חֵצִי, הַחֵצִי שֶׁלִּי - סיפור

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל*

חֵצִי, הַחֵצִי שֶׁלִּי - סיפור

והנה האדם, אשר בנה לו מגדלים גבוהים של תכניות ותלם חרוש של כוונות, כל ימיו הולך בדרך ישרה, חושב כי קברניט ספינת חייו הוא, וכל משב רוח וכל גל עולה ויורד, כולם ישרתו את מטרתו הנכונה. ולומד האדם וחושב מחשבות והקב"ה חושב מחשבות אחרות, ודרכיו עמוקות מני ים ורחבות מני ארץ.

ויהי היום, לא באדם יפגוש, לא במלומד חכם ולא בעמית נפש, כי אם ביצור קטן, שאין בו לא הוד ולא הדר, לא כוח ולא גדולה. אולי תהא זו ציפור שבורת כנף שנפלה מחלונו, או גור חתולים אבוד שיילל בחצר ביתו, או אפילו חרק קטן שיתעה בדרכו והנה כי ינוח על כף ידו. ודווקא מיצור כה פעוט, אשר לא ידע לדבר ולא ידע להבין, ילמד האדם אהבה מהי באמת, לא זו המחושבת והמנומקת, אלא זו הפשוטה והטהורה, המוסרת את נפשה בלא תנאי ובלא חשבון. וילמד מסירות נפש מהי, אותה נכונות לוותר על כל אשר לו למען הזולת, גם אם הזולת הוא אך יצור קטן וחסר ישע. והנה, כל תכניותיו יתמוססו כשלג ביום חם, וכל מגדלי מחשבתו יימוגו באחת, ויבין כי גדול עולם הנסתר מן הנגלה, וכי לעיתים דווקא בדברים הקטנים והבלתי צפויים, שם תהא טמונה חכמת החיים כולה.

אנוכי, יהודה-לֵייבּ, אשר רגליי בגדו בי ומלכותי היא הקביים האלו, ראיתי דברים גדולים וכבירים בחיי, אך מכל הדברים שראיתי, לא ראיתי יפה וטהורה כנפשה של חיה.

מעשה שהיה כך היה.

לא נולדתי כשרגליי היו נשענות על קבי-ברזל ארוכים. הייתי איש איתן, הולך בשוק בגאווה, בין הדוכנים האחדים שניהלתי לבין הרוכלים הרבים שפרנסתם היתה נתונה בידיי. אך היום ההוא, אוי לו ליום ההוא! בבוקרו של יום שישי, בכח' בשבט, תש"ל, כשהשוק היה הומה אדם ועמוס מנשוא, וריח התבלינים ניתך באוויר, עגלת רוכל רתומה לסוס, ששעטה כרוח סער, החליקה על האספלט הלח ונתקלה בי. והנה כי, נפלתי כעץ שנגדע, שתי רגליי ניזוקו באורח בלתי הפיך ואת הכאב ההוא לא אשכח עד יום מותי. מאז והלאה, היו הקביים לי לרגליים, והבית הישן שבשכונת משכנות שאננים בירושלים הפך לי למבצר. אשתי, יפה-שיינע, ברוך זכרה, נפטרה שנים אחדות קודם ונחסך ממנה לראותי ביגוני, ולא זכינו להוליד ילדים. הבדידות הייתה לי לחברה, והדממה למנגינה בביתי.

בחורבני ובכאבי, הייתי מתיישב לעיתים קרובות בגינת ביתי הצנועה, מתבונן בערוגות הירוקות ומבקש למצוא שם איזו נחמה. ואותה הגינה, הייתה כמקור מרגוע לנפשי הדוויה. בימות הקיץ, כשהשמש הייתה יוקדת על ירושלים והאוויר היה רותח כמים בקלחת, הגינה נמלאה ביופי. שיחי הַוִּינְקׇה הזדקפו, עלו וצמחו, ועלוותם הירוקה והקורנת היתה כמטפחת משי שנפרשה על האדמה הצהובה. ופריחתם, אוי, כדגלים צבעוניים הייתה מתנוססת, גולשת בוורוד עז, בסגול עמוק, בלבן צח כשלג של חלומות, ובאודם לוהט. לצדם, התרוממו שיחי הַלַּנְטָנָה, שפרחיהם שובי הנפש קסמו בצבעיהם האדומים-כתומים, לבנים וסגולים, ומזמור פריחתם משך אליהם את הפרפרים, שרקדו בו כרקדנים מושלמים.

ובימות הקרה, כשהגשמים התדפקו בלאות על חלונות הבית, לא שקטה הגינה. להפך, הייתה אז נמלאת בחיים מיוחדים. פרחי הַלּוֹבִּילְיָה פרחו בלבן, בוורוד, בתכלת עז או בסגול, כטללי שמיים שנפלו אל האדמה, פרחי האמנון ותמר הרהיבו בצבעיהם המרהיבים והוסיפו נופך של חג לבהרות הגשם. בין הסלעים, בביישנות מופלאה, צמחו להן אף הרקפות הוורודות והסגולות, בגוונים עוצרי נשימה, כסוד חבוי שנגלה רק למי שהביט בקשב.

ולא רק פרחים! הייתה זו גינה עשירה בפירות ועצים ענקיים שבמו ידיי נטעתי. עצי הפרי עמדו בגאווה, מלאי חיים: הגויאבה עצומת העלים, עץ הלימון עם פרחיו הלבנים וריחם המשגע, הקלמנטינה עמוסת הפרי הצהוב-כתום, והרימון עם פרחיו האדומים-כתומים ופירותיו המבכירים. גם עצי הַפִּיטַנְגּוֹ על פרחיו הזעירים האדמדמים-שחורים, ועץ השסק שפירותיו הצהובים מבשרים את בוא האביב – כולם נתנו מפריים לשובעה.

