הוא גזר את דינם "...נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם־יְ֝בֹא֗וּן אֶל־מְנוּחָתִֽי" (תהלים צ"ה,י'-י"א). רציונאליזציה מסירה כל אחריות מעל העם. גם אילולי חטא - בחטא  העגל או בחטא המרגלים-הייתה גזירת ארבעים השנה במדבר תופסת. " הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר",קדם לעוון אם היה עוון. המלכודת נטמנה בצל מלכות פרעה, האלוהים ומשה לא הותירו לנו ברירה אלא לחטא כדי לכסות באשמה שלנו את אשמתם הם.

 אלוהים אינו עומד מנגד לנוכח השתלחות הזאת. " וַיְשַׁלַּ֨ח ה' בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל". שכינתו לא יורדת מטה ולא מתייצבת באוהל מועד לגבור בנוכחותה המלכותית על העם כפי שאירע בזירת ההתנגשות עם קורח ועדתו ועם דתן ועמירם. שם לא ייחסו לאלוהים את הבחירה במשה ובאהרון ובמרים. שם ראו בה חטא של נפוטיזם לאור יום. כאן, כשהאלוהים עצמו 'אשם' ביציאת מצרים ובייסורי המדבר שנכרכו אחריה, לא הייתה השכינה מועילה. בימי המרגלים ביקשו לרגום את יהושוע ואת כלב כי העזו להיבדל מרוב הנשיאים ומהכרעתם הפוליטית נגד הכניסה לארץ. כאן היו רוגמים כביכול  את השכינה עצמה. כשם שמצווה לא לומר מה שאינו נשמע כן מצווה לא להיראות במקום שדבר שוב לא נראה. באים הנחשים. הם מגיחים מתחת לכל אבן ונושכים ושורפים. רש"י אומר בפשטות כי ארס שיניהם עשה בהם כוויות. מדרש לקח טוב שגם הוא מבקש לפתור את חידת הנחשים השרפים אומר בשם עדות קדמונית כי " יש נחשים במדבר שאחד מביט בעוף הפורח והעוף נשרף", נחש מזרה אימה נוראה, וגם זה אחד מן ה'פשטים' האפשריים. ויש מקום להתענג על משב רוח אגדי. שרפים הם מלאכים. "בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־ הַהֵיכָֽל.שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד..." (ישעיהו, ו',א'-ב'). אחד מהם עף אל המזבח בו לוחשת אש, "... וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה, בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ.וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר" (שם ו'-ז'). יתכן כי המיתולוגיה התנכית משלחת זוחלי עפר מחביון הארץ  להכיש ולהמית ברעל שהם גם שרפים ממעל הבאים לכפר בדין "מיתה מכפרת" על עוון הנשוכים באש המבערת עוון. ועדיין איננו יודעים נחשים שרפים מה הם, אבל במחזה המדבר ידעו.

 העם המבוהל בא אל משה, מודה כי "חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽה' וָבָ֔ךְ", ומתחנן, "הִתְפַּלֵּל֙ אֶל ה' וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־ הַנָּחָ֑שׁ". משה נענה. ישועת ה' כהרף עין. "וַיֹּ֨אמֶר ה'אֶל־מֹשֶׁ֗ה, עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי. וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי". המשנה במסכת ראש השנה מבינה את הישועה הניסית הזאת כהוכחה טבעית לחלוטין לכוחה של תפילה. "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין" (ראש השנה  ג', פרק ח'). לא השרף החיה. לא הנחש. התפילה. הנס לא היה אלא חץ הכיוון כלפי מעלה, תמרור האומר כי צריך להתפלל. להודות. להתוודות. להכיר באפסותה של האשמה כי האלוהים ומשה זממו את המתת העם במדבר. הפסל העולה על נס מאבד את אלילותו לחלוטין ובמטמורפוזה מדהימה הוא הופך לתמרור של אמונה באל חי.

