וינייטה לפרשת שופטים התשע"ד - רגישות ברעלה של משי

יצחק מאיר

"וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ. אהבה זאת משונה כביכול מכל אהבות שידענו האמורות כולן בלשון "ואהבת את", את ה' אלוקיך, את אשת נעוריך, את ארצך ומולדתך, את הגר, את כל האדם. אהבה זו היא אהב בל' הכיוון, בל' היציאה אל האהוב, בל' ההופכת את האהבה לדינאמית, לכובשת דרך אל הזולת. אדם נדרש לאהוב אל האחר, לא את האחר, לטפח בליבו תנועה מתמדת של אהבה גוברת כמעיין המזין נחל ההולך אל האהוב".

אהבה

רגישות מרובה יש בה בשפה העברית למילים. היא רגישות ברעלה, לא מופגנת, השוהים להתבונן חשים בה, הממהרים אינם עומדים עליה. טלו את התיבה "עגונה", שם לאישה שאינה פנויה אף על פי שהיא אלמנה. עוגן קושר אותה אל בדידותה מאונס, עד שיחלצו אותה מן הקרקעית המסולעת של גורלה. טלו מילה אחרת כגון, "כפרה", שם למחילת עוון, שאינה מוחקת את שהיה, כי אחר הכל, את הנעשה אין להשיב, אלא מכסה על המעשה, מגוננת עליו בחסד מפני עמידה בדין בחינת "... וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה" (משלי י',י"ב) . אלה תיבות שלא רק קוראות לדברים בשמם אלא מפרשות את טיבם, את האמת הנסתרת במהותן. ורבים עד מאוד כאלה.

ויש כי הרגישות באה לכלל ביטוי באותיות המלוות את השם על מרחב משמעויותיו. טלו את התיבה "נגד" שמשמעה "מול". "מול" עצמו יש לו פירוש אחד אבל משמעויות הרבה והשפה מבינה את המשמעויות האלה באמצעות אותיות המגדירות אותן. אפילו בלא אותיות מגדירות, "נגד", "מול", הוא יותר ממהות אחת. יש "מול" שהוא מאבק. מלחמה. יריבים עומדים אלה "מול" אלה והופכים למתנגדים. הרעה מתייצבת "מול" הטובה. "רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם" (שמות, י'), מזהיר פרעה את ישראל. האויבת ניצבת "מול", נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם,  en face בלע"ז, להלחם בכם. יש "מול" שהוא פרהסיא גדולה. הוא  ביטוי של שלום רחב וכולל. "בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר, תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם" (דברים ל"א,י"א). שום יריבות כמובן. שום עוינות. להיפך "מול" זה, נֶ֥גֶד זה, הוא הצטרפות הקהל כולו  אל מי שעומד בראשו. יש "מול" טראגי, עמידה מול בשורה אישית החומקת מהישג רגע בטרם תבוא. תוספת אות מ' משנה את המהות  או את תוכנו של ה"מול" ועדיין הוא "מול", במלא משמעותו. משה רבנו חווה אותו על הר נבו "מול" ארץ כנען "כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא" (דברים ל"ב, נ"ב). אותה מ' תמימה המקדימה את נֶ֥גֶד, מעניקה לאותו "מול" משמעות שונה בתכלית, "... בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ..."(עובדיה א' , י"א) משמעו לפי רש"י "שלא באת לעזור לו". עמידה "מול" היא הקפאת מעורבות. היא נסיגה משותפות באירוע התובע את השתתפותך. ויש "מול" שהוא כולו עזר, כעמוד התומך המוצב מול הקיר כגון "...לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ" (בראשית ב',י"ח), אישה, העומדת "מול" במלא יחידייותה  לגאול אותו מבדידותו ולהיות באורח האוטונומי ביותר כְּנֶגְדּֽוֹ של אדם. ויש מול שכולו צימוד דברים הנראים כרחוקים לקרובים, כאילו הם עומדים "מול" לאחוז אלה ידיהם של אלה, כגון "מידה כנגד מידה", או "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"  שבהגדה, ועוד רבים כהנה. לו היה אדם נוצר בודד בעולמו ורק הבורא והבריאה היו עומדים לנגד עיניו, לא היו משמעויות הרבה לתיבה נֶ֥גֶד. השפה ברגישותה הבינה כי עם בריאת אדם בתוך קהל אנשים ונשים, קנה לו ה"מול" משמעויות קיומיות שונות ומגוונות והתיבה לא חדלה לפרש את עצמה במלוא גיוונה.