ולא חסרו גם עצים אחרים, שעמדו כשומרי הגינה: שבעה עצי דקל גבוהי קומה, נהדרים וזקופים, שלושה עצי זית ישנים וחכמים, שעלוותם כסופה, וברוש אחד, כהה וצנוע, שהזדקף אל השמיים. כל אלו יחד יצרו מקלט של יופי ושל שקט, בו הייתי מוצא מנוח.

והנה, בוקר אחד, בעודי יושב על כיסא העץ שבגינה, בתוך סבך השיחים, בין עלי הַמַּרְוָה וצמחי המנטה, שמעתי יללה קטנה, רכה כלחישת רוח. לא הייתה זו יללה של חתול מצוי, כי אם צרחה דקה, של מי שקצה נפשו מן החיים עוד בטרם טעם מהם. קמתי מן הכיסא באיטיות, נטלתי את קביי והתקדמתי אט אט לכיוון הקול שבערוגה, תוך שקביי מנקבים את האדמה הלחה ופוצעים אותה. והנה, מקופל בתוך עלה גדול, כבובה קטנה, שכב לו גור חתולים רך. עיניו היו עוד סגורות, שהיה בו כדי למלא את ליבי בתקווה. חיפשתי סביבי בעיניי הכהות, אך אמו לא הייתה שם. נטשה את ולדה, כפי שקורה לעיתים בעולמנו האכזר. הנחתי קב אחד על האדמה, ובידי השנייה נשענתי על האחר, התכופפתי בקושי רב ונשאתי אותו בידי הרועדות, והוא, כדור קטן של פרווה, התערסל בתוך כף ידי כאילו תמיד היה שייך לי. ידעתי שכדי שישרוד עלי להאכילו, להשקותו, ולשמור עליו מפגעי היום והלילה. ואני, שאיני יכול לעמוד על רגלי, מה לי ולגור חתולים רך כזה?

ליבי הלך אחריו. תיכף הוצאתי מתוך הבית חלב בצלוחית פעוטה, ובעזרת טפטפת דקה, הזלתי לתוך פיו הפעור טיפי טיפין של חלב. בתחילה בכה, אולם בכל פעם שלחך את החלב, שקט בכיו, חשתי כמי שגם לי יש תכלית בעולם, אפילו בליקויי.

קראתי לו חֵצִי, כי קו דמיוני שראיתי בעיני-רוחי חצה את גופו, באורח תמוה ומוזר. חצי אחד שלו היה כולו לבן, בעוד שהחצי השני, שחור. מודה אנוכי שזהו דבר שלא ראיתי קודם. וראיתי בחיי חתולים אינספור: אדמוניים שלמים, אפורים שלמים, לבנים שלמים ושחורים שלמים. מימיי לא פגשתי חתול חצי. אבל, חֵצִי שלי כבש את ליבי. לימים, התחוור לי שמרגע שהכרזתי על שמו, הרי שהכתרתי אותו כמי שיהפוך להיות חֵצִי, החצי השני שלי. ועל אף שחֵצִי גדל לידי ומצא את הרכות שבי, לא בדיוק חתול של בית היה הוא, כי אם יותר חתול של שכונה. בסמוך לכיסאי שבגינה סידרתי לו כרית נוצות גדולה, שריפדתי במגבות צחות ונקיות, שם היה מתכרבל ונרדם בלילות. בבקרים היה יוצא מעריסתו ומתרוצץ בין הבתים, מתחכך ברגלי היוצאים והבאים, ומתחמם בקרני השמש שזרקו עצמן על האבנים הקלות. ולא היה חושש מכלל אדם, שכן ידע שהוא בן המקום.

בכל עת שהייתי יוצא אל גינתי בכוח קביי הנאמנים, לא עברה דקה קלה, והנה, מפינת הרחוב היה מגיח כחץ שלוח חֵצִי. רץ בקפיצות קטנות, זנבו זקוף כמגדל, וברגע אחד היה על ידי, מתחכך בקרסוליי ומגרגר. ואף שהייתי מתיישב על כיסא העץ הקשה, וקביי היו נשענים לצדו, לא היה חֵצִי מסתפק בקרבתי, כי אם היה מחכך צדי גופו ובטנו ברגליי הנכות ומהלך ביניהן, ומשחק בכפותיו השעירות עם קביי, כמי שמבקש להזכיר לי שאפילו אלה, שהיו לי לעומס ולמשא, גם להם יש מקום בעולמו הפשוט והישיר.

בכל פעם שהיה מביט בי, לא היה חֵצִי מיילל יללה רגילה. היו לו קולות מיוחדים, צלילים עמומים ועמוקים שיצאו מקרבו, כמין נהימות רכות וחבויות בתוך גרגורים עליזים. כאילו אמר לי בלשון הבריות, "ִיהודה-לֵייבּ אדון יקר, הנה אני באתי, ואתה הוא מקום מבטחי." היו אלה קולות של אמון ושל קשר עמוק, שלא נזקקו למילים. קולות שהיו טמונים בהם כל סיפור חיינו יחד, מרגע שנטשוהו ואני מצאתיו.