ראוי עתה לעמוד על הביטוי " וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ" שאמרנו כי אנו שלמים עם מובנו ועדיין אנו צריכים לפירושו. אין לנפש לא אורך ולא קוצר. אפשר להבין את המטפורה בה משיב האל הזועם למשה השואל,  "הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם" ואומר במענה להטלת הספק הזאת בכוח אל עליון " הֲיַ֥ד ה' תִּקְצָ֑ר " (במדבר י"א,כ"ב-כ"א), ומכאן הביטוי "קצרה ידי מהושיע" ועוד. היד היא אבר הניתן למדידה. אבל הנפש? הרוח? כבר במצרים לא שמעו בני ישראל את בשורת הגאולה מפי משה "... מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה" (שמות ו',ט'). רש"י מפענח את המטפורה בהיגיון פרוזאי, " וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער" . הוא מעביר את שדה עקת הנפש לשדה מצוקת הלב האנטומית. קשה.  המלך שלמה במשלי י"ד, כ"ט  לא מדבר לא בעקת נפש אלא בחוכמה והוא מודד את הרוח בלא מדידת הלב ואומר, "אֶרֶךְ אַפַּיִם- רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ- מֵרִים אִוֶּלֶת"  ובקהלת ז',ח', הוא אפילו מוסיף את מידת הגובה לרוח ואומר,  "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ".  והנביא מיכה שואל "... הֲקָצַר רוּחַ ה' " (מיכה ב',ז')  והלא ה' הוא " אֶרֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת " (שמות ל"ד,ו').

אלא כשם שהסרגל מודד את אורך היד, כן מודד המעשה את אורך הרוח. אורך רוח אינו סבלנות. אורך רוח אינו הנכונות להמתין למימושה של בשורה, לקיומה של הבטחה. הרוח אינה מטפורה. כמו שהראש הוא ממש, והלב הוא ממש, והברך והרגל וכל אברי גופו של אדם הם ממש ולא מטאפורה, כן הרוח והנפש הם ממש. הם חלק אורגאני בישות האדם. כשם שגולגולת צריכה לגודל פיזי כדי להכיל את המוח, והלב לחדרים כדי לטהר את הדם, ומערכת העיכול לממדיה המבטיחים עיכול מזין, כן צריכה הרוח או הנפש לשלמות כדי לאפשר ביצוע תפקידיה. החוכמה בונה את גודלה הראוי. התבונה מעניקה לה את ממדיה. היא שולטת על תפקודה. ה' הוא ארך אפיים כי חסדו משכך את זעמו. העם לא שמע אל משה לא רק מעבודה קשה אלא גם מסכלות. הוא שמע בשורה שהייתה צריכה לרומם את רוחו, גאולה, אבל מקוצר רוח, מהשבתת החוכמה, הוא לא 'שמע', לא הייתה לעם יכולת שכלית להבין כי שלושים ושמונה שנים הן מחר, כי הזמן הנראה כמשותק בחומו הלוהט של המדבר, הולך אל העתיד בלי לעצור, כי ההווה איננו אדון הגורל, כי בטרם יהיה - הוא כבר עבר ובעוד רגע מחליף אותו העתיד. "וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ", בדרך אל העתיד. החוכמה כשלה מראותו. בטרם ייפרד משה מעמו, בהביטו ניכוחו אל מותו ולאחוריו אל דרמת הגבורה של חייו, הוא אומר, " הֲ־לַה' תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם"  הלא לו  חכמתם הייתם מבינים " כִּ֛י חֵ֥לֶק ה' עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ" (דברים ל"ב,ו', ט'). וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ הווה אומר כי העם, הנפש הפועלת במחזה בו רואה האלוהים ביעקב את חבל נחלתו, ובו מופקד משה על הנהגתו, כשל מדעת בחוכמה, הקטין ביודעין את שיעור נפשו ועתה שקצרה- היא לא ידעה עוד להכיל את שיעור גודלו של "אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ" ולא שיעור גודל נפשו של משה נביאו. הוא קרס עד עפר. שם זוחלים הנחשים.

ערב שבת חקת התשע"ה, 26.06.2015.