יצחק מאיר
וינייטה לתשעה ימים התשע"ד
הכתוב אומר בחוטי תכלת ובפסים שחורים
כבוד גדול רוחשת תורה שבעל פה לתורה שבכתב, לנביאים, לכתובים, לכל מה שנצרר בכ"ד ספרים ושלאחר חתימה אין משנים בו ביודעים לא פסוק ולא תיבה ולא אות ואפילו לא טעם מטעמי המקרא. כבוד זה, היאך תורה שבעל פה עושה אותו לתורה שבכתב? בביטוי "הכתוב אומר". כיוון ש'הוא' אומר, אין להרהר ואין לערער כי הטקסט המוסמך והמחייב של הכתוב הוא גם הטקסט המחייב והסמכותי של המעשה כשלעצמו, או של כלל המעשים או המצוות, או הלאווים, או הדעות והאמונות והרוחות של האומה היהודית כולה, הנסמכת בכל זמן על הכתוב אומר. יותר מחמש מאות פעמים סומכים חכמי המשנה והתלמודים ואוספי האגדה על "הכתוב אומר", אם על פי פשט ואם על פי דרש, ובלבד שהם ממליכים סמכות עשרים וארבע הספרים על המארג היהודי כולו. "הכתוב אומר", אינו בהכרח מרכיב ממרכיבי הפסיקה ההלכתית, אלא יותר אסמכתא להשקפת עולם, למיקומו של האתוס היהודי בתוך מרחב הזמן המשתנה.
לכאורה פרדוקס. "הכתוב אומר" הוא מעין עוגן שאי אפשר לשלוף אותו מסלע התורה והנבואה שאינו משתנה עולמית המרתק את הספינה פן תשוט מופקרת לרוחות ולזרמים. אבל "הכתוב אומר" אינו משתק את הספינה והיא שטה, ברשות, בנתיב משתנה ומתחדש ובלבד שספניה מצייתים לאידיאה של העוגן שאינו יכול להינתק מקרקעית ים התורה.
לעניין ההלכתי תבחר תורה שבעל פה בביטוי "גזירת הכתוב", כגון בדין סורר ומורה שאינו חל אלא על בן. התלמוד אכן תוהה, "אמר רבי שמעון: בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה, אלא גזירת הכתוב היא: בן ולא בת" (סנהדרין ס"ט, ב'). תחת העמודה "חוקות", מונה התלמוד כמה וכמה "גזירות הכתוב" כגון "אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח". (יומא ס"ז, ב '). אין לאלה טעם מסתבר. הבריות עלולות לראות בהם "מעשה תוהו" (שם) ורש"י מוסיף שהשטן מטיל בגינם ספק בתורה כולה "...לומר שהתורה אינה אמת כי מה תועלת בכל אלו, לכך נכתב בהן ,חוק אני ה' גזרתי עליכם" ( רש"י, שם). "הכתוב אומר" הוא חוליות חדשות בשלשלת הטקסט הנשזרת חדשות לבקרים המחוברת בחולייתה הראשונה בסלע הטקסט שנטמן כמו מבראשית ואינו זע. "גזירת הכתוב" הוא הציות המתמיד בכל זמן גם לצו שרוח האדם לא הייתה מאמצת מעצמה. הכל טקסט, אבל "הכתוב אומר", מתחדש ומתחבר ללא הרף ו"גזירת הכתוב" היא מקדם.