וכך, מדי יום ביומו, כשהשמש היתה שוקעת וצבעי הערב היו מתפשטים בשמיים, נהגתי לשבת בכיסאי בקדמת הגינה. קביי נשענים עליו, והבדידות היתה יורדת עלי כשמיכה דקה. הייתי מביט ברחוב, רואה אנשים ממהרים לענייניהם, וצללים ארוכים רודפים אחריהם. ילדים רצים עם כדור, לעיתים כלב זקן שצלע באיטיות. ועל אף שהרגשתי שאני מהות נבדלת מכל זה, כאילו העולם מתרחש רק מתוך עיניי, ואני איני חלק ממנו, חֵצִי תמיד היה לידי. בתחילה, היה מתחכך בקביי ברוך עצום, וקול נהימתו הרכה, אותו צליל עמום ועמוק, היה ממלא את השקט של הערב.

אחר כך, היה מתיישב בחיקי, ומביט יחד איתי ברחוב המתמלא בצל הערב. היו אלו רגעים של קשר עמוק, של הבנה אילמת. איתו לא הרגשתי בודד עוד, כי ידעתי שיש נפש חיה לידי, שרואה ומקבלת אותי כמו שאני. באותם רגעים, הגינה, הפרחים, עצי הפרי ועצי הנוי – כל אלו היו מקבלים משמעות חדשה, כתפאורה לחיי המשתנים, וחֵצִי היה הלב הפועם של תפאורה זו.

כבר אמרו חכמינו, לכל איש יש זמן לשבת בשלווה ולכל איש יש זמן להפליג בדעת, ולא תמיד היה חֵצִי שלי, ידידי הנאמן, יושב לצידי וצופה עמי ברוגע אל הרחוב השקט, אל בתי השכונה הלבנים ואל הרחובות המתעקלים בה. לא תמיד היה זה, בעל הפרווה השחורה והעיניים הירוקות, מקשיב להבל פי ולדבריי, כפי שהייתי רוצה להאמין בליבי התמים.

לעיתים קרובות, בעוד הייתי שוקע במחשבותיי ומתענג על שקט הערב, היה חֵצִי מתחיל להשתעשע עם עצמו בפנים מסבירות, אולם בלי לטרוח לבקש רשות. בכפותיו הקטנות והמתרפקות היה משחק עם קביי, נוגע בהם בתקיפות, מתקשט בהם כאילו היו צעצוע חדש, מנסה למשוך אותם לכיוונו בכל כוחו, ואז עובר בגופו הקטן מתחת להם, כאילו היו גשר רם ונישא שתחתיו צריך לעבור בלי לגעת.

ולא רק זאת, אלא אף היה חֵצִי קופץ בקלות ובחן על שולחן המוזאיקה העגול והקטן שהיה מונח לצידי, עליו הנחתי בפזרנות את ספר קודש, ואת ספל הקפה החם שהיה מעלה אדים. בחוצפה שאין כדוגמתה היה מקרב אפו הקטן אל עבר ספל הקפה, מרחרח את הריח הנפלא של המשקה, ומנסה לגנוב ממנו לגימות קטנות, כאילו היה זה שמור לו לבדו, ולא לי. ובכל פעם שעשה כן, הייתי גוער בו בקול ומזיז את ספל הקפה מעל ידו, אך הוא, היה מביט בי בעיניים תמימות למראה, כאילו אינו מבין על מה אני כועס.

באחד הימים, כשחֵצִי תקף את כפות רגליי וידיי בתוקפנות שטרם הכרתיה, שרט ודקדק בבשרי בציפורניו החדות, נחה עליי רוח עצה והארה. לא ראיתי בו, כי אם יצור שטרם מצא פורקן ליצריו הקמאיים. הבנתי, כבזק שהבליח במוחי, כי מעשיו אלה, אותן התקפות פתאומיות ובלתי מרוסנות, לא היו אלא דימוי עתיק יומין של טרף. כנמר המשתוקק לריצת ציד ביערות העד, כך גם חֵצִי, ביקש לממש את טבעו הטורף.

מאז, כשישבנו יחדיו בגינה, נהגתי עמו כשחקן המבין לליבו. לא עוד גערתי בו על תעלוליו, אלא בקשתי להעסיק אותו בדרכים שיחקו את פעולות הציד. נטלתי מוט ארוך ודק, כעין חנית קטנה, וחיברתי לקצהו חוט ארוך ודק, ובקצה החוט קשרתי פעמון זעיר. הצלצול הענוג שלו, כשהתנופף ברוח, משך את תשומת ליבו של חֵצִי. הוא אהב לשחק עם הפעמון, תפס אותו בכפותיו הקדמיות העדינות, גלגל אותו מצד אחד למשנהו, ובכל תנועה קטנה, נראה היה שפורקן יצריו מוצא דרך עדינה ומשחקית.

לא זו בלבד, אלא שחיפשתי בבית אחר חפצים שיסייעו לו לממש את טבעו. עיני נפלו על מחצלת קש ישנה, שהייתה מונחת בפתח חדר המקלחת. מחצלת זו, נראתה לי כמתאימה למשחקיו. נטלתיה והוצאתי אותה אליו לגינה. וכך, בימים שבאו, היה חֵצִי ניגש אל המחצלת, משחיז עליה את ציפורניו, משייף אותן בתנועות חוזרות ונשנות, ופורק בדרך זו את הצורך לגרד ולשרוט, צורך שהיה טלוא בו מיום היוולדו.