הרגשות העזים ביותר בקהיליית האדם הם האהבה והשנאה. צריך היה לצפות כי השפה העברית תתמודד עם מהות פירושן ועם מגווני משמעויותיהם. היא לא סברה כי מן העובדה כי אהבה ושנאה הם מן השכיחים ומן השגורים בתיבות בשיחו של האדם, במעשי יומו ובחלומות לילותיו, בהגותו, בתרבותו, בספרותו, באמנותו, במפגני כוחו ותקוותיו, בכניעות לקנאתו ולפחדיו, ביצריותו ובייאושו, אין לך ברור יותר מתיבות "אהבה" "ושנאה" ובדרכה, באותיותיה, היא שואלת "מה היא אהבה", "מה היא שנאה".

יש במקורותינו "שנאה את" כגון "לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ..."(ויקרא י"ט, י"ז) ויש במקורותינו "לא תשנא ל", כגון "... וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם" (דברים י"ט, ד'). ההבדל אינו רנדומאלי, או סגנוני. הרגישות של הלשון לא הייתה מרשה זאת. גם במקרא, גם בתלמוד ובלשון המדרשים וחכמי הדורות, יש אבחנה בין שנאה את לשנאה ל.

התלמוד מבקש להגדיר הגדרה משפטית את המושג "שונא בלבבו" שאסרה תורה. בִּלְבָבֶ֑ךָ אין מעשה שמעיד על השנאה. השונא לא הכה. הוא לא סטר. הוא לא ביזה. הוא לא השפיל. השנאה כבושה. מה היא? "איזה הוא שונא", שואלת הגמרא בסנהדרין כ"ז,ב', ומשיבה "כל שלא דבר עמו שלשה ימים מחמת שנאה". שלשה ימים, הווה אומר מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם, כלומר תמולו של שלשום (על פי הספרי),שלשום שווה יומיים, תמולו עוד יום, והנה ביום הרביעי מבשיל "שונא". אך לא החשבון עיקר. עיקר היא העובדה כי איבה הלנה בליבו של אדם שלושה ימים מעידה על שנאה. אף על פי שהיא לא פוגשת את השנוא, היא מכוונת אליו. היא דינאמית, היא פועלת, נושמת, חיה, אובה, מתכננת. היא, השנאה, נעשית כמעין פרסונה. אין רואה אותה ויכול להעיד עליה. היא לא בת עונשין בדיני אדם כי אין ראייה היכולה להוכיח אותה, אך היא קיימת וחותרת. יש בה מוביליות ואף אם היא סכורה מהכות, היא פעילה,ואפילו אין השנוא יודע כי שונאים אותו, היא כובשת את לב השונא ומשעבדת אותו ואת רוחו, ואת מערכות שיפוטו. השונא שאינו מדבר, הוא קרבן שנאתו.

אם היא פורצת, היא הולכת ממנו אל השנוא. במסכת כלה רבתי לומדים חכמים, "כל השונא לחבירו, כאלו הורגו", לא "את חברו" אלא כלשון הפסוק,"... שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם", ונראה כי יש לפרש דבריהם במי שמשהה את האיבה בתוכו מתמולו של שלשום, זמן ממושך. איבה זו אינה סטאטית או רדומה, ודומה כאיבה הורגת. כך לכאורה. אולם חכמים מסמיכים את הלימוד הזה על הפסוק, " וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת..." (דברים י"ט,י"א) וקשה להתעלם מן הפרשנות האומרת כי מי ששונא לרעהו בלבבו ואורב לו בלבבו, סופו קם על רעהו, כי עד כמה יכבוש שנאתו ועד כמה לא תטה את לבו מן השנאה שבלב אל הפגיון שבנדנו? וכך אכן מפרש רבנו בחיי בן אשר "מתוך השנאה בא לידי שפיכות דמים, עבר על מצוה קלה סופו שיעבור על מצוה חמורה", וקרוב לו גם המלב"ים האומר כי העובר על הלאו  לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ "...ילך מדחי אל דחי עד שיארוב לו וקם עליו והכהו נפש". השנאה הכבושה אינה עומדת. אי אפשר לתבוע אותה לדין מפני שאין לה עדים, שאין עדים לנים בלבו של אדם, אבל צריך להיזהר מפניה פן תהיה כלבה כבושה בהר שלמרגלותיו אין בונים בית גם כשהר הגעש רדום כביכול, כי בתהומות לוע ההר רותחת הלבה ואינה רוגעת אף על פי שאין איש בעולם רואה זעמה. השונא את אחיו בלבבו ומשהה שנאתו סופו שונא לרעהו למפרע.