אם לתורה, הנה דוגמה אחת מיני רבות ל"הכתוב אומר". סיפור הנראה בבירור כסיפור תאום למיתולוגיה היוונית אודות נרקיסוס ואקו, עוסק בשבח הנדר, אף על פי שעל פי תורה מביא נזיר שנדר, קרבן חטאת, ביטוי להסתייגות מנזירות, ואף על פי שחכמים חולקים אם "ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם"(קהלת ה',ד') או אם "טוב מזה ומזה שלא תידור". (ירושלמי ,נדרים,א'). בין כך ובין כך, שבח לנדרים אם הוא קיים מכל וכל, הוא מאופק ביותר. זה מעשה הסיפור התלמודי משמו של רבי שמעון הצדיק (תלמוד בבלי,נדרים ט',ב'), "פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה,(אני נודר נדר) שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: ".... אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽה' " (במדבר ו', ב' ). המשורר הרומי אווידיוס מספר את סיפורו של העלם נרקיסוס. האלה אקו הוקסמה מיופיו, ועקבה אחריו בסתר היער. הוא חש שצל מאיים מתלווה אליו וצעק "מי שם" ואקו, ענתה "מי שם"... וההד נולד. נרקיסוס דחה את אהבתה. בלב נשבר גלתה לנקיקים בהרים ונעלמה ולא נותר ממנה אלא הד. הנוקמת הגדולה נמנסיס הענישה את נרקיסוס. הוא ראה את דמות דיוקנו באמת מים, נתאהב בבואתו ומשראה כי איננו יכול לממש את האהבה העצמית הזאת נטל את נפשו. האידיאל האווידי הוא הערצת היופי כשלעצמו, עד 'עזה כמוות', עד שעבוד כל החושים לאהבה שאינה מכירה בשום זולת. היום היא מוגדרת כהפרעה אך בימיו ראה בה רבי שמעון איום תרבותי, מושא לחיקוי מתפשט ומצווה מן התורה לבלום אותו ולגנות הנטיה להערצה עצמית והוא כמו הורה כי "הכתוב אומר" שראוי לו לאדם לגייס כל כוחותיו ובלבד שלא יפול שבוי לפני הערצת יופיו שלו. הטקסט היהודי רואה בנרקיסיזם כניעה ליצר "היכול לטרוד אדם מן העולם" ובגאווה מכוח היופי האישי החולף - עיוורן, כי על כן היצר "מתגאה בעולם שאינו שלך". הטקסט של ההד היהודי שונה תכלית שינוי מטקסט ההד היווני-רומי. רבי שמעון הצדיק הקנה לשוני הזה סמכות של "הכתוב אומר".
אם לנביאים, הנה עוד דוגמה מיני רבות ל "הכתוב אומר". קופת הצדקה הייתה נגישה למי שהיו בידיו מאתיים זוז חסר אחת. הוא רשאי היה לבוא אל גבאי הצדקה וליטול מן הקופה הציבורית אבל "מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול" כי הוא יכול לקיים עצמו מן הרווחים הצנועים. היה כנראה צורך להזהיר אנשים מפני הולכת הגזברים שולל וחכמים אמרו, "וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות" ולעומת זאת כיבדו כבוד גדול עניים שהתביישו ליטול ועשו את האיפוק שלהם אידיאל ואמרו, "... וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר ( ירמיהו י"ז,ז') " בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽה' וְהָיָ֥ה ה' מִבְטַחֽוֹ" (משנה מסכת פאה פרק ח'). היו בוודאי בעלי שראו בעני המתבייש ליטול מן הצדקה מעין מוטאציה של גאווה. היו בוודאי אחרים שחששו שמא ההסתפקות בפחות מן המועט כמוה כסיכון הנפש, כחטא. המשנה ראתה במי שהולך עד קצה גבול היכולת להתקיים ממה שיש בידו וחושש מהטל עצמו עול על הציבור, אדם שהתורה עצמה מבטיחה לו כי יבוא יום גמולו ויספיקו בידו להחזיק בעניים זולתו כי אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽה' זוכה כי יום יבוא וְהָיָ֥ה ה' מִבְטַחֽוֹ, והכתוב אומר כך מפי נביאו.