מתוך התבוננות זו, הבנתי כי עולמם של בעלי-החיים אינו שונה כל כך מעולמם של בני-האדם. גם להם יש צרכים ודחפים עמוקים המניעים אותם, ואי הבנתנו אותם עלולה להביא לכדי חיכוכים ואי נעימויות. אולם, כאשר אנו מנסים לרדת לעומקם של יצריהם, להבין את מקור התנהגותם, נפתח בפנינו צוהר לעולם של שלווה והרמוניה, שבו הכל חיים יחד, כל יצור לפי טבעו, ומוצאים דרך לביטוי עצמי בדרכים המכבדות את סביבתם.

מאז, כשחֵצִי היה יושב לצידי בגינה, מגרגר בעונג, ידעתי כי מצאתי את הדרך להעניק לו חיים מלאים ומאושרים, בהם התאפשר לו להיות גם חתול מפונק וגם נמר קטן, הרודף אחר צעצועי הציד שלו, ומממש את טבעו הפראי.

ככל שהזמן נקף ומפגשינו המשותפים הלכו ונעשו תכופים יותר ויותר, למדתי את רזי נפשו של חֵצִי דרך יללותיו. הן היו לי למפתח, לסימני דרך בעולמו המסתורי. כשהיה משמיע יללות קצרות וחוזרות, ידעתי כי נפשו חפצה בדבר מה. אולי פת לחם לחיכו, או פתיחת שער הגינה לעולם הרחב. אך כשהייתה היללה מתארכת, עולה בטון, כקריאת תוכחה, אז ידעתי כי הוד חתוליותו דורש את מבוקשו בנחרצות, כמי שאומר: "היי, אל נא תתמהמה! בקשתי לפניך!" ואולם, כשהייתה היללה יורדת בטון, עמוקה ועגומה, אז ידעתי כי רוחו סוערת מאי שביעות רצון, ואולי אף כעס בתוכה. ייתכן שקערת המים שלו עמדה ריקה, או שכדור הצמר האהוב עליו נעלם ממקומו.

ולא רק יללותיו של חֵצִי לימדו אותי על רצונותיו, כי אם משפת גופו למדתי על אודות הלך רוחו. כל אימת שאזניו היו שמוטות לאחור, גבו היה מקומר כקשת, וזנבו נגרר אחריו כאחרון העלובים, ידעתי כי רוחו נסערת, ופחד או רוגז אוחזים בו. אך כשהיה זנבו מורם כנֵס, והילוכו קל ונינוח, ידעתי כי שלוותו עמו ורוחו טובה עליו. עם זאת, יש ולעיתים, והיה מבט בעיניו היוקדות, מבט עמוק וכועס, שעל פי הבנתי בשפת החתולים, לא היה אלא הזמנה מפורשת לדו-קרב. וכיון שמעולם לא ביקשתי לִטול חלק במריבה עמו, ובכלל לא נטה לבי למריבות, ידעתי להניח לו לנפשו, או ללחוש לו דברים בנועם, בקול רך ועדין, שהיה מפיג את זעפו ומשיב את הביטחון ללבו הסוער.

וכמה מקרוב הכרתי את נפשו של חֵצִי, עד כי גם בשנתו ידעתיו. פעמים אין ספור ישבתי על כיסא העץ שלי בגינה והבטתי בו שעה שנמנם בשלווה בעריסתו הרכה. והיו עיתים שהיה מתעוות ומתמתח, נוחר ומשמיע קולות חריקה מוזרים, כאילו נפשו סובלת מאיזה סיוט נורא. ידעתי כי חלום הוא חולם, אך מה טיבו של החלום, מי ידע? אולי חלם כי צד ציפור או עכבר, ואולי שב וראה בעיני רוחו מעשה שאירע לו עם חתול אחר או כלב בשכונה. ואני, בחמלה ובאהבה, הייתי מלטף את פרוותו הרכה ומשיב את נפשו למקומה.

אלא, שמודה אני כי פעמים רבות, עם בוא הערב והשתררות הדמדומים על פני תבל, כשקולות היום שככו ורחשי הליל החלו מתגנבים מכל עבר, לא תמיד ששתי אלי קרבה לחֵצִי. היו אלו שעות עגומות, עת געגועים עזים לאשתי המנוחה החלו מציפים את נפשי, כשפך נהר שוצף וקוצף המכסה את כל אשר סביבו. דיוקנה הקודר היה ניצב לנגד עיני, וכמו גלים מתפרצים היו תוקפים את חופי ליבי, מכסים אותם ומשתלטים על כל פיסה טובה שנותרה בי. דומה היה כי אין מנוס מהם, וכי אטבע במצולות הכאב והצער.

הו! כמה כיסופים היו לי לנוכחותה החיה בכל פינה ופינה בחדרי הבית, אשר עדיין הדהדו בהם צעדיה הקלים ומגע ידה הרך. כמה השתוקקתי לשמוע שוב את צחוקה המתוק והמתגלגל, שהיה נשפך ממנה כמים חיים וצלולים. והנה, כל אלה אינם עוד, ורק זכרם המר נותר ללוותני בימים ובלילות. היתה נשמתי נעטפת באין אונים ובודדות, וכל שמחה וכל חדווה היו מסתלקות ממני.

בלילות שכאלה, בהם נשמתי הייתה מכוסה באפלה, הייתי נמנע מכל מגע עם העולם שבחוץ, ובכלל זה גם ממפגש עם חֵצִי בגינה. לא אביתי בקרבתו, שאולי, ואף לבטח, במידה רבה טרדה את נפשי באותן פעמים. רציתי להתבודד לי באפלת חדרי, לשקוע ביגוני ולהתמסר לגעגועים המייסרים, שכן רק בהם מצאתי נחמה פורתא, ולו גם מרה ומעונה.