לא נראה כאילו הכתוב חושש ליריבות בין בני אדם על רכוש, על טריטוריה, על מעמד, על כבוד. כנגד אלה תיקנה תורה את המשפט המסדיר את מערכת היחסים הבין אישיים וכופה על החברה ציות לחוק ונותנת בידה רשות או חובה לאכוף אותו. יותר מזה היא חוששת לשנאה שנולדת מן הביצה ולא מן הסיבה. היא מציבה את השלום, שהוא גם שמו של הבורא, כגדול בערכים אך יודעת כי השנאה, לא המלחמה, היא התשליל של השלום. מעשה פשוט מסופר בכמה וכמה גרסאות במדרשים ונעשה כמין סיפור עממי. הנה גרסת "ילקוט שמעוני" לפרשת משפטים, רמז ש"ו, " אמר רבי אלכסנדרי, שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה לזה. רבץ לו חמורו של אחד מהן. ראה אותו חברו ועבר. (התעלם והמשיך בדרכו) משעבר אמר כתיב בתורה כי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ, וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ ?עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ! (שמות כ"ג, ה') מיד חזר וטען עמו. התחיל (בעל החמור שקרס) לשיח בלבו אמר, כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע... נכנסו לפונדק ואכלו ושתו  (עשו שלום ביניהם).  מי גרם להם שעשו שלום ביניהם? על ידי שהבינו זה בתורה,הוי..." אַ֭תָּה כּוֹנַ֣נְתָּ מֵישָׁרִ֑ים" (תהלים צ"ט, ד')". סבלו של החמור החזיר את האנושיות לאדם, שהבין כי כוונת התורה הייתה מלכתחילה לגאול את השונא משנאה שהיא סיבת עצמה. תרגום יונתן מוצא את הדברים מפשוטם ומפרש כי עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ, אין משמעו כי תסייע ביד חברך לטעון את חמורו אלא " עזוב תעזוב בההיא השעה את השׂינאה שבליבך עליו, ותִפרוק ותִטען עִמו". השונא את אחיו בלבבו משול כמי שנטל כבד ממלא את חדרי לבו ואלא אם כן הוא פורק את המטען הזה, הוא צובר מעצם מהותו, בלי שמזינים אותו בסיבות כלל או בסיבות שאפשר להגן עליהן, עוד ועוד משקל עד שהוא פורץ את חדרי הלב ויוצא אל אותו אח ומאיים להכותו נפש. אשרי חמורו של הכתוב שלימד אותנו לעזוב את השנאה ולפרוק אותה בטרם נתפרק על ידה .

הפסוק הסמוך ל"לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ"  הוא הפסוק שרבי עקיבא אמר עליו שהוא כלל גדול בתורה "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" (ויקרא י"ט,י"ח). אהבה זאת משונה כביכול מכל אהבות שידענו האמורות כולן בלשון "ואהבת את", את ה' אלוקיך, את אשת נעוריך, את ארצך ומולדתך, את הגר, את כל האדם. אהבה זו היא אהב בל' הכיוון, בל' היציאה אל האהוב, בל' ההופכת את האהבה לדינאמית, לכובשת דרך אל הזולת. אדם נדרש לאהוב אל האחר, לא את האחר, לטפח בליבו תנועה מתמדת של אהבה גוברת כמעיין המזין נחל ההולך אל האהוב. בעל 'הכתב והקבלה', הרב יעקב צבי מקלנברג, הגדיר את האהבה האמורה בפסוק הנדון, כמין ממיני הרצון המודע "כל אופני הטוב והחסד שאדם מסכים בדעתו וגומר בלבו שראוי לו לקבל מאהובו יעשה לרעהו שהוא כל אדם". לא שהרע, האדם, הוא כמוך, אלא שאהבתך אליו היא כאהבתך אליך. וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ הופך למין דיאלוג מתמיד בין שתי אהבות, לא שני רעים. האהבה התובעת אך טוב וחסד לעצמה נדרשת להעניק אך טוב וחסד לזולתה, ואין תפילה עוצרת כשדומה לה שהיא נענית בלי שהיא נתבעת להתפלל כי התפילה בעבור החבר תיענה, והתנועה הזאת מתמדת, כי מי בארץ יודע איזו אהבה אינה זקוקה לאהבה עוד ועוד, או מי בארץ יודע מתי לעצור תפילה של אהבה. הל' התמימה, הקטנה של אהבה לרע, היא ל' האנרגיה המתחדשת ללא הרף, היוצאת בכל לבבה אל הריע שהוא כל אדם.

וכך, ברגישות עדינה, ברגישות ברעלה של משי, קובעת הלשון הלכות כלבבה.