אם לכתובים, הנה דוגמה, גם היא מיני רבות ל"הכתוב אומר". בכל אומה ובכל לשון זוכים זקני הציבור למעמד מיוחד, כשופטים, כמנהיגים, כדמויות מופת. אבל אפילו במתוקנות שבאומות יש ואין מודדים את הזקן אלא על פי התחנה בחייו בה הוא נוטל למחייה יותר משהוא יכול לתת, בה הוא חדל להיות מועיל לזולתו והוא חשוב כטורח בעיני אחרים וכמי שמת קצת בעיני עצמו, ולכך הזהירה תורה " מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'" (ויקרא י"ט,ל"ב). על רקע זה דנה הגמרא בשאלה אם הקימה לפני הזקן היא משום כבוד הזקן או משום כבוד החוכמה הנקווית בו. "שנו חכמים, מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם - יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ... רבי יוסי הגלילי אומר, אין זקן אלא מי שקנה חכמה,... איסי בן יהודה אומר... אפילו כל שיבה במשמע" (קידושין ל"ב,ב'). השניים, רבי יוסי הגלילי ואיסי בן יהודה, אינם חולקים אם יש לקום ולהדר פני זקן, אלא בשאלה אם יש לקום בפני "יניק", איש צעיר בגילו וזקן בחוכמתו או לא. הדיון הוא הלכתי. במה מצווה האדם מול הזקנה, בכבוד האדם או בכבוד החוכמה? באים חכמים ומעתיקים את הדיון ההלכתי למישור האתי הכללי. האמת היא קנה מידה הגובר על מידות אחרות, "... ואין נושאים פנים בתורה ומושבעים מהר סיני להודות האמת ולקבל האמת ממי שאמרו למגדול ועד קטן" פסק רבה הראשי של תל אביב בדורנו רבי חיים דוד הלוי בספרו "דבר המשפט". האדם, אף על פי שהוא מצווה על וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן מצווה גם על וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ ואם יצרו של הצעיר טוב, והוא יכול להנהיג את הציבור בחוכמתו למרות שאין לו נכסים שהרימו אותו מעם, ויצרו של הזקן רע, וניסיונו העשיר אינו שקול כנגד סכלותו, והרגליו מושלים בו כאילו אין העולם מתחדש עד שהוא שוב אינו יודע להיזהר מפני המתהווה, " עליהם הכתוב אומר (קהלת ד' , י"ג ) "ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד" (אבות דרבי נתן ב',ט"ז). חכמים אורגים מן הטקסט שבכתובים את הטקסט של החיים. זה דרכו של טקסט. יש לעולם טקסט מאחוריו. השתי שלו הוא טקסט, ,והערב שלו הוא טקסט והמארג החדש, הטלית בהם מתעטפת החוכמה וההשקפה והמוסר והשיפוט הערכי של אומה בתוך הזמן המתהווה תמיד, ארוגה על הנול של "הכתוב אומר".
היהדות היא טקסט. אות אחת שנפסלה בספר התורה, פוסלת את הספר כולו מקריאה שמא יעבור שיבוש מדור לדור, שמא שינוי מאונס ייקלט בעתיד כשינוי מבחירה. הכתוב הוא סלע התשתית. אבל לא רק הכתוב הוא טקסט. גם דיני ישראל הם טקסט. לא שהמגילה היא הטקסט של פורים אלא שפורים, על קריאת המגילה, פרישתה לפרסומא דניסא, על משלוח המנות, הסעודה, השמחה - הוא טקסט! לא שמגילת איכה היא הטקסט של תשעה באב, אלא שתשעה באב, על הצום שצמים בו הקינות שאומרים בישיבת אבלים על הארץ, על האיסור ללמוד בו תורה, ועל המגילה הנקראת בו - הוא הטקסט! הדלקת נר חנוכה היא הטקסט של סיפור המכבים, ו'נס גדול היה פה' איננו הטקסט של הסביבון אלא של האמונה כי התבוסה אינה גורל אלא מדרגה העולה מן הניסים שהיו אל הניסים ההווים בדרך לחירות. לא פורים ולא תשעה באב כתובים כימי חג או זיכרון בתורה. אבל הכתוב אומר אותם. הם טקסט מתחדש שמתחבר לטקסט התשתית.
....וגם "רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי [ממרחק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק...וכיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק",( מכות כ"ד, א'-ב' ) בכי שלהם על החורבן ושחוק שלו על התקווה לשיבת ציון הם טקסט. הדימעה היא טקסט. "אז יימלא שחוק פינו" הוא טקסט.
....ועדיין אנו מחכים כי ייכתב הטקסט של קדיש השואה הגדול ויאמרו עליו "הכתוב אומר", והטקסט של הקמת מדינת ישראל בזמן הזה ויאמרו עליו "הכתוב אומר", והאומה כולה תארוג את חוטי התכלת ואת השחורים למארג הטלית בה תתעטף מדור אל דור.
פרופ' אביגדור שנאן וצוות מכון שכטר למדעי היהדות הוציאו לפני כמה שנים את "מגילת השואה" בסגנון מגילת איכה (ובטעמיה ובנגינתה - לשיעורין). שווה להכיר. אם כי אני חייב להודות שבעיניי הקשר בין ט' באב לשואה (שביהדות ארה"ב מקפידים מאד לטפח אותו מסיבות חינוכיות, כי ט' באב הוא "החג" היחיד בקיץ) - הוא קשר בעייתי ולא מתאים. לא לערבב "שמחה" ב"שמחה".
השבמחק