ואף על פי כן, עם שוב האור והתחדשות היום, כשהשמש שבה והאירה את העולם, היתה שבה ומתגנבת תקווה קטנה ללבי, ועמה גם היכולת לשוב ולהתקרב לחֵצִי, שכן הוא, בדרכו שלו, היה לפתע נדמה לי כעוגן קטן בים סוער, ולו גם כזה שלפעמים רחקתי ממנו במו ידי.

וכך חלפו הימים, עם חֵצִי לצדי והעולם התרחש לנגד עינינו. אך בדידותי האנושית, אשר הייתה לי כבת לוויה קבועה, הייתה מורגשת בעיקר בעתות החגים. באותם זמנים, היה מגיע לבקר אותי אחי הקטן, שמואל, עם נכדיו הקטנים. הוי, ילדים! לא היו לי ילדים משלי, והבית היה תמיד שקט ומסודר, אך כשאלה היו מגיעים, היה השקט נשבר לרסיסים קטנים של צחוק, בכי והמולה.

הבית היה נהפך לזירת קרב היות ונהגו הזאטוטים להתקוטט ביניהם על צעצוע שבור, או על בובה שנעלמה. רהיטים היו נדחפים, כלי אוכל נשברים, ורסיסים של חיים היו מפוזרים בכל פינה. אחר כך, כשכולם היו עוזבים, היה חדר האורחים נראה כמו אחרי פוגרום. קרעים של משחקים, כרי ניירות קרועים, ושאריות עוגיות – הכל היה מפוזר בכל עבר.

ואני הייתי עוזב הכל באותם רגעים ויוצא אל הגינה לחֵצִי שלי כדי להירגע. מייד היה מופיע זה מולי, מתחכך בקביי, ומגרגר לו בנחת. בנהימתו הרכה, היה כמו אומר לי: "אל תדאג, יהודה-לֵייבּ, הכל יהיה בסדר."

בין כל ילדי השכונה שהיו פוקדים את גינתי, היה ילד אחד שאת ליבי כבש במיוחד. שמו היה אליהו, והוא היה ילד שקט, עם פאות מסולסלות ועיניים גדולות וסקרניות שלא פסקו להתבונן בעולם סביבן. הוא היה מגיע כמעט כל יום, ומתיישב בשקיקה לידי, על שרפרף קטן שהשארתי עבורו, ומהבהב בי בעיניו הגדולות.

באחד הימים, אליהו הביט בי בעיניים ממלמלות ושאל: "ִיהודה-לֵייבּ, איך אתה יכול ללכת עם הקביים האלה?" קולו המלא בהשתאות כבש את ליבי. הסברתי לו בסבלנות על הפציעה, ועל הדרך שלמדתי להתהלך מחדש. ולא רק שהוא הקשיב ושמע, אלא גם ניסה להבין. הוא הביט בקביי, ומצא את החיוב שבהם.

היה אליהו מגיע יום יום, ולא רק כדי לשחק בגינתי, אלא גם כדי לשמוע סיפורים. סיפרתי לו על ירושלים שלפנים, על השוק הסואן, על האנשים שפגשתי. והוא, אליהו, היה יושב באוזן קשבת, עיניו נוצצות, שואל שאלות חכמות, ומקשר את עלילותיי הישנות לעולמו הצעיר. חֵצִי היה ישן על ברכיי, ואליהו היה מלטף אותו ברוך, כאילו שלושתנו, זקן ונכה, ילד סקרן, וחתול שחציו לבן וחציו האחר שחור, היינו מקיימים מין ברית סודית של סיפורים ושל הבנה. הוא לימד אותי שהילדים רואים את העולם בעיניים טהורות, ושהחוכמה לא תמיד מדברת בקול רם, אלא לעיתים קרובות בשקיקה ובסקרנות של ילד.

ובלבדי, לא הייתי לבדי בעולם. בסמוך לביתי, גרה אישה ששמה חנה-טובה, שהייתה אישה נמוכת קומה, וכמותי, גם חוותה בדידות, שכן, התאלמנה בצעירותה, ולא זכתה להוליד ילדים. היה לה לב רחב, וידי זהב שהיו ממיסות כל צער. חנה-טובה הייתה מגיעה אליי כמעט יום יום, נושאת בידה סל ובו סיר קטן או קערה עמוסה במטעמים. הייתה מביאה לי לחם טרי שאפתה, מרקים שהכינה, ותבשילים שריחם מילא את ביתי. הייתה זו תמיכה שלא יכולתי לבקש, והייתי מחבב אותה מאוד. בנוכחותה, הייתה הבדידות מתרככת, והייתי מרגיש קשר עמוק של הבנה בין שתי נפשות בודדות, שמצאו נחמה זו בזו. וחֵצִי, בחוכמתו החתולית, היה מקדם את פניה בגרגור עליז, כאילו ידע שהיא מביאה עמה לא רק אוכל, אלא גם חום וחיבה.

בין הבדידות והנחמה, בין גרגוריו של חֵצִי ומטעמיה של חנה-טובה, היה אדם נוסף שפקד את ביתי מידי יום ביומו, מאז שהייתי שקוע בכאבי הגדול ממכת העגלה. זה היה דוקטור הײלן. איש מכובד, בעל זקיפות קומה והילוך רציני. תמיד היה מלובש בקפדנות, חליפה מהודרת, ולא ראיתי עליו אף פעם לכלוך קטן או קמט בבגדו. פניו אמנם היו מביעות רצינות, אך עיניו הכחולות היו מלאות באנושיות ובחמימות.

כל בוקר, בשעה קבועה, הייתי שומע את נקישתו הקלה על דלתי. "דוקטור הײלן!" הייתי מתבונן בו, וכבר היה נדמה לי שריח אלכוהול ותרופות ניתך באוויר. הוא היה מטפל בי במסירות, חובש את פצעיי ברוך, ובודק את חבורותיי בקפדנות. ולא רק רופא היה, כי אם איש שיחה נעים. היה מספר לי על העולם שבחוץ, על החדשות מהעיר, וגם שואל לשלומי ולהרגשותיי, תמיד בדרכים עדינות. היה לו קול שקט, והמילים שלו היו מלאות בכבוד.

אך ידעתי, והוא ידע שאני יודע, שהיה דבר אחד שהתקשה לספר לי. עיניו היו משתחוות בפניי לעיתים קרובות, ופניו היו מביעות עצבות כהה. הוא לא אמר זאת בפירוש, אך השקט שבינינו דיבר בעדו. הייתי מרגיש בעצמותיי את האמת הקשה: שככל הנראה, אצטרך להיעזר בקביים האלו עד סוף חיי. הוא כיבד אותי מדי כדי להכביד עלי במילים קשות, והערכתי את הסבלנות והרוך שלו. במבטיו ובשקט היה אומר לי הכל, והייתי מקבל את הדין בהכנעה, כי ידעתי שהוא איש אמת, ושאיני יכול לברוח מגורלי.

בזמן ששכבתי פצוע במיטתי, ואחר כך, כשלמדתי להתהלך על קביי בקושי, היה עוד אדם אחד שלא פסק מלבקר אותי. זה היה ידידי הטוב משכבר הימים, הלא הוא צבי-הירש, איש חרוץ וטוב לב, ולעיתים קרובות היינו מתיישבים לשעות ארוכות לקפה בגינתי, ומדברים על כל דבר שבעולם.

מידי יום שישי, בטרם כניסת שבת, הייתי שומע את נקישתו על הדלת. וכשפתחתי, היה עומד לו שם, חיוך רחב על פניו המוארות, ובידו סל של אוכל. בסל היו מונחות שתי חלות טריות, שאשתו, ברכה-גולדה, אפתה במסירות. ריחן המתוק התפשט בביתי, והזכיר לי ימים טובים יותר. ולא רק חלות הביא עמו – כי אם גם דג משובח לקידוש של ארוחת ליל שבת.

"ִיהודה-לֵייבּ," היה אומר צבי-הירש בקולו החם, "באתי לראות מה שלומך, ולדאוג שלא יחסר לך דבר לכבוד שבת." והיינו מתיישבים יחד, מדברים על ימי קדם, וצבי-הירש היה מספר לי על מה שמתרחש בשוק, כמי שמביא לי חדשות מעולם שנעלם ממני. ביקוריו היו לי לאור ולנחמה, והקשר העמוק של החברות בינינו, הוא זה שנתן לי כוח להמשיך הלאה. הוא הזכיר לי שאף כי חיי השתנו, הידידות האמיתית נשארת חזקה.

כבר אמרו חכמינו שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, וכל שכן שאין אדם יוצא מן העולם וכל קרוביו וידידיו נמצאים לו בטרם שהרגיש בטעם יד זרה. והיה לי הדבר לאות ולמופת, שהרי לא כולם היו כוונותיהם טובות כלפיי, ולא כל פנים שחייכו לי בפנים מסבירות פנים כנות היו. היו ביניהם אשר את לבם לא יכולתי לפענח, ואת סוד כוונותיהם לא עלתה בידי לעמוד על דעתן ורצונן, והדבר היה לי לצער ולמעיקה על הלב.

והנה, חיה-פרומה, אחותה הצעירה של אשתי, מנוחתה עדן, שעוד לא כלה זיו ימיה והיא כאשה יפה וחכמה היתה, היתה לי לאות ולמופת על כוונות אשר אינן כנות. שנים ספורות קודם שאשתי הלכה לעולמה, בעלה המרוד גרש אותה מעל פניו בלי לבער ולעשות דבר, והיא נשארה בגפה, עם שמונה ילדים רכים ורעבים שנפלו עליה למשא.

ומאז מות אחותה, היתה נגלית לעיני כענן קודר, מלא מרה ותרעומת, אבל בתוך ליבי הרגשתי כי לא רק צרתה מעסיקה אותה, כי אם גם תקווה נסתרת שהיא נושאת בקרבה. כבר ידעתי את ליבה של זו, ואת המון מחשבותיה אשר ניסתה להסתיר מפני, והדבר היה לי למכאוב ולצער, שהרי קיוויתי לאחווה כנה ולתום לב בצרתי.

ולא די בכך שציפתה שאשא אותה לאשה, כדי שאחוס עליה ועל ילדיה ואדאג להם לכל צרכם, הרי גם לא עלה בידה להסתיר את כוונתה. וכל אימת שהבטתי בפניה יכולתי לראות את התקווה שקיננה בליבה, תקווה שנשאה אותה בלא בושה ובלא מחשבה על רגש הזולת.

משדבר זה לא קרה, ולא נשאתיה לאישה, היא לא הרפתה ממני. בכל עת שבאה לבקרני, לא יכולתי להתחמק ממבטיה הסקרנים ומשאלותיה המטרידות. קולה היה כצפצוף חורק באזני, חודר לנפשי ומטריף את דעתי. נהגה זו לשאול בקול רם: "מי מנקה את ביתך? מי מבקר אותך? למי תעביר את זכויות הבית לאחר מותך?" והדבר היה לי ללחץ ולצער עמוק, שהרי בכל שאלה הייתי רואה את תאוותה ואת התקווה שנשאה בליבה, לא לרחם עליי, כי אם לחזר אחר קנייני ורכושי.

לא ידעתי מה לעשות ואיך להתנהג. שהרי ידעתי בליבי השלם כי לא אשמתי דבר, ולא היה בידי כלל להושיע אותה מצרתה בדרך כזו או אחרת, שהרי עצמי הייתי שקוע עד לצוואר בצרותיי שלי, והדעת אשר על רעייתי הנפטרת טרפה את מנוחתי.

לא רציתי לפגוע בכבוד אשתי זכרה לברכה, שהיתה אוהבת את אחותה בכל נפשה ומאודה. וכך הייתי כבני האדם הנאנחים על ייסוריהם בלי להגיד לאיש, נושא את משא כוונותיהם הנסתרות על כתפיי. ועד היום, כשאני מהרהר בדברים האלה, עולה עליי ענן של עצבות, וליבי נמלא מרה ותרעומת על גורלי המר ועל כך שאין כוונות הבריות תמיד כנות ונקיות.

כל עוד ניסיתי להתרגל לחיי החדשים על קביי, ביקרני באורח קבע עוד דמות מוזרה בעיקר בבקריי. זה היה מר גליטשיק, פקיד גוץ ושמנמן ממשרדי עיריית ירושלים. איש לא ידע מהו תפקידו המדויק, אך ידעו שהוא איש המוכר לכולם. היה זה מתדפק על דלתי כשהשחר עלה, עוד בטרם הספקתי להתעורר ולגמוע את כוס הקפה הראשונה שלי.

"ִיהודה-לֵייבּ!" היה קולו הנמוך נשמע מבחוץ, מלא בחוצפה ובחשיבות עצמית. "אני צריך את החתימה שלך, דחוף!" הוא תמיד בא עם מסמכים מקומטים, שהיו נראים כאילו עברו מלחמת עולם. פעם דרש לחתום על אישור שקשור לסילוק אשפה של מישהו שאיני מכיר. פעם אחרת, ביקש להזיז עץ זית שנטעתי לפני שנים, כדי להעביר צינור מים תחתיו. אלה היו בקשות שונות ומשונות, כל אחת מפיה של העירייה.

תיכף שהיה זה נכנס אל הגינה, חֵצִי היה מיילל לרגליי בעצבנות, כאילו מבקש לגרש את האורח. מר גליטשיק, לא שם לב לכך. הוא היה מושיט לי את הדף ואת העט בחוצפה, וממלמל באי-סבלנות: "נו, יהודה-לֵייבּ, תחתום כבר, יש לי עוד הרבה עבודה!"

לא יכולתי לכעוס עליו. היה בו איזה דבר תמים ופשוט, כמי שחושב שהוא עושה דבר חשוב, אפילו אם הדברים שלו היו משונים. הייתי חותם לו, והוא היה מזרז את יציאתו בחיוך רחב, ומתרחק בצעדים קטנים ובהילוך ממהר. חֵצִי, היה מגרגר לרגליי בהקלה.

אף כי חיי היו מלאים בעצבות, היו גם רגעים של צחוק, ובמיוחד בעזרת חֵצִי. יום אחד, ישבתי לי בקדמת הגינה, וחֵצִי ישב במיטתו לידי, מתבונן ברצינות בעולם. לפתע, עורב גדול ושחור, שהיה ידוע לשמצה בשכונה בחוצפתו, נחת על גג הבית. הוא הביט בחֵצִי בעיניים חדות, כאילו התגרה בו.

חֵצִי, שבדרך כלל היה אדיש לציפורים, התחיל להתקשת, זנבו התנופף בעצבנות. "שוב, עורב רשע!" הרהרתי בליבי. העורב התקרב עוד, דשדש בצעדים קטנים, והשיק כנפיו בקיצוניות לכיוון חֵצִי. לפתע, ובלי שום התראה, קפץ חֵצִי מהכיסא, בקידה חזקה ולא אלימה. הוא לא רץ אחר העורב, אלא פשוט קפץ אל בטני שלי, כאילו ביקש מקלט. העורב, שהופתע מתגובתו הבלתי צפויה של חֵצִי, פרש כנפיו בבהלה ונעלם בשמיים.

פרצתי בצחוק מלא. חֵצִי, החתול הגיבור של השכונה, ברח לחיקי מעורב קטן! חֵצִי התנער בביישנות, הביט בי בעיניים כהות, והתחכך ברוך על ברכיי. ובקול נהימה רכה, כאילו מתנצל, המשיך לגרגר. זה היה רגע קטן, אך מלא בחן, שהזכיר לי שהחיים מלאים בפליאות וברגעים של שמחה.

השנים חלפו, ואני הזדקנתי. הקביים שלי הפכו לחלק בלתי נפרד ממני, כמטה עוז למסע חיי. הגינה המשיכה לפרוח בכל עונות השנה, וצבעיה היו עולים ויורדים כמו החיים עצמם. ילדים חדשים הצטרפו לילדי השכונה, ואותם קשרים שנוצרו, היו עוברים מדור לדור. אליהו גדל, וכמעט והפך לאיש. כבר לא תמיד הגיע כל יום, אך כשבא, היה מלטף את חֵצִי ברוך, ויושב לידי, והשקט בינינו היה מלא בכל הסיפורים שצברנו יחד.

חֵצִי הזדקן גם הוא לצידי. פרוותו התחילה להלבין סביב אפו, ותנועותיו היו איטיות יותר, אך גרגורו, ואותה נהימה רכה שלו, נשארו כעמוד תווך ביומי. הוא היה ישן שעות ארוכות על ברכיי, מנוחם בקרבתי, ואני, בנוכחותו. חנה-טובה, באופן טבעי, הזדקנה גם היא. בקרבתה אליי, ובמטעמיה, הייתה מביאה אל חיי נופך של אנושיות ושל חמימות, כאילו אמרה בשקט: "אתה לא לבד, יהודה-לֵייבּ. יש לך אותי." והקשר בינינו היה לי כענף איתן של שקט ונחמה בעולם סוער. ודוקטור הײלן, אפילו שבגרו שנותיו וכבד היה משאו, לא פסק מלבקר. לא לרפואה כבר, אלא לשיחה, לראות בשלומיי, ולהזכיר לי שהוא תמיד איתי, ברוך ובכבוד. וצבי-הירש, ידידי הנאמן, המשיך להגיע בימי שישי, אפילו כשצעדיו כבדו עליו, והוא הביא עמו לא רק אוכל, אלא את קשר החברות שהיה חזק מכל מכשול. ומר גליטשיק, פקיד העירייה, למרות גוויעת שנותיו, המשיך להגיע כשהשחר עלה, מבקש בקשות מוזרות, אך נוכחותו הייתה לי למען סדר היום, והזכירה לי שהעולם ממשיך להתקיים בשיגעונותיו שלו, וגם אני חלק ממנו. חיה-פרומה, אחותה של אשתי המנוחה, חדלה מלבקר אותי בביתי. משמועות שעברו מפה לאוזן בשכונה, הבינותי כי מצאה לעצמה בחור אלמן להיתלות עליו, ומאז נשמתי לרווחה.

באחד הערבים הקרים של כסלו, כשהגשם טפטף בלאות על החלון והגינה נראתה כחושך מוחלט, ישבתי לי בכיסאי הנוח, וחֵצִי על ברכיי. הוא גרגר גרגור עמום. ליטפתי את פרוותו הרכה, והרגשתי את ליבו הפועם באיטיות. באותו לילה, חֵצִי נרדם על ברכיי, ולא התעורר עוד. ידעתי שהוא הלך לעולמו, בשקט ובשלווה, כפי שחי את שנותיו לצידי. הבדידות שלי, שהתרככה כל כך בזכותו, שבה והכתה בי בכוח. אפילו גרגורו, שהיה לי למנגינה, נעלם.

חנה-טובה הגיעה בבוקר, ועיניה היו מלאות דמעות. היא חיבקה אותי בחום, ואמרה: "ִיהודה-לֵייבּ, חֵצִי היה חתול מיוחד. הוא הביא אור לחייך." צבי-הירש בא גם הוא, ובעיניו הכחולות נראתה עצבות עמוקה. הוא סיפר לי סיפורים על חֵצִי ומיני קונדסים שעשה בשכונה, ובכל סיפור היה צחוק שמהול בדמעה. אפילו אליהו הקטן הגיע, ופניו היו חיוורים. הוא ישב לידי, והביט בי בעיניים רציניות. לקחתי אותו לחיקי, ושנינו בכינו בשקט.

קברנו את חֵצִי בגינה, תחת עץ הרימון שאהב כל כך לחסות בצלו. שמנו אבן קטנה עם שמו. ידעתי שהוא תמיד יהיה איתי, בלבבי ובזיכרונותיי.

הימים שבו וחלפו, והבדידות שבה והתחזקה. אך הגינה, שלא נעלמה, המשיכה לפרוח. באביב הייתה מתכסה בצבעים חדשים, ובקיץ הייתה משיבה רוח קרירה. הייתי יושב בה שעות ארוכות, מתבונן בפרחים ובעצים, וחושב על חֵצִי.

אליהו המשיך להגיע, אפילו כשגדל. הוא לא היה ילד קטן עוד, אלא נער, ואחר כך איש צעיר. היה יושב לידי, ושנינו היינו שוקעים בשיחה. אמנם, לא תמיד דיברנו, אך השקט בינינו היה מלא בכל מה שעברנו יחד, ובעיקר מזיכרונותינו מחֵצִי.

באחד הימים, כשהשמש התחילה לשקוע, והגינה נמלאה בצלו של ערב, ישבתי לי בכיסאי. הבטתי ברחוב, באנשים החולפים, ובעולם שהמשיך לסבוב. חשבתי על כל הדברים שראיתי בחיי, ועל כל האנשים שפגשתי. לרגע קצר, חשבתי ששמעתי גרגור חלש, ונהימה רכה, כאילו חֵצִי היה עוד איתי, לידי. חייכתי. ידעתי שאף על פי שהבדידות תמיד תהיה חלק ממני, איני לבד. חיי היו מלאים באהבה, בחברות, וברגעים קטנים של נחמה, ועל כך הודיתי לחֵצִי.

------------------------------

* עוד סיפורים מפרי עטה של עדי אביטל-רוזין תוכלו לקרוא כאן: 

מסעו של ר' יצחק בסמטאות ירושלים, סיפור

סבתא באבאייף משכונת הבוכרים, סיפורה של ירושלים

צְ'עה בָּאבּ של סוליקה אבוקסיס, סיפור

לפני שאישה יוצאת לחפש בחוץ בחום הזה את בעלה, היא צריכה לחשוב, סיפור

ספר החיים הפתוח - סיפור על אשה אחת ועל גבר אחד ועל אהבה, סיפור